מפריעים לנהל ולהתנהל
לפני חצי שנה, כשהמדינה היתה בסגר בגל הראשון של מגפת הקורונה, העדיף ראש הממשלה בנימין נתניהו להשתלט על מהדורות החדשות המרכזיות באמצעות נאומים קצרים לאומה, בלי לתת זכות לשאלות עיתונאים. אחרי מחאות מצד העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, עיתונאים בכירים וארגון העיתונאים בישראל, שינה נתניהו את דרכו. במקום הצהרות, הצהרות שבסיומן מסיבות עיתונאים קצרות.
כעת, כשהמדינה בסגר הגל השני של מגפת הקורונה, ברור לנתניהו כי אינו יכול לשוב למדיניות של הצהרות בלבד. מצד שני, אי-אפשר לסמוך על כל העיתונאים שיסתפקו בשאלות מביכות ומתבטלות. כדי לפתור את הבעיה פוסע נתניהו בשביל שהתווה לפניו נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, ומעניק את זכות השאלה הראשונה לנציג כלי התקשורת האוהד ביותר בנמצא.
ביום חמישי האחרון, אחרי שנתניהו סיים את הצהרתו, קיבל את זכות השאלה הראשונה העיתונאי הלל ביטון-רוזן, כתב ערוץ 20. אמנם ביטון-רוזן מדווח עבור כלי תקשורת שולי מבחינת הישגיו העיתונאיים ונטול קהל כמעט לחלוטין בהשוואה למתחריו, אבל יש לו מעלות חשובות יותר. ביטון-רוזן לא איכזב.
"אדוני ראש הממשלה", פתח כתב ערוץ 20, ושאל: "הממשלה בראשותך נחלה הצלחה בניהול משבר הקורונה בגל הראשון, שלאחריו קמה ממשלת חירום שמטרתה המרכזית היתה טיפול במשבר הקורונה. אותה ממשלת אחדות, חירום, עד כה בכל הנוגע לניהול אותו משבר נחלה כישלון חרוץ ויתרה מכך, המחלוקות בין שתי השותפות המרכזיות בה, הליכוד וכחול-לבן, רק מעמיקות מיום ליום. מה הצידוק של המשך קיומה של הממשלה הזאת, שבה מפריעים לך לנהל ולהתנהל, והאם אתה חושב לפרק אותה בזמן הקרוב".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מאזין לשאלת כתב ערוץ 20 הלל ביטון-רוזן, 24.9.2020 (צילום מסך מתוך שידורי כאן 11)
נתניהו השיב מה שהשיב, אבל מעניין יותר להתעכב על תשובתו לשאלה נוספת שהפנה אליו כתב ערוץ 20, על ההפגנות מחוץ לביתו. "לגבי ההפגנות", אמר נתניהו וגירד בשערו, "קשה להתייחס לזה כי אני שומע דברים הזויים. אומרים לי שאני רוצה את הסגר כדי למנוע את ההפגנות. זה מגוחך. את הסגר צריך לעשות כי אנחנו צריכים להציל חיים. [...] אני רוצה להגיד לך הפוך, שההפגנות עצמן, מבחינה פוליטית, ההפגנות האנרכיסטיות האלה, ההזויות האלה, לא רק שהן לא פוגעות בי, הן מסייעות לנו פוליטית. הציבור מואס בזה, הוא בוחל בזה, גם ציבור אפילו שהוא לא ישירות מהמחנה שלנו".
ההצהרה הזו כל-כך מופרכת שספק אם אפילו הצופים המעטים שנחשפו לה בשידור של ערוץ 20 האמינו לה. אבל אם נתניהו מאמין באמת ובתמים שההפגנות מועילות לו מבחינה פוליטית, כדאי שיזמן למשרדו בדחיפות את עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט. בעיתונו, המתקרא בלעג "ביביתון", נמנעים זה שבועות ארוכים מלמנף את המיאוס הציבורי מההפגנות ההזויות האלה ומתעקשים תחת זאת להצניע מאוד את סיקורן. גם הבוקר, "ישראל היום" הוא העיתון שבו סיקור ההפגנות שהתחוללו אתמול ברחבי המדינה הוא הצנוע ביותר.
בשער "ישראל היום" מוזכר בסוף כותרת המשנה לראשית כי "בבלפור הפגינו אלפים". בלי תצלום. בכפולה הפותחת מתפרסם תצלום אחד של ההפגנה ליד בית ראש הממשלה בירושלים לצד תצלום רחבת הכותל הריקה ("שני צדדים לבירה") – העתק של פוסט שפירסם נתניהו עצמו. אך הדיווח על ההפגנה נדחק לתחתית עמוד 9, וכמו כדי לצמצם עוד יותר את הסיכוי שמישהו יטרח לקרוא אותו הוא ממוקם מתחת לטור מאת חיים שיין.
למען האמת, מי ששורד עוד טור של חיים שיין על חוויותיו ממלחמת יום כיפור והמסקנות לגבי ימינו אנו, מגיע לו דיווח על ההפגנות כמו זה שמספק "ישראל היום" תחת הכותרת "בזמן הסגר: אלפים הפגינו בבלפור וברחבי הארץ; שר הבריאות: אל תקחו מהם דוגמה". בגוף הידיעה, אגב, אין זכר לעצת השר יולי אדלשטיין המצוטטת בכותרת.
העובדה כי השר אדלשטיין ונתניהו ניסו לקדם במהלך יום שישי התקנת תקנות לשעת חירום במטרה למנוע את ההפגנות מוזכרת בשולי ידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של "ישראל היום", בלי כל אזכור בכותרת המשנה שלה ומתחת לכותרת הביניים האנמית "עימות סביב התקנות".
בעיתונים האחרים מעניקים מקום בולט יותר למחאת ההמונים המתמשכת ברציפות מזה חודשים ארוכים, כמו גם למאמציו המתמשכים של נתניהו לפגוע בה ציבורית ולמנוע אותה בפועל. תצלום של ההפגנה בירושלים מתפרסם במרכז שער "ידיעות אחרונות" ("למרות הסגר: המחאה נמשכת") וכל עמוד 2 מוקדש לסיקור ההפגנות ברחבי המדינה, עם ידיעה נפרדת על הניסיון הכושל של נתניהו ואדלשטיין לאשר תקנות לשעת חירום.
במרכז שער "מעריב": פוטו-מונטאז' מוזר למראה שכולל יהודי חרדי המניף תרנגול ואזרחית חילונית מניפה שלט ("ישראל מתביישת") על רקע שיירת מכוניות שהפגינו בנסיעה לעבר בית ראש הממשלה בירושלים. כל הכפולה הפותחת בעיתון מוקדשת לסיקור ההפגנות, וגם כאן מופיעה ידיעה נפרדת על הניסיון הכושל לקדם תקנות לשעת חירום שימנעו אותן. בן כספית, בטור נלווה, מגזים כהרגלו וקובע כי "מה שקרה אתמול ברחובות, בצמתים, במחלפי, כבישי, כיכרות וחצרות ישראל, זה הדבר הכי קרוב למרי אזרחי שהיה כאן אי פעם".
"הארץ" אינו מבליט את ההפגנות בשערו, אך מקדיש להן את רוב כפולת העמודים 4–5, כשלצד ידיעה נרחבת על ההפגנות נדפסת גם ידיעה נפרדת על המהלך הכושל להתקין תקנות לשעת חירום וכן טור אווירה מאת מורן שריר, שמתאר שני מקרים קטנים, חסרי חשיבות רק לכאורה, של אלימות אזרחים נגד המפגינים.
לומר למלאך המשחית הרף
הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה לעוד טור מדכדך מאת עמוס הראל על ההתמודדות הכושלת של מדינת ישראל עם מגפת הקורונה. הפעם שם הראל דגש על התחלואה הגוברת בחברה החרדית. "שיעור הבדיקות החיוביות אצל החרדים עומד על כ-25%, פי שלושה משיעורן בקרב יהודים שאינם חרדים", מציין הראל.
לפי ההסבר שלו, העלייה החדה בתחלואה החלה בעת חידוש הלימודים בישיבות בתחילת חודש אלול (21.8), ותפילות ראש השנה האיצו את התפשטות הנגיף. היום ומחר, בתפילות יום כיפור, ההמלצה היא להשתדל להימנע מתפילה במקום סגור, אבל לפי הראל יש גם מי שקורא לפתוח את בתי-הכנסת כרגיל, תוך הנחיה לקשישים בלבד להישאר בבית. "בניגוד לחיכוך המתמיד עם המפגינים בבלפור, המדינה אינה עושה מאמץ ניכר לאכיפה במגזר החרדי — וקשה לדמיין שוטרים נכנסים לאכוף הנחיות בבית-כנסת במהלך יום הכיפורים", הוא כותב.
בידיעה נפרדת, מאת אהרן רבנינוביץ ובר פלג, מדווח כי "כ-260 תלמידי ישיבות ואברכים שהתפללו בראש השנה בבית-המדרש של חסידות גור בירושלים גילו ביום שישי כי נדבקו בקורונה. 1,200 תלמידי ישיבות ואברכים נוספים, שהתפללו עמם בבית-המדרש, חזרו לבתיהם בצאת החג – לפני שהתגלתה ההתפרצות – וקיים חשש שנדבקו בנגיף והדביקו אנשים נוספים".
חרדים מתפללים במאה שערים, ספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל)
ב"ידיעות אחרונות" מדווחים יעל פרידסון וקובי נחשוני כי בבתי-הכנסת יחולו הגבלות חמורות על מספר המתפללים, בהתאם לגודלו של כל בית-כנסת. במקביל, צליות להגנה מפני השמש נתלו בימים האחרונים ברחבי הארץ כדי לאפשר תפילות במרחב הפתוח, הבטוח יותר מבחינת הדבקה. בכל מקרה, "התפילה מותרת בקבוצות של עד 20 מתפללים, תוך הקפדה על ריחוק חברתי, ובמרחק שלא יעלה על קילומטר ממקום המגורים". עוד נכתב בידיעה כי הרב הראשי דוד לאו ממליץ להתכוון בזמן פיוט "אבינו מלכנו" למלים "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".
ב"ישראל היום" מדווחים חנן גרינווד, גדעון אלון, אריאל כהנא ואסף גולן כי "חסידויות גדולות, שבהן נרשם זלזול בהנחיות בראש השנה, צפויות לפעול בצורה אחראית הרבה יותר, לאחר שמאות חסידים כבר נדבקו בקורונה. ביום שישי נמשכו המאמצים לשכנע את האדמו"רים השונים לפעול על-פי הנחיות הקורונה. ראש הממשלה נתניהו שוחח עם האדמו"ר מבעלז והציג בפניו את הנתונים לגבי התפשטות הנגיף".
ב"ישראל היום" מדווחים גם שביום שישי האחרון פורסם בעיתון החרדי "יתד נאמן" מכתב בחתימת הרבנים חיים קנייבסקי וגרשון אדלשטיין, ובו הובהר כי ישנה "חובה גדולה להיזהר על-פי כללי הזהירות שקבעו, אף שקשה לקיים את כל הכללים, הרי זה ניסיון מן השמיים ויש חיוב גדול לעמוד בניסיון זה, כי בנפשנו הוא".
"סכנת נפשות!", נכתב בשער "המבשר" הבוקר. "זו הודעת חירום בעקבות נתוני התחלואה הגוברים ל"ע ונתוני ההדבקה בימי ראש השנה". ההודעה החריגה כוללת הנחיות "חיוניות ומצילות חיים" כגון עטיית מסכות באופן מלא גם כשמתפללים בחוץ, שמירת מרחק בין מתפלל אחד למשנהו, הקפדה על חלונות פתוחים לזרימת אוויר גם כשחם והמלצה לכל מי שגילם 65 ומעלה לא להגיע לבית-הכנסת.
למרבה הצער, הודעת החירום הזו אינה הכותרת הראשית של העיתון ואף לא ידיעה בולטת, אלא מודעה קטנה למדי שנדפסת בשער "המבשר" מטעם רוני נומה, ממונה הקורונה לחברה החרדית.
הכותרת הראשית של "המבשר" מכריזה בחגיגיות כי "עם ישראל בכל רחבי תבל מתכונן בסילודין ובחרדת קודש לקראת יום הכיפורים". בכותרת המשנה מדווח כי "המוני בית ישראל יזעקו ויתחננו לגמר חתימה טובה ולהסיר מעמנו מכת המגפה וכל גזירה קשה". האם יזעקו נגד המגפה בבית-הכנסת עצמו, בצפיפות, או באוויר הפתוח, תוך שמירת מרחק? בידיעה הראשית, מאת "כתב המבשר", מצוין רק כי "גם השנה למרות המצב הקשה יגיעו כולם לבתי-הכנסת ברחבי ארה"ק או למתחמים הסמוכים אליהם ויתפללו ויתחננו לגמר חתימה טובה להסיר מעמנו מכת המגפה וכל גזירה קשה ולומר למלאך המשחית הרף".
הפניה קטנטונת בחצי התחתון של שער "המבשר" קוראת: "המספרים מטפסים במהירות: 70 אלף חולים פעילים; 200 מונשמים". בעמוד האחורי מופיעה הידיעה המלאה, מאת יעקב א' לוסטיגמן. העובדה כי התחלואה נפוצה במיוחד בחברה החרדית מוזכרת לקראת סוף הידיעה, בלי כל הבלטה בכותרת או בפסקה הפותחת. אמנם מאמר המערכת של "המבשר" מעודד את הקוראים "להיזהר ולהישמר", אולם בהשוואה לסיקור הכללי של המגפה בעיתון, המאמר נראה כמו טקסט שהודפס כדי לצאת חובה. לא ניכרת הכרה בחומרת המצב.
בגדול, זאת בעיה כימית במוח
במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך ניר וולף עם מני אסייג, לרגל עליית מהדורה מחודשת של תוכנית הסאטירה הימנית "לאטמה" בהנחייתו. אסייג מתאר ילדות עוני בטירת-כרמל, מביע עמדות בגנות פמיניזם ("כשאמא בבית, ויסלחו לי כל הפמיניסטיות, זה טוב לילדים. [...] זאת המציאות. זה הטבע. אתה רואה לביאה יוצאת ללימודים כשאין מי שישגיח על הכפירים הקטנים?") ומתלונן על אופן הייצוג של מזרחים ב"ארץ נהדרת" ("טמבלים").
הראיון נפתח דווקא בטענות שיש לו על המחיר שהוא משלם בגין הבעת דעות ימניות. "כשאתה נוקט היום עמדה, אתה משלם מחיר בצד השני", אומר אסייג. "למשל, אורנה בנאי ואחינועם ניני. נכון, הן סופגות טוקבקים מלאי רעל וגועל, אבל במקביל הן צומחות בתעשייה, מקבלות פידבקים ותפקידים, ואף אחד לא מחרים אותן. אף אחד לא עושה לאורנה בנאי שיימינג בתעשייה כמו שעושים לי. והיא הרבה יותר בוטה ממני".
המראיין וולף מזכיר לאסייג כי בנאי הפסידה קמפיינים בעקבות הבעת עמדותיה הפוליטיות, ואסייג משיב: "זה מחיר שכן משלמים, אני מודה בזה. אבל בגדול, זה לא פוגע בהם בעבודה. ההפך. הם רק צוברים נקודות מבחינת תפקידים בתיאטרון ובסדרות. אני משלם מחיר. בתעשייה מסמנים אותי כמני אסייג הקיצוני, ממש כמו הצל. אבל זה לא אני. אני מנומק, ויש לי דעות ימניות וביקורת על חלקים בשמאל".
כתבת השער במוסף "גלריה" היא ראיון שערכה אריאנה מלמד עם אורנה בנאי. הכותרת בשער: "למה לשתוק, בשביל אוטו יותר גדול?". בראיון עצמו מתייחסת בנאי למחיר ששילמה בגין השמעת דעותיה. "זה לא רק קמפיין של 'מנו ספנות' ובטח לא רק 200 אלף שקל שהתאיידו בבת אחת", היא אומרת ביחס למסע הפרסום שאיבדה כשהשמיעה ביקורת בזמן מבצע "צוק איתן". "מבחינת המפרסמים, שהם הבוננזות במקצוע שלי, שאף פעם לא בטוח ואין בו תנאים ופנסיה, נהייתי די מצורעת".
בהמשך אומרת לה המראיינת מלמד כי בדרנים אחרים מתקרנפים ושותקים כשהקופה מצלצלת. "אבל אני לא יכולה, את לא מבינה?", משיבה בנאי, ומסבירה כי חונכה על "הצורך לעמוד מאחורי העקרונות שלי. אז איך לשתוק כשמסביבי הכל הולך ומתמלא עוד ועוד עוולות? ולמה לשתוק, בשביל אוטו יותר גדול?".
גם הראיון עם בנאי נוגע בילדותה, וזו המתוארת נדמית שונה מאוד מזו של אסייג. בת של שופט מחוזי, נצר לשושלת בנאי. גם העמדות הפוליטיות שלה כמובן מנוגדות לשלו, ולא רק ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל יש גם קו משותף לשניהם.
אסייג מספר כיצד בשלב מסוים בחייו, כשהחליט לוותר על עבודתו היציבה בחברת בזק כדי לממש את חלומו להשתלב בתעשיית הבידור סבל מ"התקפי חרדה מטורפים". הוא מתאר זאת כך: "קוצר נשימה, תחושה שאני הולך למות. קצת כמו התקף לב. ולא ידעתי מי נגד מי. הלכתי איזה 200 פעם למיון, בכל שבוע היו בודקים אותי ומשחררים. זה היה סיוט".
חלק נכבד מהראיון עם בנאי מוקדש להתמודדותה עם דיכאון, ולאומץ בחשיפת החוויה האישית שלה. "זה לא היה רגע אחד, ותמיד היו בסביבה חברים נפלאים, אבל לעתים קרובות גם הם לא ידעו מה לעשות", מספרת בנאי. "הפסקתי לאכול כמעט, הגעתי ל-40 קילו. מתישהו אשכרה הגעתי להורים שלי הביתה על סף זחילה, והם נבהלו ושאלו מה אפשר לעשות, וככה יצא שפשוט ביקשתי מאמא שלי שתחבק אותי ותלטף לי את המצח ותרגיע אותי".
"תמיד זה קרה במצבים של התקהלויות", אומר אסייג. "הייתי מרגיש את זה קורה ומתחיל ללכת ולחזור, לשכב, לקום. לא נעים למות ליד אנשים, אז הייתי מתרחק ומתמודד לבד. קיצר, סיוט לא נורמלי. זה הרס לי את החיים. בגלל זה לא היה אכפת לי מה תיתן לי הרופאה. בגדול, זאת בעיה כימית במוח". פסיכיאטרית רשמה לו סרוקסט. "לקחתי אותו שנה, וכשהפסקתי ההתקפות חזרו פי 10 גרוע יותר. מאז אני עם הכדור הזה. כבר 15 שנה אני לוקח כדור אחד ביום".
אחרי שמלמד מציינת שחיבוק אינו מרפא דיכאון אומרת בנאי: "ברור, ועל זה אני אתעקש שוב ושוב וגם במופע. כשמגיעים למקום שבו הרצון לחיות נעלם, וכל מה שנשאר הוא כאב פיזי אמיתי שאף אחד לא מבין ומחשבות שחורות, לכו לרופא. רוצו. הדבר הראשון שצריך כדי להחלים מדיכאון הוא טיפול תרופתי, ואני לא מבינה למה עדיין יש סטיגמה סביב זה. צריך לאזן משהו בגוף, את ההורמונים שמובילים לתחושה טובה יותר".
מה נעשה עם כל הכסף?
ביום חמישי האחרון דיווחו העיתונים על דו"ח ה-OECD על כלכלת מדינת ישראל. ב"דה-מרקר" הדגישו כי לפי הארגון "ישראל תתאושש לאט" מהמשבר הכלכלי שנלווה למגפת הקורונה. ב"ידיעות אחרונות" ציינו כי "ב-2021 יהיה שיפור, אך עדיין רחוק מהמצב שלפני המשבר". ב"ישראל היום", לעומת זאת, בחרו להכתיר את הידיעה על הדו"ח בציטוט "תגובת ישראל למשבר הקורונה עוצמתית והחלטית", ובכותרת המשנה בישרו על "תחזית אופטימית: צמיחה של כ-3% בשנה הבאה, התאוששות כמעט מלאה לקראת 2022".
גם הבוקר משתדל "ישראל היום" לקבל את פני מה שצפוי להיות המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות כהונתו של ראש הממשלה נתניהו תוך התמקדות בחיובי. בראש מדור הכלכלה מתנוססת היום הכותרת "ההקלות בסגר יחסכו למשק 7–8 מיליארד שקלים".
בשולי החדשות
זיכרון סלקטיבי. שר העבודה והרווחה איציק שמולי מעניק ראיון לעיתונאי "מעריב" יובל בגנו. כשהמראיין מזכיר את התאדותה דה-פקטו של מפלגת העבודה אומר לו שמולי: "אני מזכיר שגם ב-2012, אחרי שאהוד ברק פיצל את הסיעה, היינו אפס מנדטים בסקרים".
ראשית, ברק ערק ממפלגת העבודה והקים את "מפלגת העצמאות" בינואר 2011, לא בשנת 2012. שנית, וחשוב מכך, גם בסקרים שבאו מיד לאחר ההתפצלות העבודה קיבלה 9 מנדטים, ולא אפס כמו היום. בהמשך התחזקה המפלגה, ובסופו של דבר קיבלה 15 מנדטים בבחירות 2013.
פאקר. בטור צד המופיע בעמוד 19 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה בחתימת "כתב 'ישראל היום'" תחת הכותרת "תלונה: 'ג'יימס פאקר כפה עלי קיום יחסי מין עם שותפו'". פאקר מתואר בידיעה כמיליארדר ש"מסר עדות ב'תיק 1000', שבמסגרתו ניתנו לכאורה טובות הנאה לרה"מ נתניהו". ב"ידיעות אחרונות" ממקמים את הידיעה על פאקר בתחתית עמוד 5 של העיתון. פאקר מתואר כמי "ששמו נקשר בעבר ל'תיק 1000' של נתניהו". ב"הארץ" וב"מעריב" מוותרים על ידיעה בנושא.
הישג כפול. פרופ' שוקי שמר, יו"ר אסותא מרכזים רפואיים ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, חתום על עמוד שלם ב"מעריב" וטור דעה קצר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". למרבה הפליאה מספק שמר טקסטים שונים לכל עיתון.
עושים לביתם
השרה לשעבר רוחמה אברהם רכשה עמוד מערכתי למראה ב"דה-מרקר". גם ד"ר צבי מרום רכש עמוד בעיתון. כן, הגופן בעמוד זה שונה, וכן, כתוב "תוכן שיווקי" בראש העמוד ובתחתיתו וגם ליד שם הכותב (גיא רונן במקרה של אברהם, אסף לבנון במקרה של מרום), אבל העמוד עדיין נראה הרבה יותר כמו כתבה בעיתון מאשר כמו מודעה. זו, בפשטות, הונאה של הקוראים. ההונאה מנצלת מצד אחד את המוניטין שצבר העיתון לאורך שנים, ומנגד מכרסמת באותו המוניטין ממש.
"דה-מרקר", 27.9.2020
תיקון
ב"מעריב" מציינים כי בניגוד למה שפורסם בעיתון יום שישי, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, אלוף (במיל') אלי זעירא, לא מת.
ענייני תקשורת
רן רזניק מפרסם ב"ישראל היום" טור על חטאי ישראל אל מול פני המגפה, ומקדיש כמה מלים גם לתקשורת: "בתקשורת הישראלית יש האדרה והבלטה שערורייתית של 'כת מכחישי הקורונה', שבמסגרתה נותנים במה לקומץ רופאים ומנהלים בכירים שבחסות או בכסות החלוק הלבן מספקים מידע מטעה ומוטעה, שקרי, חלקי ומניפולטיבי על הקורונה (בעיקר מידע שמקטין, מזלזל ומגמד את חומרת המגפה), ופעמים רבות מולם לא מעמידים שום רופא או מדען שיתמודד ויתעמת איתם. התופעה הזו בולטת במיוחד בחלק מהתוכניות היוקרתיות והנצפות ביותר בערוצים המרכזיים, ובכך משפיעים המגישים והעורכים עצמם באופן קשה, הרסני ופוגעני מאוד, על המוכנות וההתמודדות של ישראל עם הקורונה ועל עצם החיים של כולנו".
במוסף "מעריב" מעניקים ל"אנשים שבלטו בתש"ף" הזדמנות לעשות "חשבון נפש בעקבות השנה החולפת". אחד מהם הוא פרופ' יורם לס, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות וראש וראשון במה שרזניק מכנה "כת מכחישי הקורונה". פרופ' לס, שמגיש תוכנית רדיו קבועה בתחנה שבבעלות אלי עזור, בעל השליטה ב"מעריב", לא מנצל את ההזדמנות כדי לחזור בו מדברים שאמר לאורך השנה שעברה. ההפך הוא הנכון. "לא היתה מגיפת קורונה בסיבוב הראשון", הוא אומר, "היתה מחלת קורונה, שפגעה במעט אנשים יחסית לגודל האוכלוסייה ויחסית לתחלואה בחורף ממוצע".
במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיין איתי שטרן את אבישי בן-חיים. כשהוא שואל את עיתונאי חדשות 13 האם הוא "ער לחשיבות העובדות בעבודה העיתונאית" משיב לו בן-חיים: "אני לא מכנה את עצמי עיתונאי. אני חולה על עיתונות. אני חושב שזה מקצוע רומנטי, מקסים, אבל אני חושב שאני עושה משהו הרבה יותר גדול מעיתונאי. אני נעלב כשאומרים לי עיתונאי".
במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כותבת ננה אריאל על "טעות הדפוס הנודעת ביותר בספרות העברית": בגיליון האחרון של "המעורר" נדפסה התנצלות על העיכוב בצאת החוברת מאת המו"ל והעורך יוסף חיים ברנר, שבה נכתב "ויקבלו נא אותי ואת התנצלותי בסליחה", במקום ויקבלו נא אותה, כלומר את חוברת "המעורר", בסליחה.
במשך שנים האשים ברנר את ידידו אורי ניסן גנסין כי סידר בטעות את האותיות כך שישתמע כאילו הוא מבקש סליחה על עצם קיומו. כעת, חושפת אריאל, מצאה במקרה בארכיון ברנר את כתב היד המקורי שהעביר ברנר לגנסין, ושם כתוב במפורש "אותי" ולא "אותה". הטעות, מתברר, היתה של העורך ולא של סדר האותיות.
נתנאל שלומוביץ כותב ב"גלריה" של "הארץ" על "הבדיה הכי מפורסמת בעיתונות".
במוסף החג של "ידיעות אחרונות" מראיין עינב שיף את דייוויד סיימון, שיצר בין היתר את "הסמויה" ולאחרונה את "הקנוניה נגד אמריקה". שיף משוחח איתו על ההרגל שלו להיכנס לוויכוחים בטוויטר. "נחמד שיש לך 250 אלף עוקבים שם, שאפשר להגיד להם משהו על מה שעבדת עליו, אבל בסוף זה טראש-טוק בבר", אומר סיימון. "אתה פשוט קורע את הבזיונרים, לועג לפומפוזיים ומנסה לא להיות כזה. זה לא שחמט, זה דמקה. מי שחושב שזה יותר מזה – שאלוהים יברך אתכם, זה לא".