בתחילת שנת הלימודים האקדמית, אם הקורונה לא תשבש לנו לחלוטין את החיים, אכנס לכיתה של שנה ג' בחוג לתקשורת במכללת ספיר ואשאל את הסטודנטים: למה בעצם הגעתם לפה? למה הגעתם לחוג לתקשורת? מה אתם רוצים להשיג בכך? אני יודעת שזו לא שאלה קלה ואני אומר לסטודנטים במלוא הכנות, שאני הבנתי מה אני רוצה לעשות בעיתונות רק בגיל 38. כמעט 20 שנה אל תוך המקצוע. אחרי שעשיתי את כל התפקידים הבכירים ביותר.
הייתי כתבת בוושינגטון וכתבת פוליטית וכתבת מדינית והגשתי תוכניות אקטואליה בטלוויזיה ומשדרים מיוחדים. הכל היה לכאורה מרשים ונוצץ ומלא חשיבות עצמית, אבל זה היה דל. מאוד דל. לכאורה יש לך השפעה עצומה. את מדווחת על המעשים והפעולות של האנשים החשובים ביותר, ראש הממשלה והשרים וחברי הכנסת ומה הם רוצים? והאם יהיה כאן מהלך מדיני? והאם נלך לבחירות? אבל בעצם אלו כמויות עצומות של מילים ריקות שהמשמעות האמיתית שלהם לגבי החיים של כל אחד ואחת מאיתנו היא במרבית המקרים, אפסית. וידעתי את זה באיזשהו מקום, אבל לא עשיתי עם זה כלום. רק גידלתי תסכול אינסופי ושעמום מהעבודה שלי.
ורק כשניתנה לי בפעם הראשונה האופציה לעשות מה שאני רוצה ולא להיות נתונה בתוך המגירה שציפו ממני להיות בה, רק אז הבנתי מה אני רוצה באמת לעשות במקצוע הזה - ויותר מכך, איך למקצוע הזה יכולה להיות משמעות אמיתית. וזה קרה רק אחרי שהתחלתי להגיש את רצועת הבוקר, בין שמונה לעשר, של רשת ב'. בקיץ 2008 קיבלתי הצעה להגיש את הרצועה המאוד נחשקת הזו ואמרו לי "תעשי עם זה מה שאת רוצה, תמציאי את הקונספט שנראה לך הכי נכון, אבל רק דבר אחד חשוב לנו, שזה לא יישמע כמו מה שלפנייך ומה שאחרייך".
אין כאן ניסים וגם לא מהפכות. עיתונות חברתית יכולה ומסוגלת להביא לשינוי ותיקון אבל התהליך הוא לרוב איטי ומתסכל. לעיתים רחוקות יהיו סיפוקים מיידיים. מייאש? ממש לא. הנה, אתם אוחזים בידיכם את הגיליון המודפס שמציין שבע שנים להיווסדו של "המקום הכי חם בגיהנום"
זו היתה הפעם הראשונה שלא נכנסתי למשהו קיים, לרצועת שידור או תפקיד עיתונאי שמאוד ברור מה מצופה ממך לעשות איתו. וזו הייתה הפעם הראשונה שעצרתי לחשוב, כדי לנסות להבין מה אני עושה במקצוע הזה? מה המטרות שלי? מה אני רוצה להשיג כאן? (עצוב אתם אומרים? לא מכחישה, אבל זו לפעמים הבעיה עם תפקידים נחשבים ונחשקים, אתה מסתנוור ולא מבין עד כמה הם חסרי טעם).
יחד עם עורכת התוכנית מירית הושמנד מיטרני (שהיא השותפה שלי לדרך הזו עד היום) התיישבנו לחשוב, מה מעניין אותנו באמת? מה מעסיק אותנו ביומיום? על מה החברות והחברים שלנו מדברים בשיחות סלון? וגם, על מה פחות מדברים בתוכניות אחרות? אם התוכנית לפנינו תפתח בראיון עם הפוליטיקאי התורן, מה אנחנו יכולות להביא שיהיה מעניין וחשוב ובעל ערך למאזינים שלנו? איזה סדר יום אחר אנחנו יכולות להביא למי שטרח ופתח את הרדיו בבוקר או שנתקע עלינו באמצע הפקק?
ומהר מאוד הבנו את הפער. את הפער בין המלל האינסופי של הפוליטיקאים לבין החיים האמיתיים. הפער שכל אחד מאיתנו חווה בביקור האחרון במיון של בית חולים, בחוסר היכולת להשיג תור לרופא מומחה, בתסכול האינסופי מול הבירוקרטיה של משרד ממשלתי כזה או אחר, בחוסר האונים מול פקיד הבנק ומול מערכת החינוך שלא רואה את הילד שלנו.
לכאורה, אני כותבת את המובן מאליו. הרי מהותה של התקשורת היא לחולל שינוי. אנחנו מפרסמים סיפור בעיתון או ברדיו או בטלוויזיה או ברשת, כדי להשיג תוצאה מסוימת. אבל מה התוצאה שאנחנו רוצים להשיג, מעבר לתחושת ההישג שיש בלהביא סיפור בלעדי (וכל עיתונאית ועיתונאי חווים את הריגוש הזה כל פעם מחדש. הרשו לי לגלות לכם סוד: כמעט אף אחד לא הגיע למקצוע הזה מאלטרואיזם). האם כשאנחנו מספרים את הסיפור אנחנו חושבים על מה אנחנו רוצים להשיג? או שמבחינתנו שלחנו אותו לחלל האוויר ובזה נגמר העניין? יעשה בו העולם עכשיו מה שהוא רוצה?
קרן נויבך, טקס הענקת פרסי סוקולוב, 2015 (צילום: אורן פרסיקו)
אנחנו הבנו, בגיל מאוחר יחסית במקצוע הזה, שמה שמפעיל אותנו באמת זה הכעס על העוולה ועל חוסר הצדק והרצון העז לתקן אותם. וההבנה הבאה והלא פחות חשובה - והיא שוב לכאורה מובנת מאליה אבל מדהים כמה המובן מאליו אינו מובן מאליו - הייתה שעוולות אינן אקראיות. שהסיפורים האלו אינם מקרים פרטיים, נקודתיים, אנקדוטליים. שמאחורי כל סיפור על דיירת בדיור הציבורי שאינה מצליחה לממש את הזכאות שלה, מסתתרת מערכת שלמה שקיימת שנים שמונעת מאלפי אנשים קורת גג בטוחה.
שמאחורי כל סיפור על אלימות משטרתית כלפי נער יוצא אתיופיה מסתתרת מערכת שלמה של גזענות ופרופיילינג שמופעלים כלפי אוכלוסיות ספציפיות בישראל. שמאחורי סיפור שובר לב של אזרחית בת 64 שאינה מצליחה לשרוד כלכלית, יש סיפור ענק של מבוגרים עניים שיצטרכו לעבוד כל עוד הם יכולים כי אין כאן רשת ביטחון אמיתית לחלק גדול מהאזרחים. שמאחורי עוד סיפור על הלוואת ענק שמקבל טייקון ממונף מסתתרת מערכת כלכלית אדירה ורבת–כוח ומועדון שלם של מקורבים שדואגים אחד לשני במשך שנים על חשבוננו.
שמאחורי כל סיפור מקומם ומכעיס על תקיפה מינית או הטרדה מינית, יש מערכת שלמה של חוקים ומשטרה ופרקליטות ובתי משפט שלא מסוגלת בכלל להתמודד עם פגיעות מיניות. שמאחורי סיפור אחד של צעירה שהיתה קשורה במשך 24 ימים במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים הגדול בארץ (שיבא) נמצאת החצר האחורית המוזנחת של מערכת הבריאות הישראלית שבה מוחזקים אנשים בתנאים לא אנושיים עד היום.
וזו המהות של עיתונות חברתית ושל עיתונות שמבקשת לחולל שינוי בחיים שלנו. אנחנו הופכים את הפירמידה המסורתית של מה חשוב ומעניין. מה שחשוב ומעניין הם האנשים עצמם. מה קורה להם? איך זה משפיע על החיים שלהם? הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות חשובים בהקשר הזה, אבל לא בהקשר של מי אמר למי מה בישיבת הממשלה האחרונה או בקטטה התורנית בכנסת.
התפקיד שלנו הוא לשאול כל הזמן, מה איכות השלטון שאנחנו מקבלים? איזה לחצים זרים, שלא קשורים לאיכות החיים שלנו כאן, הופעלו בדרך? האם ההחלטות שמתקבלות שם למעלה הן ענייניות והתקבלו לאחר שנשקלה ונבדקה ההשפעה על החיים שלנו? ולהביא את הסיפורים והקולות של האנשים שמראים שזה לא כך. שנדרש כאן תיקון. ואז להמשיך ולעקוב, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, לא להרפות.
אין כאן ניסים וגם לא מהפכות. עיתונות חברתית יכולה ומסוגלת להביא לשינוי ותיקון אבל התהליך הוא לרוב איטי ומתסכל. לעיתים רחוקות יהיו סיפוקים מיידיים. זה מרתון עם משוכות ולא ספרינט של מאה מטר. גם המרתון הזה לא יסתיים אף פעם.
מייאש? ממש לא. הנה, אתם אוחזים בידיכם את הגיליון המודפס שמציין שבע שנים להיווסדו של "המקום הכי חם בגיהנום" (כאן לא תבוא בדיחה על מותו של הפרינט). וזו ההוכחה האולטימטיבית שלעיתונות חברתית שמחוללת שינוי יש קהל, שצמא לעיתונות מהסוג הזה. ההוכחה האולטימטיבית שזה סוג העיתונות שאנשים מוכנים לשלם עליו, מרצונם החופשי! שזה סוג העיתונות שאנשים מחפשים דווקא בעידן הזה של התפרקות העיתונות המסורתית מהנכס העיקרי שהיא חייבת שיהיה לה — אמון הציבור.
אם יש משהו ש"המקום הכי חם" הוכיח, יחד עם עיתונאים ועיתונאיות וגופי תקשורת שפועלים מאותו מקום של תשוקה לתיקון, זה שניתן לרכוש את האמון הזה מחדש. בעבודה קשה ובהתמדה אינסופית. ומכיוון שאנחנו בכל זאת חוגגים כאן, מרימה כוסית לחייכם חברים, לעוד המון שנים של עיתונות כזו.