אמיר בן-דוד עורך את התוכנית "פגישה" עם רוני קובן, חבר להקת "אבטיפוס". כותב מגזין וטור אישי שבועי ב"זמן ישראל", עובד על סדרה דוקומנטרית על שלמה ארצי (עם ירון שילון) ועל סרט על דוד לוי (עם רובי אלמליח). בעבר סגן עורך מוסף "הארץ", עורך "טיים אאוט" ומיוצרי הסדרה "מגש הכסף".
בשבועות האחרונים אתה במסע מתמשך לארץ הסיפוח, כהגדרתכם שם ב"זמן ישראל". מה הרעיון שמאחורי הפרוייקט הזה?
הסיפוח על השולחן. ובהסכם הקואליציוני. ובהתחייבויות של נתניהו. יש לו המון זוויות חשובות. אנחנו רוצים להבין מה קורה בשטח שמיועד לסיפוח. איך זה נראה מהעיניים של האנשים שחיים שם. על מה ועל מי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על סיפוח.
זה מסע עם אג'נדה?
זה בעיקר מסע עם סקרנות. אני לא מהאו"ם וגם לא מנסה להתחפש לנציג של האו"ם, אבל אני פתוח להפתעות ולא מגיע לשם בתחושה שאני כבר יודע הכל או מבין הכל.
ומה הפתיע אותך עד עכשיו במסע הזה?
למשל שיחה עם פועל מכוסה פנים בשיא החום ליד שדות הפסולת הריחניים של "קומפוסט אור" שהתגלה כדוקטור למדעי המוח שנמצא שם בגלל התשוקה שלו לפחם. הראיון המרתק איתו (לטעמי, כמובן) הוא הכתבה הבאה שתתפרסם ביום רביעי השבוע [השיחה התקיימה טרם פרסום הכתבה; א.מ].
אפשר עוד לחדש במסעות כאלה, אחרי היסטוריה ארוכה ועמוסת "זמן צהוב" ומדורים שבועיים של גדעון לוי? וזה מוביל אותי לשאלה גדולה ועקרונית יותר - מסעות כאלה ודיווח כזה, יכולים להביא לשינוי תודעה או מציאות?
זו שאלה שאפשר לשאול כמעט על כל הפעילות העיתונאית. אנחנו הרי פעם אחרי פעם מופתעים לגלות כמה מעט עיתונות משפיעה, בהשוואה לכוח העצום שמייחסים לה. אני מאמין בסקרנות ובתשוקה ובניסיון להבין, ומקווה תמיד שמה שמעניין אותי יעניין גם אחרים, מה שמעצבן אותי יעצבן גם אחרים, ומה שמרגש אותי ירגש גם אחרים. אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת.
אמיר בן דוד, גיא רולניק ודורון צברי, הקרנת הבכורה של "מגש הכסף", אוקטובר 2015 (צילום: אור גפן)
אחד מהמקרים שבהם היתה עבור רבים ציפייה ותקווה שמוצר עיתונאי כזה "יעשה את ההבדל" הוא סדרה שאתה שותף ליצירתה - "מגש הכסף". ממבט של כמה שנים לאחור, חושב שהיא הגשימה את הציפיות שלכם ממנה?
למרבה הצער - כנראה שלא. היא הגיעה רחוק, אני מקבל דרישות שלום ממנה כמעט בכל שבוע. אני יודע שהיא נגעה בהמון אנשים, שהיא הגיעה גם לצעירים. שהיא היתה נושא שיחה בהמון בתי ספר וכן הלאה. אולי בעתיד נגלה שההשפעה שלה הייתה איטית יותר אבל גם גדולה יותר מכפי שזה נראה כרגע. בוא נשמור על אופטימיות.
הדמויות שהיא עסקה בהן, נותרו רלוונטיות ופעילות גם היום, אבל גם שינו מעט את המיקוד והכיוון. אם הייתם יוצאים למסע הזה היום, אתה חושב שמשהו היה נראה אחרת או שאולי היה מביא אתכם לעצב מסקנות אחרות?
הנושאים המרכזיים אקטואליים היום כמו שהיו אקטואליים אז. ההיסטוריה שמתוארת בפרק השלישי של דני גוטווין נותרה ללא שינוי, למיטב ידיעתי. היינו צריכים לעדכן את החלק שנוגע לטייקונים, להעביר את המשקל מהדנקנרים לתשובה.
אני התכוונתי לשינויים טקטוניים יותר - רולניק גילה מאז את הרשתות החברתיות כגורם מאיים מוביל. זליכה מתמקד בליווי ועדים. גם הכלכלה השתנתה. רוצה לומר, אולי הגיע הזמן לסדרה כלכלית חדשה, בצל משברי הקורונה והמשבר הפוליטי חסר התקדים.
הגיע הזמן. אתה לגמרי צודק.
וזה מביא אותי לאחד מהנושאים החביבים עליי - המשבר הכלכלי בתקשורת. יש בכלל אפשרות היום לעשות סדרות כאלה? יש לתעשיה הזאת אפשרות בכלל לבקר משבר שהיא חלק ממנו?
זה מסובך מאוד. מה שאיפשר את "מגש הכסף" היה צירוף מוצלח מאוד של נסיבות, שלא בטוח שיקרו שוב. סדרות כאלה הן עניין יקר מאוד להפקה ויש פחות ופחות כסף פנוי ובמות שמעוניינות בזה. בהקשר הזה צריך להגיד שוב תודה לערוץ 8 של הוט - שהיה הבית של "מגש הכסף" - שמצליח, עדיין, לקדם תוכן איכותי, בתנאים שהולכים ונעשים כמעט בלתי אפשריים.
שלמה ארצי (צילום: משה שי)
סדרה על שלמה ארצי נשמעת לא פחות מאתגרת מסדרה על מגשים מכסף, שהרי שלמה ארצי הוא נער הזהב של המוסיקה הישראלית. חוץ מלשאול אם הסדרה תהיה ארוכה כמו הופעה של ארצי, מעניין יותר לשמוע מה עוד אנחנו יכולים ללמוד על האיש שלא ידענו ופורסם כבר. מדובר באחת הדמויות המסוקרות והמוכרות ביותר.
אנחנו בתחילת ההתמודדות עם השאלה הזו בדיוק. אני מקווה מאמין שיהיו לנו תשובות מפתיעות אבל עדיין מוקדם לדעת.
אני מקווה שבסדרה יחשפו סוף סוף סודות מאחורי הקלעים של כתיבת הטור שלו ב"ידיעות". מה שבטוח, אפשר לבנות על כתבת קידום באולפן שישי :)
אף אחד עוד לא אמר לא לכתבת קידום באולפן שישי.
גם ביום יום העיתונאי אנחנו רואים מצוקות הולכות וגוברות. גם אתה שינית אכסניה ועיתונאים רבים מוצאים עצמם נפלטים מהמקצוע, בורחים ממנו או נדחקים מטה במקומות בהם הם נמצאים. יש מוצא מתהליך השחיקה הזה והאם הוא נמצא מחוץ לעיתונות המיינסטרים שהכרנו עד עכשיו?
הגעתי ל"זמן ישראל" אחרי שכבר הסכנתי עם העובדה שלא אוכל יותר להתפרנס מכתיבה מגזינית, דבר שעשיתי יותר מעשרים שנה. בשנים האחרונות עבדתי בעיקר בטלוויזיה. "זמן ישראל" מתקיים מכסף פילנתרופי, אחרת הוא לא היה אפשרי. זה מאפשר לנו לא להיות עבדים, או קורבנות, של הרודן הגדול של התקופה: הטראפיק.
יש בישראל תקשורת ממסדית - ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט הגדולים והעיתונים היומיים. ויש איים של עיתונות עצמאית - "המקום החם בגיהנום", "שיחה מקומית", "העוקץ" וכו'. אנחנו מנסים להיות איפשהו באמצע. כלי תקשורת רציני, שמחוייב לאמת ולקוראים, בלי להיות סופרמרקט של מידע, שלרוב הוא חסר עומק או חשיבות. ואנחנו גם מבינים שרוב האנשים צורכים היום את המידע מהפיד. אנחנו מציעים להם פיד אלטרנטיבי. ערוך. מתוחקר. מטופל בצורה מקצועית.
נשמע כמו הטוב מכל העולמות. אנשים קוראים מגזינים באינטרנט? זאת שאלה ששאלתי כאן כבר והתשובה הקודמת היתה עגומה למדי.
בתור מי שכותב מגזין לאינטרנט, אני חייב לקוות שכן. אני עדיין מנוי על "הניו יורקר" בפרינט. קורא את המגזין המודפס באיחור של שבועיים שלושה, למרות שאני יכול לקרוא הכל ברשת כשזה עולה. כתיבה מגזינית, כמו כתיבה ספרותית, מתאימה יותר לנייר. אני לא כותב את זה כנוסטלגיסט, כי אני לא כזה. קראתי ספרים בקינדל, וחזרתי לספרים המודפסים. אני קורא מגזינים באינטרנט, אבל עדיין מעדיף את המגזין המודפס. זה עולם שייעלם, כנראה. אני מקווה שיישארו אנשים שיחפשו את מה שרק כתבה מגזינית טובה (או רק ספר טוב) יכולים לתת.
אנחנו בשיאו של עידן שבו אנחנו מוצפים באופציות פנאי שלא ידענו כמותן, והן כמובן דוחקות הצידה פעילויות כמו קריאה. אבל הן לא באמת יכולות להחליף אותה. גם אני מוצא את עצמי, כמו כולם, צונח מול נטפליקס בערב, או מול הפיד, ומזניח את הספרים והמאמרים שהתכוונתי לקרוא. אבל המטוטלת הזו עוד תזוז, אני מקווה. ככותב וכקורא.
איך מחליטים על מה לכתוב כתבת מגזין ועל מה לכתוב שיר? יש דילמה כזו? למרות שכתבות מגזין מולחנות זה ז'אנר שלא נוסה עדיין לדעתי, אולי חוץ משירים של מאיר אריאל.
נדמיין שיש כאן אימוג'י צוחק. לא נתקלתי בבעיה הזו עד היום. מה שכן - בכתבות מגזין טובות יש קצב, הרמוניה ומלודיה. ושירים טובים נובעים מנפשו ועולמו של הכותב. ככל שהעולם הזה עשיר יותר, יש סיכוי שהשירים יהיו מעניינים יותר. אני בטוח שיש השפעה הדדית, אבל לא בטוח שאני יכול לשים עליה את האצבע. היא חמקמקה.
זה כמו בסיפור על הפסנתר והפיל, אני יכול לשאול אותך איזו כתבת מגזין היית מאוד רוצה לכתוב, אבל יותר קשה לעשות את זה עם שירים. אז אני אשאר עם החלק הראשון של השאלה.
הפנטזיה? "סודו של ג'ו גולד" של ג'וזף מיטשל. כתבת המגזין המושלמת, החלומית. סיפור פנטסטי שמיטשל, שהיה עיתונאי אדיר, פירסם ב"ניו יורקר". אלה היו בעצם שתי כתבות מגזין ארוכות מאוד, אחת פורסמה ב-1942, השניה ב-1964 (והיתה גם הדבר האחרון שמיטשל פירסם בחייו. הוא נדם מאז. המשיך להגיע שנים למערכת, אבל לא כתב מילה). זה לכאורה סיפור של תמהוני, איש החצרות האחוריות של העיר, שמספר לכולם שהוא כותב את ספר ההיסטוריה הארוך ביותר בכל הזמנים, שלא ברור אם הוא בכלל קיים, כשעל הדרך אתה מקבל את הפרופיל הכי יפה של העיר ניו יורק שאני מכיר. כתיבה מגזינית אדירה, מהסוג שאני הכי אוהב. גם לא איכפת לי, אם אתה כבר שואל, לכתוב משהו ברמה של "בדם קר" של טרומן קפוטה.
במוזיקה, זה משתנה מחודש לחודש. בהתחלת ההתכתבות בינינו שמעתי ג'יימס בלייק. עכשיו אני שומע פרנק אושן. הייתי שמח לכתוב, לנגן ולשיר כמוהם.
אני יכול לאחל לך לכתוב אי פעם כתבת מגזין שתפתור את החידה הגדולה "איך עושים מים".
אחרי שכתבתי בשבועיים האחרונים על צינור ביוב, על מפעל שמטפל בפסולת רפואית, על חרא ועל פחם - מים נראה לי כמו שינוי מרענן.
המלצות מדיה:
שקעתי לאחרונה ב"ריק ומורטי". לקח לי זמן להתחבר למרות שהילדים שלי אוכלים על זה את הראש כבר הרבה זמן. נשאבתי פנימה ואני עף עליה. סדרה מבריקה. לא עמוקה פסיכולוגית כמו "בוג'אק הורסמן", אבל חכמה ומקורית ומצחיקה. באנימציה קורים דברים גדולים בשנים האחרונות. גיליתי קצת באיחור. וחוץ מזה אני מתרפק על ערוץ היוטיוב של פסטיבל פרימוורה. היינו אמורים להיות שם השבוע בפעם החמישית. אבל אז הגיעה גברת קורונה. אני מתגעגע להופעות חיות. והופעות עבר ביוטיוב זה תחליף סם.