סבב הפיטורים של עיתונאים בכירים בערוץ 13 הוא הזדמנות – ודאי לא היחידה או החמורה ביותר בשני העשורים האחרונים – לעסוק בסיבות הממשיות להתפרקותה ההדרגתית של העיתונות. בקרב עיתונאים ואקדמאים בולטים, הרואים עצמם כשוחרי דמוקרטיה וליברליזם, מקובל לראות מקרים כאלה בדאגה. הנה, הם אומרים, עוד דוגמה למשבר במודל העסקי של העיתונות.
החרוצים מביניהם פונים לחיפוש מודלים עסקיים חלופיים. לעתים, הם אף מרחיקים לכת עד כדי ביקורת כלפי אנשי עסקים ספציפיים – משקיעים או מו"לים – שלכאורה לא ניהלו כשורה את אמצעי התקשורת המצויים בבעלותם, או לא עשו שימוש מיטיב בנכסיהם. ואכן, קשה לחלוק על הדאגה לשרידותה של העיתונות. כל מי שרואה עצמו מחויב לדמוקרטיה שותף לאותה דאגה.
עם זאת, הרעיון שלפיו אם כל חטאת העיתונות היא באי-אימוץ מודל עסקי חלופי, או בסגנונות ניהול ובעלות של אנשי עסקים ספציפיים, הוא אשליה. ולא סתם אשליה, אלא אשליה אידיאולוגית.
כמו כל אשליה אידיאולוגית, היא מכילה גרעין של אמת. גרעין האמת הוא זה: אנשי עסקים באמת נבדלים זה מזה בסגנונות פעולתם, ולא כל המודלים העסקיים מניבים את אותן הכנסות לעסקי החדשות השונים. אבל כאן האמת נגמרת ומתחיל העיוורון האידיאולוגי, שכן בעלות פרטית על העיתונות טומנת בחובה את כל הפורענויות הנקודתיות שעליהן מלינים שוחרי הדמוקרטיה והליברליזם דלעיל. בין פורענויות אלה ניתן למנות דוגמאות בוטות כגון פרשות 2000 ו-4000, שבהן מעורבים בעלי השליטה של "ידיעות אחרונות" ו"וואלה".
ביסודה, בעלות פרטית היא הזכות החוקית של הבעלים להדיר אחרים מהשימוש במשאבים או בידע שמוגדרים כשייכים לו (ראו עמ' 73). אחת היא אם אותם מודרים הם עובדים, לקוחות או הציבור הרחב. בעלות על אמצעי תקשורת, לרבות ערוץ 13, אינה שונה.
כדי לא להיות מודרים מהמשאב התקשורתי, שלוש הקבוצות האמורות נאלצות להיכנע לאינטרסים העסקיים של בעל השליטה (יהיה זה לן בלווטניק או כל אדם אחר): העובדים, באמצעות הסכמה לתנאי השכר המוצעים להם והשלמה עם תכתיבי המנהלים; הלקוחות, במקרה זה עסקים אחרים, באמצעות רכישת שטחי פרסום; והציבור הרחב או הצופים באמצעות השלמה עם הפיכתם למוצר המוגש למפרסמים בהפוגות שבין התוכניות ובמהלכן.
בכך שהבעלים קובע (באופן בלעדי או יחד עם בעלי בריתו) את היקף ההשקעה בפעילות שנעשית במסגרת הנכס התקשורתי שבו הוא מחזיק, הוא מטיל מגבלות על היקף ואיכות העבודה שתעשה בו. ניתן אולי לקיים סמינר מלומד על נחיצותם של היקף וסוג העבודה שנעשו עד כה בערוץ 13, אבל הבעלים אינו מקיים סמינרים עיוניים. הוא פשוט מחליט באיזה היקף ובאיזו איכות יורשה הנכס שלו לעבוד, כמובן בהתאם לשיקוליו העסקיים הרחבים יותר.
מכאן נגזרות שלל החלטות, בהן ההחלטה על העסקה ופיטורים. כל אדם המסכים לזכותו החוקית של בעלים או משקיע לקבל החלטות מעין אלו מוכרח, גם אם רק למען העקביות, לקבל את הלגיטימיות של סבבי פיטורים כמו הסבב שלו אנו עדים כעת. אבל רצוי לזכור: מדובר בעמדה אידיאולוגית, לא בעובדה מעולם הטבע. ועל עמדות אידיאולוגיות – שלא כמו על חוקי טבע – ניתן לחלוק.
בכל מקרה, ברור שמרבית המלינים על התנהגותו של בעל השליטה במצבים כאלה לוקים בחוסר עקביות חמור. לפחות כל עוד אין הם מערערים על זכותו לקבוע את היקף הפעילות של ארגון החדשות.
זכות זו של בעל השליטה, אגב, גוררת זכות נוספת. בהנחה שאמצעי התקשורת חיוניים לפיקוח ציבורי על עיצוב המדיניות בדמוקרטיה הפרלמנטרית, בעל השליטה הפרטי מחזיק בזכות וטו על פיקוח זה. ליתר דיוק, הזכות להגביל את פעילותם של אמצעי התקשורת (עד כדי השבתתם), הנה גם הזכות להגביל ולהשבית אפיק דמוקרטי בסיסי. זוהי ההשלכה הלוגית ההכרחית של בעלות פרטית על אמצעי התקשורת.
אנחנו כבר שומעים את ההתנגדויות. "שטויות", יאמרו המתנגדים, "מי שפוטר ימצא בקלות עבודה בערוצים המתחרים, או באחד העיתונים. זה לא שערוץ 13 הוא היחיד שקיים. יש תחרות. אדרבה, יש אפילו ערוץ ציבורי למי שמעוניין". ואכן, בהתחשב בבולטות של לפחות אחדים מהעיתונאים שפוטרו, קשה להאמין שהם יישארו ללא עבודה לאורך זמן. המבקרים ההיפותטיים שלנו כנראה צודקים לגבי גורלם המקצועי של עיתונאים אלה. אבל הם מפספסים את הנקודה.
הבעיה היא לא עתידם המקצועי והאישי של ברק רביד, טלי מורנו או כל עיתונאי/ת אחר/ת. הבעיה היא, כאמור, זכותם העקרונית של בעלי שליטה פרטיים להשבית את כלי התקשורת שבבעלותם.
זכות זו אינה עניין של מה בכך. דמיינו שתאגיד השידור הישראלי יכול היה לקלוט את כל העיתונאים שעלולים להיות מפוטרים אי פעם מכלי תקשורת פרטיים. במצב כזה, החשש מהזכות של בעלי שליטה להשבית כלי תקשורת היה מופרך. סגירה של כלי תקשורת פרטי היתה מיד מיתרגמת לגידול בהיקף פעילותו של כלי תקשורת ציבורי.
בתסריט כזה הטור הזה היה מיותר. במקומו היינו מקדישים טור לדיון במידת האוטונומיה שתאגיד השידור הישראלי מאפשר לעובדיו (שאלה שטור זה לא עוסק בה). אך התסריט שזה עתה תיארנו הוא דמיוני לחלוטין. תאגיד השידור אינו פוליסת ביטוח עבור עיתונאים שעלולים להיות מפוטרים מכלי תקשורת פרטיים. לכן עצם קיומו של כלי תקשורת ציבורי לצד הערוצים המסחריים אינו פותר את בעיית זכות ההשבתה של בעלי השליטה הפרטיים.
"אז מה", ישאלו המבקרים, "מה אתם מציעים? אתם באמת חולמים להפוך את תאגיד השידור הישראלי או גוף ציבורי אחר כלשהו לספינת פליטים עבור כל עיתונאי סוג ג' שאי פעם יפוטר מכלי תקשורת פרטי? האם לא שמעתם על לחצים פוליטיים במסגרת גופים ציבוריים? מי אמר שיש צורך ציבורי באינספור עיתונאים? וגרוע מכך, למה שמשלמי המסים יממנו חלומות הזויים כאלה?".
ובכן, בקליפת אגוז, אנחנו מציעים להעביר את ההחלטות על היקף ואיכות פעילותם של אמצעי התקשורת לתחום ההכרעה הדמוקרטית. במקום שבלווטניק ודומיו יחזיקו בזכות הבלעדית להחליט על היקף ואיכות פעילותם של אמצעי התקשורת, תועבר זכות זו לכלל האזרחים.
להבנתנו, אין שום דרך ליישב בין האמונה שלבעלי השליטה יש זכות להגביל את פעילותם של כלי התקשורת, לבין האמונה שכלי התקשורת חיוניים לדמוקרטיה. באותה מידה אנו מעוניינים למנוע מפוליטיקאים התערבות בפעילות של כלי התקשורת. אך כיצד עושים זאת בפועל? סביר להניח שיש יותר מדרך פרקטית אחת ליישם את הצעתנו, והדבר מחייב בירור מעמיק במסגרת דיון ציבורי, מחקר, כמו גם ניסוי וטעייה.
חלופה אחת, שהוצעה על-ידי חוקר התקשורת האמריקאי רוברט ו' מקצ'סני היא מה שמכונה "ואוצ'ר החדשות האזרחי" (The Citizenship News Voucher). לפי מקצ'סני, מדי שנה יוענק לכל אזרח בגיר סכום של 200 דולר מתקציב המדינה, שעליו לחלקו בין ארגוני חדשות שיתפקדו כעמותות (דהיינו, ללא בעלות פרטית וללא כוונת רווח). התנאי היחיד לקבלת הכסף הוא שכל התכנים המופקים יהיו זמינים באופן מיידי וחינמי.
אימוץ של מודל זה או דומה לו לא יוביל למצב של אינספור עיתונאים. עיתונאים הנתפסים כעיתונאים סוג ג' יפגעו ביכולת של ארגוני החדשות שבהם הם עובדים לזכות בכספי הוואוצ'רים. חשוב לא פחות, לפוליטיקאים לא תהיה שום שליטה על זהות ארגוני החדשות שיקבלו את הכסף. ציבור האזרחים יכריע. בתנאים אלו, אם רוב הציבור יעדיף עיתונות ימין קיצונית, או לחלופין עיתונות שמאל קיצונית – כך יהיה.
המימון הציבורי לא תלוי בתוכן ספציפי, אלא רק בהכרעה הדמוקרטית של הציבור לגבי איכות וכמות התוצרים. באופן זה, כמות ואיכות התכנים העיתונאיים ייקבעו בהשתתפות ישירה של ציבור האזרחים, ולא בין בעלי שליטה ושותפים עסקיים דוגמת מפרסמים או נציגי הממשלה.
יגאל גודלר הוא מרצה ובעל תואר שלישי בתקשורת. שי פרנס הוא בעל תואר שני בתקשורת ועובד כמנהל שיווק של "החלוץ, המדרשה באורנים"