הדרישה שעיתונאים יפרסמו מידע בדוק שייכת לתחום של "ציפיות לא ריאליות ולא מוצדקות מעיתונאים" - כך מפתיע חוקר התקשורת אביב בר-נוי במאמר ב"עין השביעית" (24.10).

בר-נוי מתייחס לביקורת על כתבת חדשות 12 דפנה ליאל, שהתנערה לפני כשבוע מאחריות לסקר שדיווחה עליו בעצמה. עיתונאים, הוא מסביר, "עובדים כיום בסביבה שלא מאפשרת להם, גם אם היו רוצים, לאמת כל בדל מידע שהם מפרסמים". כיוון שגופי התקשורת פועלים תחת מגבלות מבניות נתונות, קובע בר-נוי, אין טעם לתבוע מהכתבים דרישות שאי-אפשר לעמוד בהם.

הטיעון הזה הוא כתב הגנה על העיתונות דווקא במצבים שבהם היא כושלת במשימתה הבסיסית ביותר - לדווח על עובדות. האם עיתונאים באמת זכאים להגנה הזאת? הנה למשל כלל פשוט ואקטואלי שיאפשר להם לצמצם את מספר הטעויות: אל תחזור בלי בדיקה על פרטים שהעבירו לך דוברים או בעלי אינטרס.

זמן להכפיש דווקא יש

נסתכל בטענה של בר-נוי. עיתונאים, הוא אומר, לא יכולים בתנאים הנוכחיים "לבדוק כל בדל מידע".

בן כספית (צילום: הדס פרוש)

ובכן, קודם כל, אף אחד לא דורש מעיתונאים לאמת "כל בדל מידע". עיתונאים צריכים לאמת רק את הקביעות העובדתיות המשמעותיות, בייחוד כשהן עלולות לעורר מחלוקת. כאשר בן כספית מדווח שארגוני זכויות אדם פלסטיניים ספציפיים מעורבים בפעילות טרור - הוא לא צריך לבדוק אם קיימים בעולם פלסטינים, ארגוני זכויות אדם או פעילות טרור, אבל הוא בהחלט חייב לבדוק את הקביעה שהוא מציג. כאשר עופר חדד מדווח שפעיל "בצלם" שרף בתים בדרום הר-חברון - הוא לא צריך לבדוק אם קיים ארגון "בצלם" ואם קיים דרום הר חברון, אבל הוא בהחלט חייב לבדוק את הקביעה שהוא מציג.

בה במידה, כשדפנה ליאל מפרסמת סקר פנימי על מיקומו של חבר הכנסת אוחנה ברשימת הליכוד, היא אמורה לוודא שסקר כזה אכן נערך, לא שקיימת מפלגה בשם ליכוד או חבר כנסת בשם אמיר אוחנה.

שנית, בר-נוי יוצר את הרושם שעיתונאים שירצו לדייק בעובדות ייאלצו להפוך ל"היסטוריונים" ולהתעלם מלוחות הזמנים הצפופים שכרוכים לפעמים בסיקור חדשותי. אבל זה רחוק מהאמת. הלוא עופר חדד מצא זמן לערוך תחקיר מכפיש נגד ארגוני זכויות אדם כמו "בצלם". אבל מעשה שטן, דווקא כשהיה צריך למצות את התחקיר – לבדוק את הקביעות של הקצין ושל ארגון הימין שטענו כי פעיל "בצלם" ניסה לשרוף בתים – המגבלות המבניות נכנסו לפעולה.

עופר חדד (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

המקרה של חדד ממחיש שלפעמים פעולות האימות כה פשוטות ומהירות עד שסד הזמן לא מגביל אותן כמעט בכלל. חדד פנה אל דוברת "בצלם" והיא ענתה לו מיד. משום מה הוא בחר לפנות אליה דקות ספורות לפני השידור, בלי שפנה לפני כן לבאסל אל-עדרה – הפעיל שעמד במרכז הכתבה. באותה מידה היה חדד יכול לפנות לאל-עדרה מראש ולקבל ממנו את הסרטונים שאל-עדרה הפיץ באינטרנט אחרי השידור ומפריכים את הטענות נגדו. אבל חדד אפילו לא ניסה.

הקרבת הדיוק למען המהירות איננה גישה מקובלת בשום מקצוע, גם כשהזמן דוחק. כל המקצועות כפופים למגבלות זמן. אבל אם הספר, הטבח או האינסטלטור יתַרצו טעויות באמצעות לחצי הזמן שהם נתונים בהם, סביר להניח שנהיה פחות סלחנים, קל וחומר בעלי מקצוע שחיי אדם תלויים בו כמו רופאים ונהגי אוטובוס. כך צריך להתייחס גם למי שאמונים על אספקת המידע על ניהול החברה שבה אנו חיים.

פרדוקס השקרן

שלישית, נניח לצורך הדיון שבר-נוי צודק בהנחה שלו, ולפעמים לא יהיה ריאלי לצפות שעיתונאים יאמתו את הדיווחים. הרי גם במקרים כאלה הם יכולים להודות במפורש שלא בדקו, או שהתאמצו לבדוק ולא הצליחו. לעצם ההודאה יש משמעות: היא מלמדת אותנו שאין להתייחס לקביעה כעובדה.

אז הנה, ליאל הודתה שהמידע שפרסמה לא היה בדוק. אבל כאן לכאורה מופיע פרדוקס: אם נניח כמו בר-נוי שבדיקת הדיווח לא הייתה אפשרות ריאלית, נגיע למסקנה שאם ליאל הייתה מפרסמת את המידע אחרי בדיקה - דווקא אז היא הייתה ראויה לביקורת. כי לדעתו של בר-נוי, פרסום כזה היה יוצר רושם של מידע בדוק לחלוטין, והרושם הזה מטעה.

בר-נוי דורש אפוא מהעיתונאי דבר והיפוכו: מצד אחד, לא ללוות את המידע הלא-בדוק ב"סייג על סייג על סייג"; מצד שני, לא לטעון שהמידע נבדק באופן ממצה, כדי לא ליצור "ציפיות לא ריאליות".

בר-נוי דורש מהעיתונאי דבר והיפוכו:  להימנע מליווי המידע הלא-בדוק ב"סייג על סייג על סייג", אבל גם לא לטעון שהוא נבדק באופן ממצה שמא ייווצרו "ציפיות לא ריאליות"

אולי הוא חושב, בלי לומר את זה במפורש, שבדיקת עובדות בעיתונות היא כן ציפייה מוצדקת במקרים מסוימים. אולי הוא חושב שהדיווח של ליאל היה מקרה כזה. אבל אם זו עמדתו, בר-נוי חייב לספר לנו לפי אילו קריטריונים הוא קובע מתי בדיקה נדרשת ומתי לא. הוא גם צריך לנמק מדוע פסיקותיו בעניין עדיפות על פסיקותיהם של אחרים. למה הדיווח של ליאל, לדוגמה, מחייב בדיקה, בעוד שאינספור מקרים אחרים (חלקם חמורים בהרבה) לא?

במובן אחד בר-נוי צודק. אין ספק שעיתונאים לא מקבלים גיבוי מערכתי לכל תחקיר שהם מעוניינים לבצע, בגלל לחצים מוסדיים בהיררכיה הארגונית שהם כפופים לה. אולם גופי תקשורת, על מגבלותיהם המבניות, הם לא חוק טבע. אפשר לשנות אותם, ולכן הם ראויים לביקורת. ביקורת כזאת נעדרת מהמאמר.

כשאין ציפיות אין אכזבות

כדי להמחיש שאמון מוגזם במידע הוא חלק מעבודת העיתונות, בר-נוי מפנה אותנו למחקר פרי עטו. במחקר מוצגים נתוני ראיונות שחזור, שבהם התבקשו כתבים לדרג בסולם של שש דרגות את אמינות המקורות שלהם, וכן את אמינות המידע שמסרו ("אמינות המסר", בלשון המאמר). הממצאים הראו שב-67.2% מהמקרים, כתבים סיפקו דירוג זהה לאמינות המקורות ולאמינות המסר (עמ' 11). בר-נוי ושותפו הסיקו מכך שעיתונאים נמנעו מהערכה עצמאית של דברי המקורות.

אלא שהמחקר הזה מניח את המבוקש: המסקנה לא נובעת מהנתונים. עיתונאים יכלו להעניק את ציוני האמינות הזהים גם אחרי בחינה עצמאית של אמינות המקור ואמינות דבריו. המאמר לא מספק אפוא שום נימוק למסקנה הגורפת, ולא מאתגר את המבנה המוסדי של התקשורת.

מה שבר-נוי מציע, בסופו של דבר, הוא מתכון לתיאום ציפיות בין הקהל לעבודת העיתונות, שמבוסס על הגבלת האחריות של העיתונאים. אם נאמץ את המתכון הזה, העיתונות לא רק תזניח את משימת בדיקת העובדות, אלא גם תצהיר על כך בגלוי ובשקיפות גמורה. במצב כזה נצטרך להסכים עם בר-נוי שאמון הציבור הולם את "האמון שהתקשורת ראויה לו" – כי מידת האמון תהיה אפס.

שי פרנס הוא בעל תואר שני בתקשורת ועובד כמנהל השיווק של החלוץ – המדרשה באורנים