"אני לא מתכוון להיות עורך מן היציע של אלה שעושים את מלאכתם על המגרש, אלא לשמש עורך של היצע התכנים העיתונאיים העצום לתצרוכת עצמית. לברור, למיין, לסווג, להעריך, לקרוא מעבר למלים, לנסות להבין סאב-טקסט, לחפש טביעות אצבע של בעלי עניין, לא להאמין לאף אחד. אני מתכוון להמחיש את העובדה שכל מתוקשר מקבל היום מינוי לכל החיים: להיות העורך הראשי של עצמו".
(מתוך הטור הראשון של "מתוקשר", "העין השביעית", 17.5.09)

לשחק את דוקטור האוס

נכנסתי לרופא ובידי צרור דפי אינטרנט מודפסים, בניסיון נוסף לגלות את המקור לבעיה רפואית שצצה אצלי לאחרונה. קודם לכן, על פי הנחייתו, עשיתי סבב בדיקות וככל שהתקבלו תשובות שליליות, אי השקט גבר. אם הכול בסדר, איך זה שהתופעה נמשכת?

כדי להבין לאיזה סוג מומחה עלי לפנות, נכנסתי לכמה מאינספור אתרי האבחון הרפואי וגיליתי שלתופעה שלי יש אזכורים רבים בקשר למחלות שונות, חלקן מבהילות. אבל תמיד היא מלווה בעוד סימפטום מובהק, כזה או אחר, שלרווחתי לא קיים במקרה שלי.

ניסיתי לשחק את דוקטור האוס. לבודד ולבחון כל פרט באורחות חיי, לחפש שינוי שצץ בסמוך לתופעה ואולי ייתן לה הסבר. בשלב מסוים חזרתי לרשימת התרופות הצנועה שאני צורך זה שנים, שאחת מהן אכן הוחלפה באחרת, בתקופה המתאימה לראשיתה של התופעה. חזרתי, מכיוון שכבר בשלבים המוקדמים של החיפוש קראתי את תרגום העלון המצורף לתרופה, זה שמקופל לתוך האריזה, והתופעה הספציפית לא הוזכרה בו כלל.

בכל זאת, נכנסתי לרשת וקראתי כל מה שניתן על התרופה. בין השאר הגעתי לדו"ח רשות התרופות הפדרלית (FDA) ובפרק על תופעות הלוואי האפשריות, המורחב והמפורט בהשוואה לעלון הקומפקטי, התופעה תוארה באופן שאינו מותיר ספק, וצוין כי היא תיתכן בסבירות של 1% בין המשתמשים.

עכשיו יצאתי למסע בעקבותיה באתרי תרופות (שהיקף הפעילות בו יכול להתחרות באתרי ההימורים והסקס) ומצאתי מאות מגיבים על השימוש בתרופה. כמה עשרות מתוכם תיארו בבהירות את התופעה שממנה סבלתי. חזרתי לרופא עם חבילת התגובות המודפסות והוא הפסיק לי את התרופה מיד. התופעה דעכה בהדרגה עד שנעלמה.

ייתכן שהתופעה נמוגה כפי שצצה, וייתכן שזכיתי להיות אחד ממאה שמגיב לתרופה באופן שתואר על ידי כה רבים ברשת. ייתכן שנהגתי בחוסר אחריות כאשר יישמתי שיטת חיפוש שאני נוהג להפעיל לצרכים עיתונאיים, על מקרה רפואי. בכל מקרה הרווחתי תגלית צנועה, שאני חולק אותה עימכם: רבים מאתרי האבחון אינם עוסקים בתופעות לוואי תרופתיות ובין-תרופתיות. מי שמחפש תשובה לתופעות פיזיולוגיות בלתי מוסברות – שיתחיל מקריאת דו"חות מקצועיים על התרופות שהוא נוטל.

לבקשת הרופא, השארתי בידיו את הדפים המודפסים. הוא אמנם משתמש באינטרנט לבירורים שונים, אבל אינו יכול להרשות לעצמו לבזבז זמן בשיטוט באתרי אבחון אינטרנטיים ובפורומי תרופות. אולי עכשיו, יתחיל להציץ.

חוגג את אבחנתי המוצלחת הראשונה, חזרתי לאינטרנט לבדוק מה שלום קרן הפנסיה. מאז המשבר הגדול בחורף שעבר, אני לא סומך יותר על אף אחד.

ניסוי בצריכה מתקדמת של תקשורת

זה חצי שנה שאני פועל בתוך הניסוי המכונה "מתוקשר". את התוצאה, כ-80 טורים עד כה באתר "העין השביעית", אפשר היה לפרוש על פני שנתיים. אבל האינטנסיביות היא ממהות העניין.

"מתוקשר" הוא מעין יומן, שהחל להיכתב באמצע מאי, על פי הצהרת כוונות כללית ובכלים בסיסיים: מנוי על ארבעה עיתונים (אפשר הרבה פחות), שימוש מזדמן בארכיוני עיתונים, מנוי לספק כבלים אחד, לפטופ מחובר לרשת ובלוק רשימות.

"מתוקשר" הוא ניסוי בצריכה מתקדמת של תקשורת ובניית תמונת עולם ביקורתית מפסיפס של מקורות גלויים וזמינים. "צריכה מתקדמת", היא היפוכה של הצריכה השגרתית, המבוססת לרוב על מקור אחד. בלי כל קשר אלי, ריבוי וגיוון אמצעי התקשורת מחייבים היום את הצרכן – קורא, צופה, מאזין – להשתנות. מצרכן פסיבי - המחובר לעטיני העיתון שאותו הוא קורא מנעוריו, למהדורה המרכזית שאליה התרגל ולאתר המועדף מטעמי נוחיות שעל הדסקטופ שלו - לצרכן אקטיבי, הבונה לעצמו תמונת עולם תוך בחירה מבין כל המקורות הזמינים, הרבים מספור.

הכלל היחיד בכתיבת הטור הוא, לא לעשות כל עבודת איסוף עצמאית של חומר ראשוני – אלא רק מעקב אחר דברים שפורסמו היכן שהוא. נושא שמעורר בי עניין, ללא קשר לסוג ולטיב האכסניה בה הופיע, נבדק ומוצלב עם מקורות נוספים, ותוך כדי התהליך הופך מהבזק מטושטש לתמונה חדה יותר. כבונוס, מתקבל גם חתך השוואתי בין המקורות ומתבררת איכות תרומתו של כלי תקשורת זה או אחר ליצירת התצריף השלם.

זו מלאכה שדורשת אינטואיציה מסוימת וניסיון נצבר, ולכן המעבר אליה אינו מובן מאליו. הנחה היסוד היא שבמקום לרפרף על חומר מעובד, עדיף להתמקד ולהתעמק בכמה פרטים שיש בהם עניין. ההנחה היא שכל מערכת עיתונאית מנסה לייצר את המיטב, במאמץ מזערי. רק מעט מן החומר הנכנס בתפזורת לבית האריזה של עיתון יומי גדול עובר טיפול יזום, מעמיק או מרחיב. רובו נע על הפס ועובר טיפול שגרתי מינימלי. עריכה פאסיבית (לרוב ללא שיח עם הכותב), מאחידה, מתאימה למסגרת, מייצרת עזרי קריאה מושכי תשומת לב, כמו כותרות ואמצעים גרפיים. אינספור סיפורים בלתי מפותחים מסתתרים מאחורי הכרוניקות הללו.

ידיעה על מחקר כלשהו שמתפרסמת בעיתון מקומי, יכולה להוביל לאחור, כפי שחוט חשמל קרוע יכול להוביל למסעף הקרוב ואם נתעקש, לתחנת הכוח עצמה. להוביל מן הדיווח הסתמי, העילג, שמונח לפני, לא רק אל העיתון הזר שממנו תורגמה הידיעה, אלא גם לכתב העת המדעי שמדווח על מחקר – ולהוביל לעתים אף להצצה במסקנות המחקר עצמו. המעקב אחר דיווחים על מחקרים הוא מאלף, מפני שבהם קל במיוחד להבחין בפער התיווך המתרחב בין המקור לתוצאה המשורשרת, עד כדי שינוי מוחלט של משמעותו.

כך גם בנוגע לנתונים סטטיסטיים, שמועברים תוך פחת ההולך ומצטבר, מן הסקר המקורי ועד לווינייטה שמתפרסמת לבסוף באתר חדשותי-בידורי תחת כותרת משעשעת. אחד מכללי האצבע שאני מציע לעורכים הראשיים החדשים של עצמם הוא שכאשר מדובר בסקר או במחקר, כדאי לראות בדיווח המתפרסם עליהם רק נקודת מוצא, ולפנות ישירות למסמך המקורי, שברוב המקרים זמין וקל להורדה.

יציאה אל המרחב הפתוח

מבלי משים, הרגלי צריכת התקשורת עוברים אצלי בחודשים האלה שינוי ניכר. כמי שסדר היום הציבורי מקועקע בתודעתו עוד מנעוריו, המצב הנוכחי כמוהו כיציאה אל המרחב הפתוח. חוויה מרגשת, לפעמים מלהיבה, אך גם משתקת, בהיותה נטולת נקודות משען ואמצעי ניווט. רק למי שנמצא מחוץ לתעשייה התקשורתית מתחוור עד כמה עמוק מוטמעים בו הרגלי הצריכה, עד כמה מקובע סדר היום הנגזר מהם, וכמה קשה יהיה לבנות שם, במרחבים הפתוחים, סדר יום חדש.

מדורת השבט, קוראים לקיבעון הזה, שראשיתו בימים של ערוץ אחד ועיתון אחד. והנה מתברר כי גם היום, כשיש לכאורה מוקדי תקשורת רבים, המדורה עדיין ממשיכה לבעור, גם אם אורה הוא אור הנורות שמאירות את מגדלי עזריאלי ברגעים שבהם נדרש קשב לאומי (ולפעמים אור המדורה של המדינה הוא בכלל חושך, כפי שהיה בליל המילניום).

מדורת השבט היא המפתח לישראליות. כל עורך בתקשורת פועל על פי אותו פרוטוקול, המגדיר היררכיה ברורה ומגלם דפוסי חשיבה שהתאבנו. מבלי להשתנות, במהותו, הפרוטוקול התעדכן ברוח הזמן. במשוואה התקשורתית המתמרנת בין ה"חשוב" ל"מעניין", ירד משקלו של החשוב – וזה דבר שקורה בכל העולם המפותח, גם אם בהגזמה יתרה. אבל שני ערכים אלה התגמדו מול הערך השלישי שפרץ, ובגדול: ה"מרגש" (מזעזע, מצמרר, מטלטל...). השינוי הזה הוא שהביא את תחומי הפשע להחליף בראש סדר היום את הפוליטי והמדיני, אבל גם אחריו המדורה עודנה בוערת באור אחיד, הלוגני ומהבהב.

אם מוותרים על מדורת השבט, אפשר לראות את הדברים מזווית אחרת. את תעשיית הצדקה שעקומת הצמיחה שלה נעשית תלולה משנה לשנה, את פרשת התלמידים האתיופים בפתח תקווה שהוחמצה בבליל הקלישאות התקשורתיות הרגילות. מדהים היה לראות שר חינוך ונשיא מדינה שנותנים הצהרות (על גזענות) כשאין להם מושג על מה הם מדברים (או שיש להם, והם מתעלמים ממנו).

היפה שבגלישה

במרחב הפתוח, כללי ההתנהגות שונים לחלוטין. ראשיתם בניסיון להתמצא בשטח ללא עזרי ניווט מהימנים והמשכם בחיפוש אחר נקודת מוצא להרחבה או להעמקה. נקודה משוערת, מעין קידוחי ניסיון אנכיים ולא סריקות רוחביות. רק כאשר פיסת מידע ראויה עולה ברשת, מתחילה מלאכת הגלישה.

היפה בגלישה, גם לצרכים מקצועיים, הוא שלא ניתן – ולא צריך - לתכנן אותה. מרגע שנקבעה נקודת המוצא, הדרך נסללת מאליה, מאתר לאתר, מלינק ללינק. וככל שהסיפור מתברר כממשי, כך אני מניח לו להוביל אותי.

כך התגלגלתי אל ההתעמקות המופרזת במגבעתו של אהוד ברק, בעת ביקורו בפולין. אותו כובע שסימל את התנתקותו מן "הישראליות" קשת היום, גלוית הפדחת והמיוזעת. טבלתי רגל בים הכובעים, צללתי לתוכו, לאתרי מכירות, ליצרנים, לבתי אופנה, לצילומי פפראצי, לתולדות הקולנוע, ולמדתי בהזדמנות זו משהו על המפרי בוגרט, אלן דלון ואהוד ברק. כך קרה לי ברגעי ההתעמקות, הבלתי מנומקת מבחינת סדר היום הישראלי, בעצומה הספונטנית של העיתון "לה רפובליקה" נגד ראש הממשלה ברלוסקוני, או בגל ההתאבדויות בפרנס טלקום שהפך מסטטיסטיקה מוזרה לתופעה חברתית מדאיגה.

עם כל האנרגיות המבעבעות בבלוגוספירה המקומית, המרחב התקשורתי עדיין רחוק מלהיות שייך לה. רבים מהגרים מן העולם המוחשי אל הווירטואלי ושועטים אל המרחבים הריקים, אבל הם רחוקים מלהיות מסה קריטית. גם אם יבנו עולם חדש, הוא עדיין בחיתוליו. ישנם רגעים שבהם הבלוגוספירה מתאחדת, כמו שקרה בברית בין בלוגרים לפעילי זכויות האדם, במאבק נגד חוק המאגר הביומטרי. לרגעים זלגו הדברים אל עיתונות המיינסטרים, דרך כתבים לענייני מחשבים ורשת באתרי העיתונים, ומשם לפרשנים המשפטיים בעיתונים עצמם. אבל מי שראה את עשרות המפגינים נגד החוק הביומטרי שהתקהלו מול משרד ראש הממשלה בתל אביב (ירושלים רחוקה), הבין שהמחאה עדיין לא יצאה אז מן הרשת. המיליונים, אגב, היו עסוקים באותו ערב בגורלו של חנוך מהישרדות.

מעניין לבחון, בהקשר זה, את הבלוגים שכותבים עיתונאים שבלאו הכי נמצאים באור הזרקורים. להשיב לתהייה איך זה שאנשים שמבטאים את עצמם מדי יום, לעיני רבבות ומאות אלפים, זקוקים למוצא נוסף שכזה. מן הנקודה שבה אני נמצא, אפשר להבין זאת טוב יותר. זו היא ההפוגה, הבריחה מן המדורה הלאומית, הפסקת הסיגריה בחדר המדרגות. רק בבלוג, יכול רביב דרוקר להגיד את מה שהוא רוצה לומר במסגרות השידור שלו, ולא יכול. למשל, להגיד - לא חשוב מה - על דודו טופז, רגע אחרי שהתאבד.

עולם שאין בו כללים או תווי תקן

המרחב האינסופי החדש מחייב חיסכון במשאבים – כשהמשאב העיקרי הוא הזמן. הקריאה הופכת סלקטיבית ואופן החיפוש משתנה. תרים אחר יוצא הדופן, המיוחד, הבולט בין ההמון. הרשת דורשת מיומנויות חדשות, ובלי משים היא מלמדת צורת חשיבה חדשה. חשיבה לא ליניארית - מרחבית, אסוציאטיבית, ספונטנית, סורקת, חשיבה על ציר זמן וחשיבה רוחבית. חשיבה סוקרת, מאתרת – והכי חשוב – יוצרת הקשרים. הֶקשֵר הוא פרי של ידע, זיכרון וחוכמה. עוד לפני שנגדל דור של צרכני תקשורת עלינו לגדל את ילדינו ולהכינם לחשיבה מן הסוג הזה, שבית הספר לא מספק בכלל.

פתאום סדר הקריאה בעיתונים משתנה. הצפייה וההאזנה למהדורת חדשות בשידור חי, הופכות עם הפרסומות לנטל ממשי. בנסיבות החדשות, אני מתרגל לראות את החדשות בלפטופ. לא בזמן אמיתי. במהדורות המוקלטות, המאפשרות בחירה, ומציעות להגיע בחיתוך מהיר לנושאים שיש בהם עניין. גם דרך הצפייה בחומר משתנה. הצפייה היא בחיפוש אחר המילה, אחר המשפט, אחר התמונה - שהם המפתח לדבר הבא. את הזמן שנחסך צריך להשקיע מחדש, בשיטוט ברשת. באתרים מוכרים, באתרים חדשים, באתרי עיתונות בעולם, בבלוגי חדשות, מגזינים. וישנו השיתוף. קצה חוט שתמיד מישהו מציע לכל המעוניין. ואפשר למשוך בו ולגלגל אותו קדימה.

הרשת מלמדת לחיות בעולם שאין בו כללים או תווי תקן. שאין בו הפרדה ברורה בין אמת לבדיה. הרשת מלמדת אותי – בקשיים נפשיים, יש להודות – לחיות בעולם שבו השמועה היא כלי חשוב ושימושי. שהמקור הראשון לה איננו ידוע לאיש, מה שלא מפריע להמונים לסחור במידע המשורשר. השמועה היא כלי שההיסטוריה הקצרה שלו ביקום הווירטואלי מלמדת שלעתים קרובות הוא מוצק משנדמה.

שמועה היא כלי הכרחי בעולם שנעול בתוך כללים, תקנות וחוקים. שמועה, כמו דבר מותו (הממשי) של מייקל ג'קסון, שעות ארוכות לפני שניתן האישור הרשמי לכך. בצהרי היום בו מת, התגודדו מתאבלים בפתח ביתו והדליקו נרות לזכרו כאשר העיתונות המהימנה האריכה בשתיקתה בהמתנה לאישור. שמועות, מדויקות להפליא, סיפרו הכול על מעצרו של ג'ק טייטל, עליו ועל משפחתו, שלושה שבועות לפני שהעיתונים הורשו לעסוק בפרשה.

די מהר לומדים למי להאמין, לומדים להצליב ולבדוק. ברגע שפורסמה ההצהרה על גל התאבדויות מעריצים בעקבות מותו של מייקל ג'קסון, אפשר היה להבין מיד שזו שמועה חסרת שחר, למרות האכסניה המכובדת שדרכה הופצה. אם אינני טועה, עד היום אי אפשר להצביע ולו על מעריץ מתאבד אחד, למעט אותו כפיל רוסי שהרוויח כמה דקות תהילה כשביים ניסיון התאבדות רפה.

לא שתקשורת המיינסטרים מהימנה במיוחד. מי שזוכר עד כמה העסיקה את העיתונות הישנה והטובה האישה שאיבדה מיליון דולר במזרן הישן של אימה, יכול להתפלא באיזו קלות האמינו כולם והתמסרו לסיפור, כמו גם לסיפור הילד שהבלון נשא למרחקים. הרי גם העיתון הוותיק שמגיע בנאמנות לפתח ביתנו, אינו יותר ממֵכל איסוף לחומר משורשר שהשליכו לתוכו גורמים שונים – רובם בעלי עניין.

הנה מתברר שכדי לצרוך תקשורת צריך גם להיות אחד שיש לו ניסיון בלהאמין. נראה שאצטרך ללמוד גם לכהן כשופט המחוזי של עצמי.

תקופת הביניים של המהפכה התקשורתית

הניסיון המכונה "מתוקשר" מבקש להוכיח משהו, ורק בסופו יתברר מה בדיוק. לנסות להוכיח שאדם סביר יכול לבסס לעצמו - באופן עצמאי ובאמצעים זמינים - ידע אקטואלי רחב משניתן להשיג בשוק, בכל נושא שהוא מוצא בו עניין.

ייתכן שבהמשך ישתכללו הכלים למציאת החומר הנכון, אבל לעת עתה הדבר עדיין כרוך במאמץ מסוים. בתקופת הביניים של המהפכה התקשורתית, בעוד מוסדות תקשורת ישנים הולכים ומאבדים כוח, ומוקדי כוח חדשים טרם גובשו, יש היצע של מידע וידע שלא היה כמוהו מעולם וצרכן תקשורת אקטיבי צריך רק לסגל לעצמו כלים, לאוספו ולעבדו.

המסע שאליו יצאתי במתוקשר, הוא בחיפוש אחרי מדרגה גבוהה יותר מלהיות "צרכן תקשורת". בסופו, אדרש להשיב לשאלה האם יכול אדם לכתוב משולחנו על עיתונות וסוגיות בתקשורת, כעיתונאי יחידני. עיתונאי שהוא לא חלק מארגון עיתונאי. כאשר אין לו שום יתרון על העיתונות המוסדית. לא גרונות עמוקים ולא פנקסי טלפונים של מקורות. יתרונו היחיד הוא זמן וראש פתוח. ואם כך, המסע הזה נעשה בניסיון לאתגר את המידע שנמסר ממערכות עיתונים, באיסוף מידע מקביל באופן עצמאי. ככה זה ברשת. אני אוסף מידע ששִרשרו אחרים, מוסיף לו נופך משלי ומעביר הלאה, בתקווה שהנגיעה שלי תעשיר במשהו את אלה שיקבלו אותו ממני.

אני בא מהדור שנולד על עיתונים ועל רדיו ממלכתי - אנשים מעורים במיוחד קיבלו אז בדואר מגזין בינלאומי - וזהו. בשנות חיי הכפיל הידע האנושי את עצמו כמה וכמה פעמים, והתקשורת צומחת בקצב אקספוננציאלי. הורי ומורי לא הכשירו אותי לכך. עלי להכשיר את עצמי, בכוחות עצמי ובעזרת כמה כלים פשוטים, כלי חיפוש, מאגרי מידע וידע, ואינספור יצירות קטנות של נמלים עמלניות שטרחו ופתחו אתר, ותלו בו משהו. אולי אחד מהם מציג את אוסף מגבעות הבורסלינו שלו, שאת אחת מהם חבש, אולי, המפרי בוגרט כששיחק את סם ספייד ב"הנץ ממלטה", והיא נראית דומה, ממש דומה, לזו שחבש אהוד ברק בסיורו בבירקנאו.

מי הרופא

ואם פתחתי ברופא, אסיים בו: אחד מאתרי האבחון הרפואי משרטט פרופיל של הרופא הלא וירטואלי, כדי לתאר את יתרונו העצום של מאגר הידע של האתר, שעובד רק בשבילך.

הנה קווים לדמותו של הרופא, כפי שמשרטט "דיאגנוז מי", אחד מאתרי האבחון הפופולאריים: "לרופא שלך יש ידע של רופא אחד, יש לו כמה דקות למטופל, יש לו ימים טובים ורעים, הוא יודע בדיוק מי אתה, הוא זמין רק על פי פגישה שנקבעת מראש, הוא אומר: 'סמוך עלי, אני רופא', הוא נוטה לחשוב בתחום ההתמחות שלו, הוא שומר לעצמו רשומות שבדרך כלל לא תוכל לראות, ייתכן שהוא מרוויח גם ממכירת הטיפול, הוא מטפל בסימפטומים השכיחים ורק במה שאתה מתלונן עליו, על שאלות פרטניות הוא יענה מן הזיכרון – אם הזמן יאפשר זאת". וכמובן, "הוא רק בנאדם".

בעודי מעתיק לכאן את רשימת חסרונותיו המובהקים של הרופא היחיד, אל מול יתרונותיו המופלגים של אתר האבחון המעסיק רופאים מומחים, המנהל שאלונים פרטניים, המרכֵּז מאגרי מידע ענקיים - אני מבין שבמשל הדיאגנוסטי אודות העיתונות, אני הוא הרופא היחיד. ואכן, למרות שבחיה של אימפריית האבחון, אני האחרון שיפנה עורף לרופא המשפחה שלי, שעם כל מגרעותיו המנויות כאן, הציל פעם את חיי. אם אצטרך לבחור, אבחר ברופא המושמץ הזה. אבל כפי שציינתי, טוב לבוא אליו עם צרור דפי מדפסת. והוא אפילו לא כועס.

חנוך מרמרי הוא בעל טור ב"העין השביעית" וב"טיים אאוט"

המאמר "באתי לתקשר ויצאתי מתוקשר" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות במקביל באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל