עסקאות

"לא כדאי להאמין לכל מה שמספרים לנו על המשא-ומתן על עסקת הטיעון של בנימין נתניהו. פשוט אל תאמינו", כותב שמואל רוזנר ב"מעריב". "כלומר, תאמינו שיש משא-ומתן, כי זה ברור. תאמינו שאם יש משא-ומתן, זה אומר שהצדדים שוקלים את האפשרות ברצינות. כל השאר – מה אומרים המקורבים (שרה בעד, שרה נגד), מה חושבים אנשי המקצוע (היועץ רוצה, היועץ התקרר), מה יהיו התנאים המדויקים, מה יהיה העיתוי המדויק – לא כדאי להאמין.

"למה? כי משא-ומתן על עסקת טיעון מתנהל בזהירות, ושותפי הסוד מעטים, ויש להם אינטרס לפזר ערפל, ולזרוע ספק, ולבחון אפשרויות. זה קצת כמו משא-ומתן על הקמת ממשלה. כל יום כותרות, כל יום נדמה שכולם מבינים לאן זה הולך, ובסוף נפתלי בנט מקים ממשלה עם יאיר לפיד. הפתעה! למה לא סיפרו לנו מראש? כי זה טבעם של דברים כאלה. לא מספרים מראש. אולי תהיה עסקה ואולי לא. סבלנות".

"חברים וקולגות ששוחחו בשבועות האחרונים עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ראו אדם שעצביו מרוטים, עייף מאוד, שרק רוצה לחזור הביתה בשלום", כותבת טובה צימוקי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "כל-כך הוא רוצה לסיים את כהונתו, שאפילו לא נענה לבקשת שר המשפטים גדעון סער להאריך אותה בחודש, עד לבחירת יועץ/ת משפטי/ת לממשלה חדש/ה.

"'מנדלבליט מבואס מאוד', אומר בכיר מחוץ למערכת ששוחח עימו. 'הוא חשב שהוא תורם לביטחון המשפטי במדינה בכך שיעשה עם בנימין נתניהו עסקת טיעון. העסקה אמורה לעשות ריסטרט למערכת המשפט ה'תקועה' כבר חמש שנים עם תיקי נתניהו כשהיא מדממת ומשמשת מטרה להשתלחויות מתמידות. הוא רצה כמתנת פרידה לשחרר את התביעה מהצל המעיק הזה, של ניהול המשפט והמשך שחיקת אמון הציבור על-ידי אנשי נתניהו'".

"אחרי האש שספג בשל המשא-ומתן לעסקה, היועמ"ש מאותת שתם הטקס", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ", שמובילה לטור פרשנות של גידי וייץ. "אם דבר קיומן של הפגישות לא היה מתפרסם, זה היה גווע מעצמו", הוא מצטט "מקור המצוי בפרטים".

כאילו כדי להצדיק את העצה החכמה של שמואל רוזנר, קוראים שידפדפו הלאה ויגיעו לטור של יוסי ורטר יקבלו רושם שונה. "הנחת העבודה בפרקליטות בסוף השבוע הזה היא שעסקת טיעון עם בנימין נתניהו, גם אם תתמהמה – בוא תבוא", כותב ורטר. "היא תבוא כי ככל שנוקפים הימים, מצבו המשפטי של הנאשם מתערער, לא מתחזק, חרף אגדות העם שמפיצים שלוחיו הביביסטים".

ב"ישראל היום", העיתון שהוקם למען נתניהו, מקהלת השופרות מציגה השבוע מנעד שנע בין קריאות "החזק מעמד" להכשרת השטח לעסקה, כלומר טפטוף המסר שלפיו גם אם נתניהו יודה ויסכים להיענש – זה לא אומר שהוא באמת אשם.

"אם ישראל חפצת חיים, המשפט חייב להימשך", מוסרת הפניית השער לטורו של יעקב ברדוגו. "אזרחי ישראל אינם ילדים קטנים", הוא כותב. "כן, הם מבינים יפה מאוד שהסדר טיעון הוא בעצם עסקה, שבה הצדדים מוותרים כדי להגיע לפשרה. אבל כאן מדובר במשפט הדגל ההיסטורי של הפרקליטות שמתרחש בלב ליבה של הדמוקרטיה.

עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של בנימין נתניהו ב"תיק 4000", בבית-המשפט המחוזי בירושלים. 17.1.2022 (צילום: יונתן זינדל)

עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של בנימין נתניהו ב"תיק 4000", השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל)

"הדעת לא סובלת שדווקא בו אפשר יהיה לרדת מסעיף שוחד או למחוק תיק שלם מכתב האישום", ממשיך ברדוגו. "הדעת לא סובלת שדווקא לגביו יעברו לסדר היום על מה שנחשף לגבי שיטות החקירה וההסכמים עם עדי החקירה. מה קרה ל'חקר האמת'? האם רק לצד אחד מותר לדעת אותה? המהלך הדורסני והכוחני, תוך ויתור על עקרונות רבים שהם לכאורה לחם חוקה של מערכת אכיפת החוק בישראל, מוביל בסוף להודיה באישומים זניחים אל מול החשדות הכבדים והסעיפים החמורים. והדבר מוביל למסקנה אחת: בתנאים האלה, הודאת הנאשם לא יכולה להיתפס כהודיה לשעתה".

אראל סג"ל, בטורו השבועי, חוזר על המסר הזה. "גם אם נתניהו יחתום על עסקת טיעון ויודה, מבחינתי, ההודאה שלו משולה להודאה באינקוויזיציה", הוא כותב. עירית לינור מצטרפת אליו: "האם הסדר טיעון ירגיע את הביביסטים? אותי, למשל, לא. רדיפה משפטית, פוליטית ותקשורתית היא לא סכסוך בין שכנים, האמת היא לא איפשהו באמצע, ואם תהיה פשרה בין השודד לנשדד, אני עדיין שומרת לעצמי את הזכות להבדיל ביניהם. מערכת המשפט שדדה את הדמוקרטיה הישראלית, וההסדר משאיר את השלל בידיה".

אמנון לורד, שקרא השבוע לנתניהו לפנות את ראשות הליכוד, חתום היום על טור מבולבל שהשורה התחתונה שלו היא שהתיקים קורסים, ולכן נתניהו צריך להחזיק מעמד ולהמשיך להילחם. "זה לא הימור גדול מדי לתת למשפט לזרום עוד תקופה מסוימת, בהנחה שקריסת התיקים תימשך. יש סבירות שהקלון יהפוך לקיקלון", הוא טוען. לורד לא מסביר מה ההבדל הגדול בין "קלון" ל"קיקלון", שהיא בסך הכל מלה נרדפת (וארכאית) ל"קלון".

יאיר שלג, ב"מקור ראשון", מביט עליהם בעיניים חומלות. "בהינתן יכולותיו האסטרטגיות של נתניהו, אין לשלול את האפשרות שהוא תכנן מראש את כל המהלך – להטיל על השיח הציבורי בישראל מספיק מורא, לאורך זמן, מפני קרע בעם, כדי לקדם עסקת טיעון בתנאים מיטביים מבחינתו. תומכיו יוצגו בסיומה של עסקה כזאת כטיפשים גמורים: כמי שצעקו בשמו על תפירת תיקים רק כדי שהפרקליטות, והציבור בכלל, ייבהלו ויחתמו על עסקה. אבל ממתי היה לנתניהו אכפת להשאיר אחריו תומכים פצועים? אולי זו הסיבה לכך שתומכיו לוחצים עכשיו שלא יקבל את העסקה. הם לא רוצים להרגיש שרומו כל הדרך ללשכת היועץ".

גידי וייץ, ב"הארץ", מעדכן מחזית נוספת: "בעוד שהמגעים עם נתניהו דועכים, האפשרות שתיחתם עסקה עם נוני מוזס [...] נראית סבירה יותר. ייתכן שבשבועות הקרובים יסכים מו"ל 'ידיעות אחרונות' להודות שהציע שוחד לנתניהו, לאחר ריכוך כתב האישום, ולרצות תשעה חודשי מאסר שיומר בעבודות שירות. עסקה כזו תפגע באינטרסים של ראש הממשלה לשעבר, לאחר שסנגורו כבר סיכם עם היועץ על גניזת האישום נגדו ב'תיק 2000'. היא עשויה להזיק גם לשאול ולאיריס אלוביץ', בכך שתקבע את התזה שלפיה הטיית סיקור עיתונאי היא חלק מעסקת שוחד".

מדינת מעקב

"אך לא מזמן, בעיצומן של פרעות תשפ"א, נוכחנו לדעת שמשטרת ישראל לא מקשיבה בכלל לאזרחים. אבל מסתבר, לשמחתנו, שמאז אותו מחדל החליטו במשטרת ישראל לעשות עבודה על המידות וכשיטת הרמב"ם הם הקצינו אל הצד השני כדי להגיע לדרך האמצע. אז הם התחילו להאזין לנו", כותב יאיר יעקבי בטורו הסאטירי ב"בשבע".

"ונכון, מי שאין לו מה להסתיר לא צריך לחשוש מאבּיסלע ציתות. הרי חדירה לפרטיות עוד לא הרגה אף אחד. ובכלל, בשביל יהודי מאמין מדובר באדפטציה חביבה להשגחה הפרטית שבה אנחנו מאמינים ממילא", מוסיף יעקבי. "אבל במבט מפוכח והיסטרי צריך לומר שאף אחד מאיתנו הוא לא טלית שכולה תכלת. [...] השבוע האחרון עבר עלי בחרדה. ציפיתי שבכל רגע נתון הדלת תיתלש מציריה ופנימה יפסעו שוטרי היס"מ או הימ"ח או המז"פ. איזשהם שוטרים עם נוטריקון. אז כדי לא להמשיך לחיות בפחד החלטתי לנצל את הפלטפורמה הזאת כדי להתוודות מראש על כל פשעי נגד החברה ובכך לייתר את הצורך להאזין לי דרך קבע".

המפכ"ל יעקב שבתאי עם השר לבטחון הפנים עמר בר-לב, אוגוסט 2021 (צילום: רוני עופר)

המפכ"ל יעקב שבתאי עם השר לבטחון הפנים עמר בר-לב, אוגוסט 2021 (צילום: רוני עופר)

יעקבי, כמצופה, מפרט בפני קוראיו שורה של חטאים מיקרוסקופיים שכל ישראלי חוטא בעוונותיו, מהצקות בווטסאפ ועד הברזה מתור לרופא. לאחר מכן הוא חותם במסר למפכ"ל, יעקב שבתאי: "כעת אתם כבר יודעים עלי הכל ואתם מוזמנים לבוא לקחת אותי אל המחבוש. ונכון, יש שיגידו שאתם סתם מכלים את זמנכם במרדף אחרי דג רקק כמוני, אבל בוא, שנינו יודעים שאחרי הלווייתנים הגדולים הרבה יותר קשה לרדוף".

ב"ידיעות אחרונות", העיתון האח של העיתון שבו נחשפה פרשת NSO (ודוגמה ללווייתן גדול שדווקא כן נתפס – גם אם אולי ישוחרר בחזרה אל הים), מקדישים לה היום את הכותרת הראשית, שהיא הפניית כל-בו לשלל טורים ודיווחים, רובם מזווית ביקורתית.

"שורת הסיפורים הבלעדיים שפורסמו השבוע ב'כלכליסט' המחישה עד כמה איבדה משטרת ישראל את האמון הציבורי", כותב נדב איל. "ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים, דרוזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, כולם לפתע יכולים היו להפסיק לריב על משפט נתניהו, מדיניות הקורונה או קרב הנטיעות של קק"ל בנגב ולהתאחד סביב מסר אחד: לא סומכים על רשויות האכיפה, לא מאמינים לגרסת המשטרה". איל מאשים גם את "השופטים והיועצים המשפטיים, שלא שימשו פה ככוח מרסן", וקורא להקמת "ועדת חקירה חיצונית".

דבריו של איל מתפרסמים בעיתון שהמו"ל שלו, מוזס, עומד לדין במשפט שוחד  לצד ראש הממשלה לשעבר נתניהו. אם המאבק של נתניהו במערכת החוק נתפס כאלמנט שמחליש את המשפטנים ודוחף אותם להתפשר ולתת לו על עסקת טיעון, כיצד ראוי להתייחס למסר נחרץ כמו זה של איל על אובדן האמון ב"רשויות האכיפה"?

האישום הפלילי של מוזס, שלא נעתר להפצרות ולא השעה את עצמו מתפקידיו ב"ידיעות אחרונות", מקרין על כל מה שמתפרסם בעיתון. כשב"ידיעות אחרונות" מתייחסים ליועץ המשפטי לממשלה בכפפות של משי, יש מי שמפרש זאת כחנופה שנועדה לסדר למוזס עסקה נוחה. כשמחבקים שם את הנשיא הרצוג, קל לראות בכך עבודת הכנה לחנינה. וכשתוקפים את מערכת אכיפת החוק או מצביעים על כשליה, המחשבה המיידית היא שכעת מוזס רוצה לפגוע ברודפיו. גם אם כל אחד מהניחושים האלה שגוי, הנזק כבר נעשה. בדיוק כמו עם המשטרה, זה עניין של אמון.

במקרה של פרשת המעקבים, את הגישה של נדב איל אפשר למצוא היום גם אצל פרשנים אחרים, כאלה שלא מקבלים את המשכורת שלהם ממוזס. "התנהלות המשטרה בפרשת NSO מחייבת חקירה חיצונית", נמסר בכותרת בולטת שנדפסת בשער "הארץ". "גם אם באמת ניתנו אישורים כפי שטוענת המשטרה (והדבר מחייב הוכחה), צריך לברר מה ידעו השופטים ואם המשטרה לא ניצלה היתר מצומצם לפעילות נרחבת יותר", כותב עמוס הראל.

"הטכנולוגיה, שהולכת ומתפתחת, מקדימה בהרבה את החקיקה והפסיקה בתחום זה", מוסיף הראל. "החוקים הקיימים נכתבו לצורך אישור התחברות לארון סעף של בזק, או לעיון בדואר אלקטרוני במחשב. הם לא נותנים תשובה מספקת לרוגלה שלמעשה משכפלת את הטלפון הנייד ומסוגלת לפעול במקומו, מבלי שבעליו מודע לכך. עולה חשד שהאזור האפור נוצל כאן היטב ושהמשטרה, באופן שיטתי, מרחה את השופטים כדי להשיג לעצמה היתרים מבלי להסגיר את מלוא כוונותיה ויכולותיה. זו נראית כפרקטיקה מכוונת שצלחה".

בהמשך נדרש הראל להשלכות הרוחב, וגם רומז למקור אפשרי לשטף החשיפות. "NSO עצמה עשויה להגיע השנה לסוף דרכה", הוא כותב. "תחת לחץ הסנקציות האמריקאיות, עזיבת עובדים ונסיבות כלכליות מורכבות, לא ברור אם החברה תשרוד. עד כה, הממשלה לא הושיטה לה עזרה של ממש. אבל הפרסומים האחרונים לא בהכרח מזיקים לחברה. להפך: הם מרמזים ש-NSO ועובדיה מחזיקים עדיין במידע רב על פעילות שנעשתה בעזרת התוכנות שלה. ספק אם כל מה שנעשה היה חוקי וכשר למהדרין – והפעולות הללו משליכות על המדינה, משום שחלקן בוצעו בידי רשויות שלה (כמו המשטרה) ואחרות במסגרת עסקאות בינלאומיות שאישרה".

נחום ברנע, בראיון עם רוני קובן בכאן 11 (צילום מסך)

נחום ברנע, מתוך ראיון עם רוני קובן בכאן 11 (צילום מסך)

נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", מופתע לגלות שנחת בצד הלא נכון של ההיסטוריה. לפני שנתיים סייר ברנע במטה NSO בהרצליה, ולאחר מכן מסר לקוראיו תקציר של דף המסרים שניסחה חברת הריגול בתגובה למבקריה. ברנע ציין אז כי נפגש עם שניים מבכירי החברה (שנותרו אנונימיים), ואז הקליד מפיהם אבחנה עמומה לגבי NSO שנועדה לפייס את הקוראים: "האנשים טובים, הכוונות טובות". את אחד ההליכים המשפטיים שנפתחו נגד NSO, תביעה של חברת פייסבוק, ברנע הגדיר אז כ"תעלול של יחסי-ציבור, לא הרבה יותר מזה". התביעה, אגב, עדיין מתנהלת.

היום, לנוכח הגילויים החדשים, ברנע מכה על חטא ועל הדרך אולי גם מספק הצצה רטרואקטיבית לשיחות הרקע שבהן המקורות שלו עבדו עליו. "היללנו את האמצעים הטכנולוגיים; לא שאלנו מה הם עושים בדיוק. או ששאלנו, אבל לא מספיק", כותב ברנע. "כמה תמימים היינו, כמה טיפשים. [...] NSO טענה בעבר, גם באוזני, שהמערכת לא פועלת נגד טלפונים שמספרם ישראלי, לא בארץ ולא בחו"ל. אז טענה".

ובכל זאת, נראה שברנע לא לומד מהניסיון. בהמשך הטור הוא מציין שהשבוע שוחח עם "ארבעה קצינים בכירים במשטרה". ברנע לא ממש מפרט מה הם אמרו לו, אבל מוסר לקוראים ש"הם טענו שהם לא מוצאים אישור לאף לא אחד מהגילויים שפורסמו בעיתון".

כמו במקרה של שיחות הרקע עם בכירי NSO, גם כאן המסר שמיטיב עם המקורות מובא מפיו של ברנע כמסקנה עצמאית: "מהמעט שלמדתי בנושא אני יכול לומר, בזהירות, שלא נראה שמעורבים בסיפור הזה מניעים פוליטיים, בוודאי לא בדרג של שר". את מה שבכל זאת קרה מתאר ברנע כ"סטייה מהחוק ומהנהלים, אולי התלהבות יתר, אולי הרגלים שיוצאי 8200 הביאו מהיחידה".

חקירת השימוש המשטרתי ב-NSO עוד לא החלה, אבל ברנע כבר יודע לדקלם את כתב ההגנה של המפכ"ל: גם אם היו הפרות – הרי שמדובר במקרים נקודתיים, ולא בשיטה. מצד שני, זה קורה רגע אחרי שברנע מספר לקוראיו כיצד נפל בפח בתמימות (או טיפשות) ואִפשר לנבלים לנצל לרעה את הבימה היוקרתית שלו. אם תרצו, סוג של הערת אזהרה.

ובינתיים, באדלסונייה

את העיסוק הדל ביותר בפרשת המעקבים ניתן למצוא היום ב"ישראל היום", העיתון של משפחת אדלסון. מי שיחפשו שם עדכונים בנושא ייאלצו להסתפק בידיעת טור צד קצרצרה ויבשה בעמוד 7, בלי הפניית שער, ובה מידע שמתפרסם במקביל בכל שאר העיתונים: "היועמ"ש יפתח בבדיקת פרשת NSO".

מהנעשה ב"ידיעות אחרונות"

נחום ברנע, בטורו ב"מוסף לשבת", מציב שלושה תנאים שלדבריו חייבים להתלוות לעסקת הטיעון עם נתניהו. שני הראשונים הם הרחקה של נתניהו מהפוליטיקה ו"הפסקת הקמפיין השקרי נגד מערכת המשפט". את התנאי השלישי הוא מתאר כ"הבהרת המותר והאסור ביחסים בין המערכת הפוליטית והתקשורת".

התימה הזאת מעסיקה את ברנע כבר מ-2017, מאז חשיפת המגעים הסודיים של מוזס ונתניהו. אפשר להאמין לו שהוא באמת מוטרד מזה. כמו מוזס, במשך שנים גם ברנע נהנה מקרבה יוצאת דופן לבכירי הפוליטיקאים בישראל, כולל שני ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, אולמרט ושרון.

עם פרוץ הפרשה, ברנע הזהיר מפני הפללה של היחסים המורכבים שבין מו"לים לפוליטיקאים. כעת נראה שהוא מוכן להתרכך. "אפשר להתווכח אולי על הכנסת הממד הפלילי ליחסים בין בעלים של גופי תקשורת לפוליטיקאים", הוא כותב בזהירות, ואז מבהיר: "אין ויכוח על כך שתיקי 4000 ו-2000 מתאפיינים בשימוש לרעה בכוח – שימוש גורף בכוח, בניגוד לאינטרס הציבורי".

ברנע גם מדגים, אבל הדוגמה שלו נלקחת כמובן מ"תיק 4000", תיק אלוביץ', ולא מהתיק של בעל הבית שלו. "כאשר ראש ממשלה מתעקש לקבל לידיו, הוא לבדו, תפקיד של רגולטור, כל זה כדי להכפיף את התקשורת לרצונותיו – הוא משתמש לרעה בכוחו", הוא כותב. "כאשר הוא מצווה על העובדים שלו לתת הטבה כספית מפליגה לבעלים של אתר תקשורת ואחר-כך דורש מהאתר שירותים אישיים – הוא משתמש לרעה בכוחו. כאשר בעלים של כלי תקשורת מבטיח לתת שירותים כאלה וכופה על עיתונאים לציית לו, בניגוד לאינסטינקט העיתונאי שלהם, הוא משתמש לרעה בכוחו".

ארנון (נוני) מוזס באולם משפט המו"לים, 29.12.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ארנון (נוני) מוזס בבית-המשפט המחוזי בירושלים, דצמבר 2021 (צילום: יונתן זינדל)

הקטע מסתיים בהטפת מוסר: "פוליטיקאים, מו"לים, עיתונאים, פרקליטים, כל מי ששואב את כוחו מהציבור, חייבים להבין שהכוח שניתן להם הוא פיקדון. הם לא יכולים לשעבד אותו לאֵיבוֹת האישיות או לאינטרסים הכלכליים שלהם. מה שנכון לגבי אלוביץ' או מוזס, נכון גם לגבי עמוס שוקן. אני לא בטוח שמישהו מהם למד את הלקח".

האזכור של שאול אלוביץ' ונוני מוזס מובן מאליו בקטע שעוסק במשפטם, אבל איך השתרבב לשם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", שחוץ מהאזכור הזה כלל לא מוזכר בטקסט של ברנע? שאלה טיפשית. נחום ברנע שִרבב את שוקן לטור משום שכבר חמש שנים הוא מטפטף לקוראיו – בתחכום, עם מעקפים – שמה שנוני מוזס עשה, כל מו"ל בישראל עושה. ואם כולם אשמים, אף אחד לא אשם. בטח לא מוזס, האיש שבלעדיו נחום ברנע לא היה נחום ברנע.

סיבה נוספת לטינה שהעיתונאים של מוזס רוחשים לשוקן אפשר למצוא בהמשך המוסף, בטור של בן-דרור ימיני. "מלחמת עיתונים יכולה גם להועיל. אחד יכול לחשוף משהו שאחר אולי מסתיר. אבל יש הבדל בין ביקורת וגיוון וחשיפת אינטרסים לבין מניפולציות ושקרים כל-כך בוטים", כותב ימיני בטורו הקבוע. העילה: מאמר של כתב "דה-מרקר" נתי טוקר, שיצא השבוע נגד האפשרות שמוזס יחתום על עסקת טיעון.

בן-דרור ימיני (צילום: הדס פרוש)

בן-דרור ימיני (צילום: הדס פרוש)

"זה לא מאמר. זה כמו נח בשבע שגיאות", עולב ימיני בטוקר. "'הוא זוכה', כתב טוקר על מו"ל העיתון, נוני מוזס, ל'מאמרי שבח והלל'. היכן בדיוק פורסמו 'מאמרי שבח והלל'? טוקר מוכן להציג לנו אחד כזה לרפואה? במציאות, מרגע שנחשפו הקלטות מוזס-נתניהו, לא היה ב'ידיעות' מאמר אחד של תמיכה במוזס. להפך. היו לא מעט מאמרים בעיתון נגד ההתנהלות שלו, כולל קריאות להדחתו מתפקיד העורך האחראי. כן, זה פורסם ב'ידיעות'. גם אני פירסמתי קריאה כזאת.

"ומצעד ההבלים נמשך: טוקר כותב ש'אמנון אברמוביץ' וירון לונדון כותבים ב'ידיעות''. מה לעשות, כבר זמן רב שהם לא כותבים בעיתון. אבל אל תיתנו לעובדות להפריע. האם העובדה שיש כתב אישום נגד מוזס מפריעה לכותבים בעיתון? בוודאי שכן. מאוד. והדברים פורסמו במאמרים שאף אחד לא צינזר, והם באים לידי ביטוי גם בסיקור הענייני והבולט של 'תיק 2000' בעיתון. ואכן, המבחן האמיתי של עיתון הוא חופש הביטוי של הכותבים והעורכים. העיתון עבר את המבחן הזה בהצלחה".

ימיני צודק כשהוא טוען שהמאמר של טוקר כולל שגגות. אבל בדרך הוא יורה לעצמו ברגל. במקום להפריך את הטענה של טוקר, ימיני מוכיח את העיקרון הבסיסי שעומד מאחוריה.

כך זה נראה מבחוץ, מבעד לענן המלים: 1. ב"דה-מרקר" פורסם טור חריף נגד מוזס. 2. ב"ידיעות אחרונות", העיתון של מוזס, נזעקו להגן עליו תוך תקיפת העיתונאי שהעז למתוח עליו ביקורת. 3. ימיני אמנם לא "שיבח והילל" את מוזס באופן אישי (רק את העיתון שבראשו הוא עומד), אבל כשבחר לתקוף דווקא את העיתונאי שמתח ביקורת על מוזס – ימיני בהחלט שירת את מוזס. ועל זה נאמר, למה להיות אידיוט שימושי כשאפשר פשוט להיות טמבל?

"ידיעות אחרונות" הוא לא "ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" באמת לא מתפרסמים מאמרים שמהללים את גדולתו של המו"ל ותכונותיו הנאצלות. אבל ב"ידיעות אחרונות" כן התפרסמו מיד לאחר חשיפת "תיק 2000" שורה של טורי כזב שבהם נטען, בניסוחים פתלתלים, שנוני מוזס כלל לא מעורב בעבודה העיתונאית. על אחד מהם היה חתום בן-דרור ימיני.

מוזס עצמו, כשנחקר במשטרה, הודה שהוא נוהג לגנוז כתבות שעלולות להרגיז שרים או ח"כים מקורבים. בניגוד למה שימיני, ברנע ושאר החברים כותבים מאז חשיפת הפרשה הפלילית של בעל הבית שלהם, "ידיעות אחרונות" הוא בהחלט עיתון שנלחם את מלחמותיו של מוזס, עיתון שמפנק את הגורמים שמניבים לו תועלת כלכלית, פוליטית ותדמיתית. למעשה, זה אחד המאפיינים הבולטים שלו. זה ודיסאינפורמציה.

זיכרון קצר

טורו השבועי של מתי טוכפלד ב"ישראל היום", שמוקדש ברובו לאפשרות שנתניהו יחתום על עסקת טיעון, כולל השוואה קצרה בין משפט נתניהו למשפט אולמרט. וכך כותב טוכפלד: "בית-המשפט המחוזי בירושלים זיכה את אולמרט כמעט בכל הסעיפים בכל הפרשות, למעט בעבירת הפרת האמונים בתיק מרכז ההשקעות. העונש שנגזר עליו היה מאסר על תנאי וקנס, אולם בית-המשפט העליון הפך את ההחלטה, הוסיף כמה סעיפי אישום קלים, ששוחד לא היה אחד מהם, וגזר עליו שמונה חודשי מאסר בפועל".

טוכפלד (או מי שתדרך אותו) עשה כאן עבודה גרועה בסיכום העבר הפלילי של אולמרט. המסר שלו, שנועד להסביר שגחמותיה של מערכת המשפט עלולות לאלץ את נתניהו להגיע לעסקה, לא מתיישב עם הדוגמה שעליה הוא מתבסס.

ראשית, משום שאולמרט לא הורשע רק בסעיף אחד. לאחר שיד ימינו שולה זקן שינתה את דעתה והעידה נגדו, שופטי המחוזי הרשיעו אותו גם בקבלת דבר במרמה בפרשת מעטפות הכסף. כמו כן, בית-המשפט העליון לא קבע שאולמרט ירצה שמונה חודשי מאסר – מי שקבעו זאת הם שופטי המחוזי. וכמובן, טוכפלד שוכח לציין שאולמרט עמד לדין שוב, בגין חלקו ב"פרשת הולילנד", שבה הורשע בלקיחת שוחד ונשלח לשש שנות מאסר.

אגב, בניגוד לרמיזה שלפיה בית-המשפט העליון יחמיר גם עם נתניהו במקרה שהמחוזי יחוס עליו, במקרה של אולמרט שופטי העליון דווקא ביטלו את אחת משתי הרשעות השוחד שלו וקיצרו באופן ניכר את תקופת מאסרו.

המגפה

הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת הבוקר במגפת הקורונה. "האחריות עוברת להורים", נמסר בה, ומתחתיה מוסבר שזו המשמעות של החלטת הממשלה החדשה שלפיה גם תלמידים בלתי מחוסנים שנחשפו לחולי קורונה יידרשו להגיע ללימודים (בתנאי שייבדקו ויתגלו כבריאים). ב"מקור ראשון", העיתון השני של מרים אדלסון, מתפרסמת כותרת ראשית דומה. "גל האומיקרון בעיצומו, בידוד התלמידים מסתיים ביום ה'", נכתב בה.

גם ב"מעריב" מקדישים למגפה את הכותרת הראשית. "נבחנת האפשרות לביטול בידודים לכלל האוכלוסייה", נכתב שם.

עמוס הראל, ב"הארץ", כבר מרשה לעצמו לדמיין את הסוף. אם לא של המגפה, אז לפחות של הגל הנוכחי. "אולי נוכל לומר סוף-סוף שלום גם לכל אלה: לגלים הפתוחים; לפרשנים יודעי הכל אפופי החשיבות העצמית; לכתבים המבוהלים מדי; למדענים שמינו עצמם לקומיסרים קפדניים של השיח בערוצים וברשתות; לבני זוג של פקידות בכירות המשתלחים ברשת בכל יריביהן, אמיתיים כמדומים; לעורכי-הדין המתבצרים כבר שנתיים בביתם על טפם ומחלקים משם הנחיות התגוננות לאוכלוסייה", הוא כותב.

"ברשימת המועקות שהביאה עמה המגפה, הטירוף המסוכן וחסר האחריות של מתנגדי החיסונים מגיע ללא קושי למקום הראשון. ועם זאת, מתישהו נצטרך לשאול איך קרה שחלקים כה נרחבים מהתקשורת וממובילי הדעה הפכו לתבהלנים ברישיון, שרק החריפו את החרדות בציבור בזמן המשבר", חותם הראל.

עושים לביתם

ל"מקור ראשון", עיתון האיכות הדתי-לאומי, מצורף היום מוסף שלם שנרכש על-ידי מרכז ישיבות בני עקיבא ונערך (ככל שניתן להשתמש במונח הזה בהקשר הזה) על-ידי אריאל שנבל. בפתח המוסף נדפסים טורים מאת היו"ר והמנכ"ל. היו"ר, הרב חיים דרוקמן, מסתפק בדברי תורה קצרים. המנכ"ל, אלחנן גלט, מנצל את הבימה גם כדי להתריע מפני "כוחות תרבותיים ופוליטיים" ש"מעבירים את כובד המשקל מסט ערכים יהודי ולאומי לסט ערכים ליברלי וגלובלי".

ל"ידיעות אחרונות" מצורף מוסף פרסומי בשם "יופי של רשות", המתיימר לסקור את 18 "הערים היפות בישראל". באופן חריג, נראה שמדובר במוצר שהופק במיקור חוץ: במקום שאנשי העיתון יהיו חתומים עליו, חתומה עליו "ממתגת ערים ונדל"ן" בשם שיר הספרי, שתמונה גדולה ומחמיאה שלה נדפסת בשער. תמונה נוספת שלה נדפסת בכפולה הפותחת, מעל ההקדמה.

שיר הספרי, מתוך המוסף הממומן של "ידיעות אחרונות"

שיר הספרי, מתוך המוסף הממומן של "ידיעות אחרונות"

לקוראים נמסר באותיות זעירות שמדובר ב"תוכן שיווקי", אבל בשום מקום לא כתוב שהיישובים המככבים במוסף (שחלקם כמובן רחוקים מלהיות יפים או נחשקים) שילמו עבור החשיפה.

איך בכל זאת אפשר להסיק שכספי התושבים מימנו את החשיפה? אולי משום שבשער משובצים סמלי הרשויות, ואולי משום שבכל אחד מהטקסטים מקפידים להזכיר את ראש הרשות, כמעט תמיד בליווי מחמאות או ציטוטים מפיו: חובב צברי מקריית-עקרון, סימון אלפסי מיקנעם, אלי לנקרי מאילת, שוקי אוחנה מצפת, משה ליאון מירושלים, רז קינסטליך מראשון-לציון, יוסי ברודני מגבעת-שמואל, אבירם דהרי מקריית-גת, חיים צורי מקריית-מוצקין, תומר גלאם מאשקלון, אריה טל מטירת-כרמל, יחיאל לסרי מאשדוד, שלמה נאמן מגוש-עציון, מנחם וידל מרמלה, רפיק חלבי מדליית אל-כרמל, רונן מרלי מנהריה וניסים גוזלן מבאר-יעקב.

לא שכחנו מישהו? לא. הממתגת שכחה. חרף היומרה לסקור את 18 הרשויות היפות בישראל, במוסף נכללות רק 17. ברשות ה-18 כנראה שכחו לחתום על הצ'ק.

ענייני תקשורת

הייתי שם. "תגובת המשטרה על תחקיר 'כלכליסט' הגיעה לטלפון שלי ביום שלישי בבוקר באולם 315 של בית-המשפט המחוזי בירושלים", כותב עמית סגל בטורו ב"ידיעות אחרונות". "'במשטרת ישראל הכל נעשה עם האישורים המשפטיים הנדרשים', הודיע המפכ"ל. תגובתו נמסרה כאשר במרחק של עשרה מטרים ממני חוקרו של ניר חפץ, יניב פלג, נמס על דוכן העדים בחקירה הנגדית".

התיאור של סגל לא מדויק. כתב "העין השביעית" אורן פרסיקו, שישב ליד סגל, מוסר שסגל יצא מהאולם זמן לא רב אחרי תחילת הדיון, בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר. התגובה שציטט סגל יצאה רק באזור השעה שתיים. סגל יכול היה לכתוב שקיבל את התגובה כמו כולם כמה שעות לאחר מכן, כשהיה כבר מחוץ לאולם, ודבר לא היה נגרע מהטור. בעצם, משהו אחד כן היה נגרע: העמדת הפנים שלפיה הוא מלווה את המשפט באופן צמוד, עד כדי יכולת להבחין בנקודה שבה עד נמס, ולא ניזון ממקורבים ודיווחי צד ג' כמו שופר סטנדרטי.

קליקבייט מנייר. "מתחת לשלווה הזאת מתנהל מאבק"; "הסוּפּר של השכן החרדי זול יותר – וזו הסיבה"; "לא רק בתל-אביב: היכן נמכרה דירה במחיר של מיליון דולר לחדר?" ("דה-מרקר", מבחר כותרות שער).

"בקהילה", 20.1.2022

"בקהילה", 20.1.2022

כזבים וטיוחים. "אני גיבור ישראל? אני צריך להכריע בין לחם וחלב לבין תרופות לאשתי", נכתב בגדול בשער העיתון החרדי "בקהילה". הדובר, כביכול: ג'ונתן פולארד, במונולוג ארוך וכואב שנשא באוזניה של "תמר", אשה זרה שפגש במסדרון של בית-חולים ירושלמי. לקראת הסוף נמסר שבעיתון פנו לכמה פוליטיקאים והציעו להם להתייחס לדברים, אך אלו ברחו מהסיפור "כמו מאש והזהירו אותנו שהס מלהזכיר את שמם ככאלו שבכלל שמעו על הנושא".

בהמשך התברר מדוע: הדובר של פולארד, עדי גינזבורג, הודיע אתמול שהשמועות על מצבו מבוססות על הודעת ווטסאפ שקרית. הכתבת, חני אדרי, שוללת זאת: "בעקבות פרסום הכתבה על פולארד אני רואה מספר אנשים שכנראה חשוב להם לטייח ולמנוע מהציבור לשמוע את האמת", צייצה בטוויטר. "אז הסיפור אמיתי לחלוטין, מהימן ומגובה בהוכחות. כמות האנשים שמעוניינים לתרום הוא עצום [כך במקור], ואין סיפוק גדול מזה. מקווה שאוכל לבשר לכם בימים הקרובים על גוף שהתאגד על מנת לעזור לו". בהמשך מחקה הכתבת את הציוץ.

איומים ולכלוכים. "לצורך כתבה זו דיברנו עם עשרות אנשים מהתעשייה, וכמעט אף אחד לא הסכים לבקר באופן גלוי את קשת או רשת", כותבים שוקי שדה ורפאלה גויכמן מ"דה-מרקר" בכתבה שסוקרת את ההיצע הירוד של טלוויזיה איכותית בצמד הערוצים המסחריים. "קשת ורשת הן סוג של מונופול. הן מכתיבות מה לעשות ואי-אפשר להסתכסך איתן", מסביר להם אדם המכונה "מפיק בכיר", שלדבריהם שספג "איום מרומז" לנוכח האפשרות שידבר בפני אחת הוועדות הציבוריות שבחנו את שוק הטלוויזיה.

בכתבה אחרת, חגי עמית וגויכמן מתמקדים בקמפיין הכפשה מקוון שכוון נגד חברת הייטק בשם ברייטדאטה. אחת מהסתעפויות הקמפיין היא פנייה לפרקליט המדינה בדרישה לפתוח בחקירה נגד החברה. לפי הכתבה, את הפנייה הגיש גוף בשם "העמותה להגנה על זכויות הפרט וכבוד האדם", שהוקם רק שבועיים לפני כן.

"אל פעילות העמותה הזו נקשרה דמות מפתיעה", כותבים ב"דה-מרקר". "כתובת העמותה ברחוב יהודה הלוי בהרצליה היא גם כתובתו של עורך-דין בשם אל-עמי חפץ, אביו של עד המדינה המפורסם בישראל בשנה האחרונה: ניר חפץ. "בכתובת זו רשום גם גוף הקורא לעצמו 'ניר חפץ – מיזם תקשורת ואסטרטגיה בע"מ'. בין שלושת מייסדי העמותה וחברי הוועד המנהל שלה נמצאו באותה תקופה אביה נורמה ג'ין בן-דוד – עורכת האתר 'תל-אביב אונליין', שחפץ הבן מחזיק שליש ממנו. אי לכך אין זה מפתיע שבנובמבר מונה ניר חפץ עצמו לתפקיד חבר ועד בעמותה".

קולגה. במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן שיאיר נתניהו מעוניין להתקבל כחבר מן המניין באגודת העיתונאים בתל-אביב. מדוע פנה דווקא לאגודה, שכבר לא מייצגת עיתונאים ושחלק ניכר מחבריה הם פנסיונרים, ולא לארגון אחר? לא ברור. האם יקבלו אותו? "התשובה הסופית תינתן רק לאחר בחינת ועדת החברים, שתקבע אם הוא עומד בקריטריונים של חברי האגודה ושאכן רוב עיסוקו בעיתונות. לי באופן אישי לא נראה שרוב עיסוקו בעיתונות", מבהיר המנכ"ל יוסי בר-מוחא, שבעצמו אינו עיתונאי פעיל.