שלום. היסטורי. מתוך עוצמה

ראש ממשלת ישראל והעורך הראשי שלה, בנימין נתניהו, אוהב ליזום אירועי מדיה שבהם הוא מהמם את הארץ והעולם עם התפתחות מפתיעה – ומשתלט רשמית על סדר היום התקשורתי. אתמול אחר-הצהריים התרחש אירוע כזה. את הסקופ פרסם לראשונה הדסק האמריקאי: נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, הודיע על הסכם היסטורי בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. נתניהו נטל ממנו את המקל ודהר קדימה. לתקשורת, בעל כורחה, לא נותר אלא להיאחז בציצת שיערו ולנסות לעקוב.

טקטיקת אירועי המדיה המפתיעים של נתניהו מאפשרת לו לדחוק את הסיקור לתבניות שהכין מראש. במערכות העיתונים מניחים שכולם – הקוראים, המקורות והמתחרים – מצפים מהם לכסות בהרחבה את ההתפתחויות. המיידיות מכתיבה את מידת ההתמסרות לדף המסרים: כשנותנים לעיתונאים זמן ממושך לעבוד על כתבות, הם עלולים לחשוב על מסגור עצמאי ולאתר חורים במסר. כשמציבים להם סד של כמה שעות, אפשר להיות בטוחים שרובם יתיישרו לפי החומר שמושלך עליהם ברגע שאחרי החשיפה.

כמו בעבר, למשל באירוע חשיפת ארכיון הגרעין האיראני, מי שהשליך עליהם את החומר הזה היה נתניהו עצמו. בנאום שנשא אתמול בערב, ברצף של פרסומים במדיה חברתית ובתדרוכים שערכו מקורביו, חזרו על עצמם שוב ושוב כמה מסרי על קבועים:

• מדובר בהישג היסטורי. יום היסטורי. הסכם היסטורי.
• מדובר בהסכם שלום. כמו עם ירדן, כמו עם מצרים.
• החלת הריבונות על יהודה ושומרון לא ירדה מהשולחן.
• גודל ההישג קשור לנוסחה חדשנית: "שלום תמורת שלום" – ולא "שלום תמורת שטחים", כמו שגרסה הפרדיגמה המיושנת של השמאל. כעת זהו "שלום מתוך עוצמה".

עיון בעיתוני סוף השבוע מאפשר להצביע על אלו מהם שאימצו את דף המסרים, אלו שמהדהדים אותו אבל מוסיפים ביקורת פה ושם, ואלו שבחרו בדרך של חשיבה עצמאית.

השופר

ב"ישראל היום", כצפוי, מהדהדים את דברי השליט בלי פילטר. בועז ביסמוט, העורך הראשי ומקורבו של נתניהו, מדפיס את אחד המסרים כמו שהוא במרכז השער, בכותרת של מאמר פרשנות פרי עטו: "שלום מעמדת עוצמה". בחלק אחר של השער נדפס בגדול תצלום דמוי גלויה של חוף אבו-דאבי. "הסכם היסטורי", נכתב עליו (המסר שנחבא בין השורות: בקרוב נשתכשך שם). המונח "שלום תמורת שלום" נדפס בגדול בכותרת הידיעה הראשית, וכך גם הקביעה שמדובר ברגע היסטורי.

כותרת טורו של בועז ביסמוט בשער "ישראל היום", היום

כמו נתניהו, גם ביסמוט משווה את ההסכם החדש (שטרם נחתם) להסכמי השלום שנחתמו עם מצרים וירדן. כמו נתניהו, גם ביסמוט חוזר על ספין הסיפוח. בחודשים האחרונים, הוא ו"ישראל היום" חזרו ואמרו לקוראים שעוד שנייה נתניהו עושה את זה ומחיל ריבונות ישראלית על השטחים. כעת, ברגע אחד, זה כבר לא משנה.

"הנוסחה החדשה היא: שלום תמורת שלום. תתחילו לגלגל את זה על השפתיים. שלום מעמדת כוח ועוצמה, כפי שאמר ראש הממשלה נתניהו", כותב ביסמוט. "אם הסכמי אוסלו דיברו על עזה ויריחו תחילה במסע הוויתורים שלנו, הרי כאן מדובר באמירויות תחילה", הוא כותב. את הרודנות האסלאמית ממזרח חצי האי ערב ממשיל ביסמוט לאשה אהובה: "קודם לוקחים את השלום המוצע עם מדינה שבמשך שני עשורים מעדיפה לצאת איתנו במחשכים, ופתאום משנה את הסטטוס שלה ממאהבת סודית לאשה רשמית".

לביסמוט יש גם תשובה למי שחשים תסכול מביטול (סליחה, דחיית) הסיפוח: בעצם, היריבים של ביבי אשמים. "אם יש טענות", הוא כותב, "הן צריכות להיות מופנות גם נגד כחול-לבן, בעיקר גנץ ואשכנזי וגורמים בימין האידיאולוגי, שתרמו לעיכוב התוכנית אחרי שבלבלו לגמרי את האמריקאים. [...] אם גנץ ואשכנזי היו מצטרפים לתנופה ההיסטורית בלי להסתייג, היינו היום בסרט אחר ואולי גם בסדר אחר, קודם ריבונות ואחרי זה אמירויות".

"ישראל היום", מבחר כותרות שער

בעקבות נתניהו, גם ביסמוט טוען ש"החלת הריבונות נותרה בעינה. כמי שמכיר את הממשל הזה מקרוב, אני יכול להגיד שרעיון הסיפוח רק נדחה", הוא כותב על טראמפ, ומוסיף כוכבית: "הבעיה היא שהבחירה של טראמפ בנובמבר הופכת קריטית עבורנו". את המלה "עבורנו" אפשר לקרוא ככזו המתייחסת לציבור בישראל, אבל גם למשולש הכוח טראמפ-נתניהו-אדלסון, ש"ישראל היום" וביסמוט הם הקצה הגלוי שלו. הטור מסתיים במלים "חבל שאני לא יכול להצביע בנובמבר".

בשלושת היומונים האחרים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", מדפיסים הבוקר ידיעות שמסכמות את דברי הביקורת של נציגים מציבור המתנחלים ומפלגות הימין. רק ב"ישראל היום" יש ידיעה שגורסת כי "מימין ומשמאל בירכו על ההסכם", כולל הציטוט המובלט "דחיית הריבונות תמורת ההסכם – מחיר ראוי". הביקורת נדחקת לשוליים ולמאמר ביקורת רך מאת נדב שרגאי. גם היום ממחישים ביסמוט וגדוד עובדי התוכן שלו ש"ישראל היום" אינו עיתון ימני, אלא מכשיר תעמולה פרסונלי.

השותף

הסיקור הנרחב ביותר של ההסכם מופיע ב"ידיעות אחרונות". יש הרבה שמות תואר חיוביים שניתן היה להצמיד למהלך. נתניהו, בציוץ הראשון שפורסם בשמו אחרי הודעת טראמפ, בחר במלה "היסטורי". לאחר מכן חזר עליה שוב ושוב. ב"ידיעות אחרונות" יכולים היו לבחור מונח אחר, אבל בחרו במונח של המנהיג. המושג "הסכם היסטורי" על נגזרותיו מופיע בראש השער, בראש העמוד שאחריו, בסופרלטיבים של הפרשנים והכתבים (נחום ברנע, סמדר פרי, שמרית מאיר, איתמר אייכנר וציפי שמילוביץ), בציטוטים (טראמפ, חיים סבן) – ולמקרה שזה לא היה מספיק מובן, גם באמצעות הדפסת הציוץ של נתניהו.

בראש השער, משני הצדדים של כותרת הגג "הסכם היסטורי עם איחוד האמירויות", נדפסים דגלי ישראל ואיחוד האמירויות. מתחתם משובצים הדיוקנאות של נתניהו, טראמפ ומוחמד בן-זאיד, יורש העצר של איחוד האמירויות. "בנימין נתניהו הציג אמש את אחד ההישגים הבולטים בכל שנותיו כראש ממשלה: הסכם שלום עם איחוד האמירויות", נמסר לקוראים. הכותרת בדיווח עצמו מכריזה על "מזרח תיכון חדש".

"יום היסטורי". נתניהו וטראמפ מצייצים

בן-דרור ימיני, במאמר שמקבל הפניית שער, חוזר על אחד המסרים המרכזיים של נתניהו. "צריך להודות, התיאוריה המרכזית שקרסה היא זו שהוביל ג'ון קרי: אם לא תעשו שלום עם הפלסטינים, ישראל תהפוך למדינה מבודדת", הוא כותב. "התיאוריה הזאת לא קרסה אתמול, אבל ההסכם עם איחוד האמירויות הוא עוד מסמר בארון הקבורה שלה. השמאל הישראלי אימץ את התיאוריה הזאת בהתלהבות. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש".

אבל "ידיעות אחרונות" הוא עיתון מתוחכם, ואנשיו יודעים להשתיל לעצמם פתחי מילוט. לא את כל המסרים של נתניהו בחרו להדהד שם. הכותרת הראשית, למשל, היא "שלום תמורת סיפוח", ולא "שלום תמורת שלום". בדיווח על ההסכם (איתמר אייכנר וציפי שמילוביץ) מדגישים את הפער בין גרסאות הצדדים: "בעוד ראש הממשלה הדגיש כי החלת הריבונות הוקפאה זמנית, בכירים באיחוד האמירויות טענו כי הסיפוח ירד מהפרק", נכתב שם בכותרת המשנה.

כותרת אחרת מוסרת ש"הסיפוח בוטל. לא נדחה, בוטל". הדובר: חיים סבן, "איש העסקים שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש ההסכם" ואחד מ"מקורבי העיתון". בן-דרור ימיני מוסיף שנתניהו "קיבל הסכם שלום עם מדינת מפרץ בתמורה להורדה מהשולחן של סיפוח שכבר ירד מהשולחן".

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, היום (לחצו להגדלה)

אצל שאר בעלי הטור, נתניהו מוזמן למשחק ארוך של נשיקה-סטירה: "נתניהו ראוי להערכה רבה", כותב נחום ברנע בשער. "השלום הזה הוא שלו. אם יתפתח וישגשג הוא שלו; אם ישתבש ויתבטל הוא שלו". אבל בעצם, הוא מוסיף, איחוד האמירויות היא לא ממש מדינת אויב. "נורמליזציה חלקית היתה הרבה קודם. במקרה של האמירויות, הקשרים חדלו מזמן להיות חשאיים. ישראל מחזיקה שם נציגות, מקיימת קשרים דיפלומטיים ובטחוניים, משרד החוץ פעיל שם, ראש המוסד הוא אורח רצוי, אנשי עסקים יוצאים ובאים".

שמרית מאיר, במאמר אחר שמקבל הפניית שער, כותבת שמדינת ישראל "הבקיעה אתמול שער" – אך מדגישה את "מפח הנפש בימין" בגין ביטול הסיפוח. יפעת ארליך, במשבצת של נציגת הימין, תוקפת: "נתניהו מכר את עתיד ההתיישבות במחיר טיסה זולה לאיחוד האמירויות". ידיעה חדשותית של אלישע בן-קימון מוקדשת כולה לביקורת מימין: "מכרו אותנו", נמסר שם בכותרת, בציטוט מפי ראש מועצת בית-אל שי אלון.

יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הוא המרואיין המרכזי בידיעה. כמו "ידיעות אחרונות", גם הוא מקפיד להשתיל בדבריו פתחי מילוט: הוא פונה לנתניהו באופן ישיר ומבקש ממנו "להבהיר בקולו שזה לא נכון, שזה ספין ושהוא לא מוותר על הריבונות" (נתניהו, כזכור, כבר הצהיר שלא ויתר על הסיפוח). דגן מאשים את ראש הממשלה ב"הונאה" – מונח שבמקרה של נתניהו ושלושת תיקיו הפליליים נושא משמעות מיוחדת – אבל בעירבון מוגבל. רק "אם נתניהו מוכר את יהודה ושומרון", ורק "אם נתניהו מנסה למכור לציבור אוויר".

מתחת לידיעה, בבוקסה, מונים את "הבטחותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לימין – שלא קוימו": סיפוח בקעת הירדן, פינוי התושבים הפלסטינים של חאן אל-אחמר, חקיקת עונש מוות למחבלים, "חוק ההסדרה" וחזרת המתנחלים לארבעת היישובים בצפון השומרון שפונו במסגרת ההתנתקות.

הסיקור של "ידיעות אחרונות" הוא מה שנוהגים לכנות בישראל "סיקור מאוזן": מחמאות לצד ביקורת, הדהוד המסר השלטוני לצד מסרים נגדיים. והבוקר, באופן חריג, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון שמגיש את הסיקור המקיף והמעניין ביותר של המאורע שעומד במרכז סדר היום.

אבל "ידיעות אחרונות" הוא לא רק עיתון. "ידיעות אחרונות" הוא עוד הרבה דברים. "ידיעות אחרונות" הוא גם שחקן פעיל בנקודות ההשקה שבין הזירה הפוליטית והזירה העסקית. בית-המשפט יכריע בעתיד האם "ידיעות אחרונות" הוא מכשיר להנפקת שוחד פלילי. והבוקר מודים שם ש"ידיעות אחרונות" הוא גם מכשיר להתנעת תהליכים גיאו-פוליטיים מעל ראשי הקוראים.

במרכז השער מתבשרים הקוראים על "הכותרת ב'ידיעות אחרונות' שהביאה לפריצת הדרך": מאמר מאת יוסף אל-עוטייבה, שגריר איחוד האמירויות בארצות-הברית, שפורסם בעיתון בחודש יוני ונשא את הכותרת "אי-אפשר לספח – ולהמשיך לקוות לקשר טוב עם העולם הערבי". הבוקר נדפס המאמר בשנית, על פני רוב עמוד 3. מתחת למאמר נדפסת ידיעה על המהלכים שהובילו לפרסומו.

"ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 12.6.2020

תפקידו של המאמר הוזכר גם בכתבה שפורסמה אתמול ב"ניו-יורק טיימס", וגם בטור שפִרסמה נעה לנדאו ב"הארץ". קוראי "ידיעות אחרונות" מקבלים הבוקר הרחבה על חלקו של חיים סבן. "זה התחיל להתגבש ברגע שיוסף אל-עוטייבה, השגריר שלהם בוושינגטון, פרסם את המאמר ב'ידיעות אחרונות'. במאמר הזה יש עקרונות של הסכם עם ישראל", אומר סבן לאיתמר אייכנר. "שנים דיברתי עם יורש העצר מוחמד בן-זאיד וגם עם אל-עוטייבה, והחלטנו להתחיל לגלגל את זה עם המאמר שלו שהתפרסם ב'ידיעות אחרונות'".

חיים סבן (צילום: ממשלת ארצות-הברית)

אייכנר מציין שבהתחלה נשקלה האפשרות לפרסם את המאמר של אל-עוטייבה באיחוד האמירויות, או בארצות-הברית – ב"וושינגטון פוסט" או ב"ניו-יורק טיימס" – "ואולם סבן התעקש שהדרך הכי נכונה היא לפנות לקהל הישראלי ישירות, ללא מתווכים, ואמר כי יש לפרסם את המאמר ב'ידיעות אחרונות'. איש העסקים הישראלי-אמריקאי הכניס לסוד העניינים את יועץ התקשורת שלו, משה דבי. האחרון החל לפעול מול בכירים באיחוד האמירויות לגבי פרסום המאמר. לאחר הפרסום ב'ידיעות אחרונות' הופץ המסר בכל העולם הערבי על-ידי בכירים באיחוד האמירויות".

בזמן אמת, כל המהלכים הללו נחסכו מהקוראים. לא בטוח שיש עם זה בעיה. אל-עוטייבה לא הוצג כאדם פרטי, אלא כנציג של מדינה, ואחרי הכל – זה טיבם של מאמרים. הם נועדו להציג בפני הקוראים השקפה שהכותב אוחז בה, ולגרום להם להשתכנע.

אם יש כאן טעם לפגם, הוא לא טמון בעצם פרסום המאמר. אם ב"ידיעות אחרונות" ידעו שמאחורי הקלעים נרקמת עסקה עם איחוד האמירויות תמורת ביטול או הקפאת הסיפוח – מהלך שיש לו השפעה על הציבור הישראלי – המעשה הראוי היה לחשוף אותו לעין הציבורית. האם ב"ידיעות אחרונות" אכן ידעו על חלקו של המאמר בהתנעת המהלך, או שהעיתון תפקד במקרה זה כסוכן משוטה? מי שיחפש תשובה לשאלה הזאת לא ימצא אותה בגיליון הנוכחי.

בכל אופן, בהמשך הגיליון חולקת סמדר פרי פרטים על מה שעשוי להתברר כעסקת הצללים הבאה: "ליד אוזן שמאל של בן-זאיד יושב מיודענו מוחמד דחלאן הפלסטיני, שמשמש כיום כיועצו הבכיר של המנהיג הערבי. התוכנית הגדולה של טראמפ, נתניהו ובן-זאיד טומנת פח לאבו-מאזן", היא כותבת.

נשיא ארצות-הברית, ראש ממשלת ישראל ויורש העצר של איחוד האמירויות מתכננים למנות את דחלאן במקום אבו-מאזן, טוענת פרי. "הכוונה היא להצניח לשם את דחלאן, בגיבוי הערבי, בתמיכה אמריקאית ובקריצת עין ישראלית", היא גורסת, אך לא מוסרת כיצד זה יקרה. אם יקדים את המהלך מאמר נרגש של דחלאן בשער "ידיעות אחרונות", הקוראים כבר יבינו לבד.

שאר העיתונים

מבחוץ, הסיקור של "מעריב" מעורר תהייה עתיקה: האם יכול להיות שבעיתון שפעם (ממש פעם) היה הנפוץ במדינה קיבלו הצצה מוקדמת לשער של "ידיעות אחרונות"? התשובה מן הסתם שלילית, אבל כרגיל במקרים כאלה – הגרסה של "מעריב" דהויה ולא מושכת, אם כי גם פחות מגויסת.

"הסכם היסטורי בין ירושלים ואבו-דאבי", נכתב בגדול בראש השער, בין שני הדגלים, שגרסאות יפות יותר שלהם נדפסות גם בשער "ידיעות אחרונות". "מזרח תיכון חדש", נכתב בכותרת הראשית, בדיוק כמו בידיעה הראשית של "ידיעות אחרונות". מתחתיה נדפסות תמונותיהם של נתניהו, טראמפ ובן-זאיד, בדיוק כמו ב"ידיעות אחרונות", אבל בפרופורציות מעט מעוותות.

"מעריב", כותרת ראשית, היום

יש גם הבדלים מהותיים בין העיתונים: המונח "שלום", למשל, לא מוזכר בכותרות השער של "מעריב". במקום זה מדברים שם על "נורמליזציה וכינון יחסים מלאים, הכוללים פתיחת שגרירויות, שיתוף פעולה כלכלי וקווי תעופה ישירים". בכפולת העמודים הפותחת דווקא יש כותרת שכוללת את המלה "שלום", אבל ההקשר סרקסטי: "שלום לסיפוח". גם התואר "היסטורי" לא מוצמד למהלך שנתניהו ביצע, אלא רק לזה שהוא בחר לבטל – הסיפוח (בהפניה לתגובה בקרב המתנחלים). הכתבים, אנה ברסקי ואריק בנדר, מציינים שנתניהו הכריז אתמול על "ערב היסטורי" ו"שיחה היסטורית" שקיים עם טראמפ ובן-זאיד, אך לא מאמצים את המונח.

בן כספית, לעומתם, דווקא כן חושב שמדובר במהלך היסטורי. בכיר כותבי "מעריב", שמדי שבוע תוקף את נתניהו בלשון חריפה, מתפנה הפעם כדי להודיע שמדובר ב"חדשות מצוינות ואף היסטוריות והישג יפה לממשלת נתניהו". עם זאת, כספית עדיין חמצמץ: "הוא הרוויח כמה נקודות במרכז-שמאל, שאוהב הסכמים עם ערבים, אבל הפסיד נקודות רבות יותר בבייס המצביעים שלו בימין".

בהמשך המאמר כספית מעקם את המציאות קצת יותר ממה שההיגיון מאפשר. בניגוד לנרטיב של נתניהו, הוא דווקא סבור שההסכם של ראש הממשלה דווקא כן שייך לסוגת ה"שטחים תמורת שלום". לפי ההסבר העקום של כספית, הוויתור על שדרוג מעמדן של ההתנחלויות – כלומר, שמירה על הסטטוס קוו – משול לפינוי השטחים ומסירתם לישות מדינית אחרת.

כמו ב"מעריב", גם ב"הארץ" לא מכנים את ההסכם של נתניהו "שלום". "ישראל והאמירויות סיכמו על נורמליזציה תמורת הקפאת הסיפוח", מוסרת ביובש הכותרת הראשית. לצדה שובץ תצלום (יונתן זינדל) שבו נתפס נתניהו כשעל פניו הבעת הסוחר הממולח המפורסמת שלו. בכיתוב נמסר לקוראים שראש הממשלה "הגדיר את ההסכם כ'שלום שלישי' של ישראל עם מדינה ערבית". בדיווח החדשותי, נעה לנדאו וג'קי חורי חוזרים על המונח "נורמליזציה" ונמנעים מלקבוע שמדובר בצעד היסטורי.

הכותרת הראשית של "הארץ", היום

גם הפרשנויות קרירות. בהפניה לטור של נעה לנדאו מוגדר ההסכם כ"פשרה", ומובלט מפח הנפש של "הפלסטינים". יוסי ורטר מנסה לעשות נפשות אצל קומץ קוראיו הימניים של עיתון השמאל: "נתניהו ויתר על הסיפוח. הבוחרים יכולים לוותר עליו". קביעה אופטימית של צבי בראל מנוסחת ביובש: "משמעות ההסכם: מדינות ערב הפכו לשותפות במשא-ומתן". חמי שלו מוסיף אמירה מתוקה ברוטב חמוץ: "ההישג המרשים לא מספיק עבור טראמפ ונתניהו".

ובכל זאת, למרות שלוליות החומץ, גם כותבי "הארץ" מברכים את נתניהו. ורטר אומר ש"אמנם נרמול היחסים עם איחוד האמירויות אינו שלום, אבל הוא הדבר השני הכי טוב" (התועלת העיקרית בעיניו היא ביטול הסיפוח). חמי שלו מצטרף לתשבחות, אבל כבר מתכונן לבאות: "צריך להתענג על חתימת ההסכם עם איחוד האמירויות ולברך את בנימין נתניהו על הישג מדיני מרשים כל עוד אפשר, לפני שהשמחה על פריצת הדרך תתפוגג והחמיצות תתפוס את מקומה".

אבל רגע, למה בכלל שהחמיצות תתפוס את מקומה של השמחה? האם שלו יודע משהו שאנחנו לא יודעים על ההסכם המתרקם? לא בטוח, אבל במקרה הזה יש לו קייס מתקבל על הדעת: "כשטראמפ ונתניהו מבשלים מהלך אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהגוזמה תקבור את העובדות, הספין יטשטש את המציאות והפרטים הקטנים והאפלים מאחורי העסקה יעמידו באור מגוחך את ההצהרות הבומבסטיות על פריצת דרך ומפנה היסטורי". לא צריך זיכרון של פיל כדי למצוא רמזים מטרימים: רק לפני כחודשיים התפדח נתניהו אחרי שהודיע על "שיתוף פעולה מדיני" עם איחוד האמירויות, אך שם זיכו את ההכרזה בהכחשה.

ליובש ולהסתייגויות של "הארץ" יש היום תחרות מימין. "במקום ריבונות: הסכם עם איחוד האמירויות", מוסרת הכותרת הראשית של "מקור ראשון", שנדפסת בגופן סטנדרטי ובלי עזרים דוגמת דגלים, תמונות של ביבי, הכרזה על מזרח תיכון חדש וכיו"ב. לצד הטענה של נתניהו שלפיה החלת הריבונות "נדחתה זמנית" מובאת שם בהבלטה הצהרה של נפתלי בנט, שלפיה "נתניהו החמיץ הזדמנות של פעם במאה שנה" (לספח את השטחים).

בעיתונים החרדיים, לעומת זאת, מהדהדים את דף המסרים. הכותרת הראשית של "יתד נאמן" היא אמנם "שלום במקום סיפוח", ולא "שלום תמורת שלום" כפי שנתניהו היה רוצה, אך המעטפת כוללת ניסוחים דוגמת "דרמה מדינית היסטורית", "עידן חדש ביחסי ישראל וארצות ערב", ואף קביעה מטעה שלפיה "הסכם השלום" כבר נחתם. ב"הפלס" האופוזיציוני חוזרים על ההטעיה על כך ש"נחתם הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות", אך מתרחקים מסופרלטיבים מוגזמים וממסגרים זאת רק כ"התפתחות מדינית משמעותית".

ב"המבשר" אמנם מבשרים בשער על "הסכם היסטורי", אבל הכותרת הראשית מוקדשת בכלל למוות של אדמו"ר. יש היסטורי, ויש היסטורי.

מה לא כתוב בעיתונים

א. אף עיתון לא חוזר הבוקר על מנטרה שליוותה את החקירות הפליליות של שני ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, אהוד אולמרט ואריאל שרון: עומק העקירה כעומק החקירה. אולי בגלל העובדה שההסכם לא כרוך בוויתורים טריטוריאליים, ואולי בגלל סד הזמנים הדוחק או השמחה על נרמול היחסים עם המדינה הערבית – הסיבות לא ברורות, אבל התוצאה כן.

נתניהו אמנם לא עוקר כרגע אף יישוב, אבל מי שיקשיב לקולות מימין – חלקם נשמעים הבוקר בעיתונים – ישמע שהלגיטימציה של הנוכחות הישראלית בשטחים חטפה מכה. האם המהלך טורף הקלפים הוא בעצם התקפלות שקשורה למעשי השחיתות שבהם הוא נאשם? האם מצבו המשפטי, שמשפיע על מעמדו הפוליטי, ישפיע גם על מימוש ההסכמות עם איחוד האמירויות? בשאלות הללו איש לא עוסק הבוקר.

ב. שלושת הטבלואידים מגישים היום לקוראיהם מידע כללי ומתומצת על איחוד האמירויות הערביות: השקעותיה ברחבי העולם, המבנה הפוליטי והשבטי שלה, נתונים על הרכב האוכלוסייה ועל עושרה המופלג וכיוצא באלו. אולי כדי לא להרוס את השמחה, ואולי סתם בגלל אתוס מקולקל (והרי זה אותו דבר), באף אחד מהעיתונים לא מתעכבים על העובדה שאיחוד האמירויות אינה מדינה דמוקרטית.

במדד החופש של ארגון פרידום האוס, האמירויות מוגדרות כמדינה סגולה, כלומר "לא חופשית", כמו רוב מדינות ערב. באיחוד האמירויות, נכתב שם, מתקיימות בחירות מוגבלות בלבד לגוף פדרלי שמייעץ לממשל. "קיומן של מפלגות אסור, וכל סמכויות הניהול, החקיקה והמשפט מוחזקות בידי השליטים, נציגי שבע השושלות השולטות. על חירויות הפרט של האזרחים והתושבים, שהם רוב האוכלוסייה, מוטלות הגבלות ניכרות".

במדד חופש העיתונות של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" מדורגת הידידה החדשה של ישראל במקום ה-131 מתוך 180. מצבה מסוכם שם בשש מלים: "אין תקשורת חופשית, מתנגדי השלטון נרדפים".

עו"ד איתי מק, בטור שפורסם כאן לפני חודשיים בעקבות מאמרו של יוסף אל-עוטייבה, הרחיב: "מדובר באחת המדינות המסוכנות במזרח התיכון, שמנצלת את עושרה כדי להתערב במדינות אחרות ותומכת במיליציות ובארגוני טרור. בין היתר, האו"ם קבע כי כוחותיה של איחוד האמירויות ביצעו פשעי מלחמה במלחמה המתמשכת בתימן. במסגרת המלחמה שם, איחוד האמירויות תמכה ותומכת באמצעות מתן נשק, אימונים וכסף בשורה ארוכה של מיליציות רצחניות, כולל במיליציות הקשורות לארגון הטרור אל-קאעידה.

"בסודן, לאחר הפלת משטרו של הדיקטטור והג'נוסיידר עומר אל-באשיר באפריל 2019, איחוד האמירויות תמכה בחונטה הצבאית ועשתה כל שביכולתה כדי למנוע מעבר למשטר דמוקרטי שם, מחשש שהדבר יעורר 'אביב ערבי' חדש.

"בלוב, איחוד האמירויות מפרה בריש גלי את אמברגו מועצת הביטחון של האו"ם ותומכת בכסף ובנשק בגנרל חליפה אפטר, מפקד המיליציה 'הצבא הלאומי הלובי', שפועל כדי להפיל את ממשלת המעבר בטריפולי, שנתמכת על-ידי האו"ם. בסוריה, לאחר שבמשך רוב זמן מלחמת האזרחים איחוד האמירויות תמכה במיליציות רצחניות שונות, במרץ 2019 היא הודיעה רשמית על תמיכתה בפושע נגד האנושות, בשאר אסד".

הבוקר, בעיתונים, לא ניתן למצוא לכל זה זכר.

קונספירציה

נחום ברנע, בטורו השבועי, כותב על טענות שנשמעו לאחרונה בקרב אנשי שמאל שלפיהן השר יובל שטייניץ – בניגוד לעדותו האישית ולתיעוד ההיסטורי – בעצם לא השתתף בהפגנת שלום-עכשיו שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ועל כן לא יכול היה להיפצע מהרימון שהשליך איש הימין הקיצוני יונה אברושמי. "שטייניץ הראה לי השבוע את שני הרסיסים שנותרו בגופו, אחד במותן ואחד ברגל. הרצח חוזר אליו מכל צפצוף של מגנומטר", מציין ברנע.

לברנע יש תשובה גם לטענות חסרות הבסיס על כך שפציעתו של שטייניץ לא דווחה בזמן אמת: "גד ליאור, צבי זינגר וניצה אבירם חתומים על הידיעה שהופיעה ב-11 בפברואר 1983, למחרת הרצח, בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות'. בסופה נכתב: 'אחד נפצע קשה, יהושע שקדי, והאחרים קל, בהם קצין המשטרה חיים גמליאלי, השוטר מוחמד מישני, אברהם בורג, עדי לוי, זאב שביט ויובל שטייניץ".

ב"גלובס", אנשי "המשרוקית" נעה ברק ויפתח בריל כותבים על המצב הנפשי והאווירה הציבורית שמולידים מקרים כאלה. הם מכנים זאת "חשדות כזב" – תגובת לוואי לשטף חדשות הכזב, שנגרמת בשל "הנטייה הגוברת לסרב להאמין גם לראיות מבוססות, בייחוד כשהן באות מיריבים פוליטיים".

ברק ובריל מציגים כמה מקרים מהעת האחרונה שעוררו ספקות אך התבררו כאמיתיים: הנפת דגל פלסטין בהפגנה בבלפור, סרטון שבו תיעד אבישי בן-חיים מפגינים שגידפו אותו ותיאוריית קשר שלפיה פעיל שמאל שהותקף בתל-אביב פיברק את פציעתו כחלק מ"פרויקט בניהול השב"כ והמשטרה לצורך צריבת התודעה של מחנה השמאל לבחירות והשתקת הימין".

"בערפל קרב כזה, שבו אופפות אותנו עובדות מזויפות והפרכות מזויפות, כמעט אי-אפשר לנהל שיח מגובה בראיות. מה שנראה כהפסד טקטי של מפיצי החדשות הכוזבות הוא בעצם ניצחון אסטרטגי", הם כותבים. כאילו כדי להדגים את המלכוד, גם נחום ברנע – באותו טור שבו הוא מפריך תיאוריית קשר – גולש לספקולציה מאותם עולמות. הרקע, כמצופה, הוא מחאת בלפור.

ברנע מפקפק באפשרות שהקצוות המושמצים של המחאה הם חלק אותנטי מההפגנות. "דגלי פלסטין הם לא הסיפור – לא השבוע. הסיפור הוא הנוכחות של בלונים גדולים בדמות איברי מין ושלטים שמקללים בלשון גסה, אלימה, מיזוגנית, את נתניהו, אשתו ובנו. המטרה היא פרובוקציה – או פרובוקציה של קיצונים משמאל שמבקשים תשומת לב לעצמם, או של קיצונים מימין, שכירי חרב, שמבקשים לחבל במחאה", כותב ברנע. "מי שממציא דמויות פיקטיביות ברשתות יכול להמציא אותן גם בהפגנות", הוא טוען, אך פוטר את עצמו מלעגן את הספקולציה בעובדות.

קראמב

כתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" היא ראיון שערך יובל בן-עמי עם רוברט קראמב, כנראה גדול אמני הקומיקס שקמו אי פעם. "קראמב צמח בעידן שבו ביטוי חופשי העיד על תפיסת עולם ליברלית, וחי כיום בעידן שבו עמדה כזאת מחייבת צנזורה עצמית ורגישות מרובה. את אי-התקינות הפוליטית שלו מרככות חמימות, עדינות ורושם ממשי של אהבת אדם", כותב בן-עמי.

"איילין אומרת שאני סובל מתסמונת אספרגר", אומר קראמב על אשתו, הקומיקסאית איילין קומינסקי. "אני נאיבי. אומרים לי, קראמב, אתה פתוח מדי עם אנשים. אתה לא יכול לדבר עם אנשים ככה".

עצם קיומו של הראיון הזה ממחיש זאת: בעיקרון, קראמב לא מתראיין. הוא מספר שביקש מאנשיו שכל פנייה לראיון תידחה על הסף, אפילו בלי לעדכן אותו. גם הפנייה של בן-עמי נדחתה, אבל הוא החליט לנסוע לכפר הצרפתי הקטן שבו גרה משפחת קראמב ופשוט לדפוק על הדלת. ברגע שהמראיין הופיע, קראמב לא יכול היה להפסיק לדבר.

סימנייה

כתבת השער של "מוסף הארץ" מספקת מבט נדיר ומכמיר על סוגיית המין בחברה החרדית. ל', בת שלושים ואם לחמישה מירושלים שמדברת עם הכתבת שירה אלק, נזכרת בהסבר שנתנה לה מדריכת כלות: "נכון לגבר יש משהו אחר למטה? משהו מאוד קדוש. יש כאלה שאפילו מכנים את זה ספר תורה. בעצם משם מגיעים ילדים לעולם. יוצא מזה 'זרע קודש'. זה נושא שאסור לדבר עליו".

המכונה אמרה

ציטוט מודגש מתוך הכתבה ב"7 ימים"

כתבת השער של "7 ימים" היא תחקיר של עידו שברצטוך על אפי אזולאי, אב הבית במעון ראש הממשלה, ועל הנעשה שם. בפרסומים המוקדמים הובלטה הטענה שלפיה שרה נתניהו אסרה על עובדות ממוצא אתיופי לעלות לקומה השנייה של המעון, זאת שבה מתגוררים בני המשפחה, ושבאופן כללי היא נרתעת מהן.

לשברצטוך יש יותר ממקור אחד שחוזר על הקביעה הזאת, ובכל זאת הוא מוצא לנכון לעגן אותה גם באמצעות חיזוק מפוקפק – בדיקת פוליגרף שעבר אחד המקורות, שכביכול הוכיחה "חד-משמעית" שהוא "דובר אמת". נראה שב"ידיעות אחרונות", עיתון שלפחות בעבר היה שולח את עובדיו לבדיקות פוליגרף, עדיין בטוחים שיש דבר כזה "מכונת אמת".

ענייני תקשורת

פינים ופחדים. ב"גלריה", חיים לוינסון מקדיש טור שלם לשני אייטמים של "ערב טוב עם גיא פינס" שהמכנה המשותף להם הוא פין של ידוענים (לוינסון ועורכיו מתאפקים מלשלב בטור משחק מלים על בסיס שמו של המנחה). למרות שנושא האייטמים הוא פין של ידוענים, וליתר דיוק דרכים שונות שבהן נגעו בפינים המפורסמים הללו, פינס וצמד המנחות עטפו את העיסוק המציצני בתיאורים עקיפים והתלבטויות מתחסדות – ובלי לנקוב בשם המפורש.

"פינס הוא פחדן", מאבחן לוינסון. "הוא עדיין מנסה להתבדל מרכילאי אינסטגרם ולהתנשא מעליהם כאילו המוצר שהוא מוכר איכותי יותר מאלו שכותבים בשגיאות כתיב, אימוג'ים וסימני קריאה. במקביל הוא רוצה את הרייטינג. התוצאה היא מגוחכת. [...] כן, אנשים מגרבצים. גם כוכבי ענק. פינס והלהקה שלו מצחקקים מהאייטם הזה כמו ילד בן ארבע שרואה מישהו מחליק על קליפת בננה".

הקרן החדשה. "נדחתה תביעת לשון הרע של הקרן החדשה נגד 'ישראל היום'", מודיעה כותרת שנדפסת בשער החינמון (גילוי נאות: הקרן החדשה לישראל תומכת בפעילות "העין השביעית"). עקיבא ביגמן מדווח שהתביעה הוגשה בעקבות דיווחים של הכתב יאיר אלטמן, שלפיהם הקרן תמכה ב"מופע פרידה" שנערך לכבוד חבר-הכנסת לשעבר באסל גטאס, שהורשע בהברחת טלפונים ניידים למחבלים כלואים.

בכתב התביעה נטען שבקרן החדשה לישראל כלל לא היו מודעים לקיומו של האירוע ולהשתתפות של גטאס בו, ושהקרן לא תמכה ב"מופע הפרידה". ב"ישראל היום", מנגד, טענו שעצם קיומו של האירוע פורסם באתר אינטרנט שזוכה לתמיכת הקרן. "התמיכה של התובעת [הקרן] בכנס היא אמת, והסגנון שבו בחרו הנתבעים ['ישראל היום'] לתאר את התמיכה הוא בגבולות הסביר", מצטט ביגמן מתוך פסק דינו של השופט שדן בתביעה, נמרוד אשכול.

בשירות המו"ל (1). כתבת השער של מוסף סוף השבוע של "מעריב" היא ראיון עם יורם לס. המראיין, אייל לוי, מבקש ממנו להשיב לביקורת אבל לא מקשה עליו במיוחד. המסגור: חיובי במובהק. העילה: מסחרית. "אחרי שכבש את אולפני הטלוויזיה, הוא הפך גם לכוכב רדיו ושובר שיאי האזנה בתוכנית אישית ב-103FM", נטען בכותרת המשנה. המשותף ל"מעריב" ו-103FM: אלי עזור, שמחזיק בשני כלי התקשורת.

בשירות המו"ל (2). כתבת השער של המוסף הפוליטי של "ישראל היום" היא ראיון עם חגי סגל, עורך "מקור ראשון". המראיינת, מוריה קור, פותחת באזכור הרשעתו בטרור, בשל חלקו בפיגועים שביצעה המחתרת היהודית לפני כארבעים שנה. "תמיד שולפים לך את ה'טרוריסט'", אומרת קור, וסגל משיב: "זאת שליפה נבזית, כמובן, ולאחרונה גמרתי אומר להיאבק נגדה גם בכלים משפטיים". בהמשך הראיון, בסוגריים, נמסר לקוראים המכנה המשותף: "מקור ראשון" שייך למשפחת אדלסון, שמפעילה במקביל גם את "ישראל היום".

תיקון. בסוף טורו השבועי, נחום ברנע לוקח אחריות על טעות שהופיעה בטור שפרסם לפני שבוע עם טובה צימוקי. בטור ההוא, שעסק באסון בביירות, הוזכר "מכל האמוניה שהתפוצץ" בבירת לבנון. "הטעות כולה שלי: לא מכל אלא מחסן, לא אמוניה אלא, אם הידיעות משם מדייקות, אמוניום ניטרט".

עושים לביתם. צביקה קליין מגיש לקוראי "מקור ראשון" עוד כתבה שנקנתה על-ידי גורמים חיצוניים לשם קידום האג'נדה שלהם. הרוכש הפעם: "הייעוד המשותף שלנו", פרויקט שמוגדר כ"יוזמה משותפת של קבוצת הפילנתרופיה ג'נסיס ומשרד התפוצות". קרן ג'נסיס, שהוקמה על-ידי בעלי הון יהודים ממוצא רוסי ועומדת גם מאחורי פרס בראשית, מילאה לאחרונה תפקיד גם במיזם ממשלתי אחר, של המשרד לנושאים אסטרטגיים.