פרדריק היא עיירה במרילנד, ארצות-הברית. 50,411 תושבים, על-פי הספירה האחרונה, מפגש של שני כבישים ארציים ומקבץ של מוטלים, מקלטי לילה לנהגי משאיות ולסוכנים-נוסעים שנתקעו בדרכם למקומות מרתקים יותר.
כשאהוד ברק יצא בקיץ שעבר למסעו ביש המזל לקמפ-דייוויד, החליט מישהו שהמקום הנכון לפרוק את המטען העודף - את הכתבים המלווים אותו - הוא מוטל המפטון-אין בפרדריק. על המפה זה היה קרוב: בסביבות 25 קילומטר. במציאות לא היה שום קשר בין שני המקומות, כפי שהוכיח בעליל חלק ניכר מהדיווחים שיצאו משם.
אבל לא על קמפ-דייוויד אני מבקש לספר כאן, אלא על הקניון של פרדריק, שהשתרע מעבר לכביש המהיר. פנינת הקניון היתה מסעדת אכול-ככל-יכולתך. המחיר לכל נפש היה, אם אני זוכר נכון, עשרה דולרים. בתמורה סיפקה הקופאית לכל סועד ארבע צלחות ענקיות. את הצלחות אפשר היה למלא לא ארבע פעמים, אלא אינספור פעמים. האוכל היה מכל הסוגים :בשר למינהו, פרי-ים, תפוחי-אדמה, סלטים, מרקים, עוגות, גלידות, הכל במגשי נירוסטה ענקיים ובערימות גבוהות, צבעוניות, שהזכירו במבט ראשון פסל סביבתי, ובמבט שני את שוק מחנה-יהודה ביום שישי אחר הצהריים, לפני שמפנים את השאריות.
מסעדות אכול-ככל-יכולתך פועלות בהרבה מקומות בעולם. המיוחד במסעדה בפרדריק לא היה באוכל, אלא באוכלים. הם הגיעו לשם משפחות-משפחות, אשה, גבר ושניים-שלושה ילדים מזדנבים אחריהם. כולם, גם הנשים, היו לבושים מכנסיים קצרים, וכולם היו שמנים להחריד.
בעיקר הילדים. היו שם ילדות בנות עשר שהזרת שלהן עבה ממותן סטנדרטית. היו שם נערים בני 12 שהתנפחו לממדים של הסמל המסחרי של צמיגי מישליין, איש עגלגל שכולו טאיירים. אחד הישראלים, בחור חד-עין, העיר שהוא לא מופתע כלל מכך שאנשים יוצאים מהמסעדה שמנים. מה שמדהים אותו הוא המשקל העודף שלהם כשהם נכנסים.
בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על האנשים המסכנים מפרדריק, מרילנד, קורבנות השפע. הסיבה אינה קשורה לכאורה. בסך-הכל חיברו את דירתנו ללוויין. מוטב אולי לציין שההחלטה שלנו לעבור ללוויין לא נבעה מחסך בתוכניות בכבלים או מקסמי התמונה הדיגיטלית, או בגלל שהאתנן שהציעו הכבלים, טוסטר-אובן, העליב אותנו. עברנו כדי ללמד את חברות הכבלים לקח, לאחר שנים של מחירים מופקעים ושירות רע, וכדי לעודד חדשנות, תחרות ופלורליזם. דרכנו אל הלוויין היתה רצופה כוונות טובות.
ואז התברר שאין בעצם שוני בין מה שמציעות חברות הכבלים למה שמציעה יס, חברת הלוויין. מדובר, בשורה התחתונה, במסעדות זהות שפועלות בשיטת אכול-ככל-יכולתך.
▪ ▪ ▪
באמצע אוגוסט פרסמה יס בעיתונים מודעות כפולות עמודים תחת היומרה הכוזבת "טלוויזיה/תחקיר". מלה מסכנה, תחקיר. היא נאנסת זה שנים במוספי העיתונים, ועכשיו היא נאנסת גם במודעות. ה"תחקיר", מאת גד בירון, יועץ תדמית, משווה את מה שמציעה יס למה שמציעים הכבלים. המסקנה: יס מנצחת. מדוע? משום שיס מציעה מאה ערוצים, והכבלים קצת פחות. יש לה, כך טוענת המודעה, יותר סרטים, יותר בידור, יותר סקס. הכמות שהיא מציעה היא האיכות שלה.
גם אני עשיתי תחקיר קטן משלי, מול הטלוויזיה. למדתי מה שלמדו רבים לפני, בכל העולם המערבי: הטלוויזיה הרב-ערוצית היא עושר השמור לצופיו לרעה. היא מפוצצת אותם במזון שאין להם בו שום צורך. יותר משהיא נותנת להם, היא לוקחת: זמן, קשב, תאים אפורים. בניגוד לכל סופרמרקט הגון, שמניח את מוצרי היסוד בקדמת המדף ואת המוצרים השוליים מאחור, השלט-רחוק של יס מתחיל בשוליים: קודם כל הסרטים, בתשלום ולא בתשלום. אחר-כך ערוץ בשם "סבבה", שמנפיק סדרות אמריקאיות לילדים, אחריו ערוץ בשם" בריזה", שמתמחה בסרטי בורקס, אחריו שני ערוצים שמשדרים סדרות אמריקאיות ישנות, אחריו שלושה ערוצי רכילות וחיים טובים מאמריקה.
זאת, רבותי, העשירייה הפותחת. מי היה מאמין שמאחורי חלון הראווה הוורדרד הזה חיה מדינה שמנהלת מלחמה עקובה מדם עם שכניה, שנתונה בבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות קשות, שנקרעת בוויכוחים פנימיים. יש לנו, כנראה, שתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת סבבה.
פרופסורים לתקשורת למיניהם נוהגים לומר על הטלוויזיה, לא בשמחה, שהיא הזירה היחידה שבה מתנהל המשחק הדמוקרטי. היא בוחרת את השחקנים, קובעת את הכללים, את נושאי הדיונים ואת תוצאותיהם. אם לחם חוקה של הטלוויזיה הוא בידור, נגזר על הפוליטיקה שתתנהל כמו תוכנית בידור.
הקביעה הזאת היתה נכונה, אולי, עד בואו של העידן הרב-ערוצי. ספק אם היא תואמת את המציאות היום, כאשר מהדורת החדשות של ערוץ 2 קורסת מול הטלנובלה "לגעת באושר", פרי ההילולים של ערוץ ויווה.
הכוהנת הגדולה של הטלוויזיה הרב-ערוצית היתה לימור לבנת. כשישבה במשרד התקשורת היא דחפה לכמה שיותר תקשורת, ומה שיותר מהר. לגדול לרוחב: לוויין, ערוץ שלישי, ערוץ חדשות, ערוץ מוסיקה, ערוץ רוסי, ערוץ ערבי, ערוץ דתי. תנו להם ערוצים, והם יהיו מרוצים.
לבנת לא ידעה שמי שגדל ברוחב, מתקצר בגובה. ריבוי הערוצים לא השביח את הטלוויזיה; הוא השטיח אותה. התחשיבים הכלכליים היו אופטימיים מדי. הכבלים, שכמונופול היו מכונה להדפסת כסף, נכנסו לסחרור בגלל התחרות עם הלוויין. הלוויין רשם הפסדים אסטרונומיים. ערוץ 2 איבד את הרייטינג שלו ואת רווחיותו, וזה עוד לפני שהערוץ השלישי, ערוץ החדשות והערוצים הייעודיים התחילו להתחרות בו על עוגת הפרסום ועל קהל הצופים.
כל מבט מפוכח על מפת התקשורת בארץ צופה שנים מאוד קשות. המיתון הכלכלי העמוק מחבל בהכנסות מפרסומות. הצופים עייפים, משועממים, קצרי רוח. מהדורות החדשות עדיין עומדות בראש טבלת הרייטינג, אבל שיעור הצופים בהן התייצב על קצת יותר מעשרה אחוזים - לא משהו ששווה להשקיע בו כישרון וכסף.
יום אחד, בעודי מזפזף בשיממון בין יס-פלוס ליס-מינוס, צץ במוחי פתרון שהוא גם זול, גם קל וגם תורם תרומה מכובדת לקידום הדמוקרטיה. הגיע הזמן להקמת תנועה ציבורית, התנועה להחזרת האנטנה. לא צריך לוויין. לא צריך כבלים. מכניסים את התקע לשקע, ומתחברים לאנטנה מחדש. קולטים ערוץ 1 ו-2, בקרוב גם את הערוץ השלישי, ואולי, אם יהיה לחץ ציבורי, גם את ערוץ החדשות. קצת חבל יהיה להפסיד את ערוץ ההיסטוריה ואת CNN, אבל עם ישראל ידע אסונות גדולים יותר.
רציתי להיות החלוץ לפני המחנה, ראשון החוזרים לאנטנה. ניגשתי לקיר. גיששתי. תקעתי: שום דבר. מתברר שברוב הבתים המשותפים, אם לא בכולם, בוטלה אופציית האנטנה לפני שנים. השקע משרת עכשיו בלעדית את הכבלים או את הלוויין.
כך, מסיבות טכניות, מתה התנועה להחזרת האנטנה עוד לפני שנולדה. במובן מסוים היא מתה בגלל בעיה שמטרידה את מדינת ישראל בנושאים אחרים, גורליים יותר: קשה מאוד להחזיר משהו, אפילו אנטנה, כשהמשהו הזה כבר מזמן לא שלך.
▪ ▪ ▪
לראש הממשלה אריאל שרון היתה בקשה קטנה, לגמרי לא מופרזת. הוא רצה לצפות במהדורת "מבט". שרון ישב במטבח ביתו שבחוות שקמים. לא מזמן חיברו אותו ללוויין. הוא החזיק ביד את השלט-רחוק המעוגל, שכפתורים מסתוריים, באדום וכחול וצהוב, מקשטים אותו. לחץ פה, לחץ שם, שום דבר.
שרון היה אמור להתרכז באותו רגע בהדיפת הלחץ שהפעיל עליו מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאואל. עם כל הכבוד לפאואל, השלט הלחיץ אותו יותר. בסוף קיבל שלג. שלג בנגב, באמצע הקיץ? לא סביר.
שרון לא ידע שבמערכה הזאת, גם במערכה הזאת, הוא לא בודד. רבבות ישראלים מכל הגילים, מכל המפלגות, מתקשים להתגבר על השלט הלווייני ממש כמוהו. הוא היה יושב ולוחץ על הכפתורים עד אור הבוקר אלמלא הגיחה כלתו, אשפית שלטים, לחצה במקומות הנכונים, ואפשרה לראש הממשלה לתפוס את קצה זנבה של מהדורת החדשות.
גיליון 34, ספטמבר 2001