נבל הכרחי

"מה שטוב בהפרחת תיאוריות קונספירציה הוא שאיש לא בא איתך חשבון כשמתברר שהן היו קשקוש", כתב פעם עמית סגל. "אשוב כאן על עמדתי הוותיקה: בכל פעם שאתם צריכים להכריע אם מהלך פוליטי הוא 'בית הקלפים' או 'פולישוק' – זה 'פולישוק'".

"אינספור פרשנים, מומחים, חוקרים וסופרים [ניסו] להבין איך קרה שאיש עסקים כושל, פושט רגל סדרתי, עם היסטוריה של הטרדות מיניות והתבטאויות גזעניות, בלי שום ניסיון בניהול ציבורי, נבחר לנשיא ארצות-הברית", כותבת ציפי שמילוביץ ב"מוסף כלכליסט". ג'יימס פוניווזיק, מבקר הטלוויזיה הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", מספק תשובה מקורית: "כל המאמרים התמקדו בטראמפ כאיש עסקים או דמות פוליטית, והצד הטלוויזיוני היה נקודה שולית. ואני חשבתי שזה בדיוק ההפך – כשמדובר בטראמפ, הטלוויזיה היא הבסיס לכל. הוא למד ממנה את כל מה שהוביל אותו לבית הלבן".

"משידורי ספורט ושעשועונים הוא למד שאם אתה לא מנצח, אתה מפסיד. ממשדרי חדשות הוא למד שהתגובה הטובה ביותר לכל משבר היא להעצים את הסכסוך. מ'המתמחה' ותוכניות ריאליטי אחרות הוא למד שאפשר לשלוט באנשים כשמשסים אותם זה בזה. מפוקס-ניוז הוא למד שיש הרבה אנשים שרק מחכים למישהו שיפעיל את הכעס שלהם. דונלד טראמפ הוא לא אדם אמיתי, הוא דמות טלוויזיונית", חורץ המבקר בראיון שערכה עמו שמילוביץ.

הבסיס לדמות שבנה לעצמו טראמפ, כותבת שמילוביץ, הוא טוני סופרנו. "איש רע" ש"יוצריו עשו הכל כדי שנאהב אותו בכל זאת", כהגדרתה. "'הסופרנוס' דרשה מהצופה לעשות כל מיני שיקולים מוסריים שלפני כן נדרשו ממנו רק בספרות", אומר פוניווזיק. "בעקבותיה היה שטף של סדרות שהגיבורים שלהן היו אנשים לא טובים ולא מוסריים, כמעט תמיד גברים לבנים שופעי טסטוסטרון.

"הצופה יודע שזה איש רע, אבל חושב שלפעמים צריך את האיש הרע הזה. סיימון קאוול התאכזר למשתתפים ב'אמריקן איידול', והצופה אמר: 'הוא חרא, אבל הוא דוגרי, הוא אומר את הדברים כמו שהם'. זה מה שעזר לפופולריות של הדמות שטראמפ שיחק ב'המתמחה', וזה גם מה שהוא אמר בקמפיין: 'אתם אולי חושבים שאני לא נחמד, אבל למי אכפת אם הנשיא נחמד, רק אני יכול לפתור את הבעיות שלכם'".

ומה בישראל? אהוד ברק ניסה לרוץ לכנסת עם הסלוגן "לא נחמד" ב-2009, וסיים עם הישג גרוע למדי. אבל החלק השני בנוסחה שמשרטט פוניווזיק יישמע מוכר למי שעקב אחר הסיבוב הנוכחי בהתכתשות בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, להתארגנויות האזרחיות שמבקשות למנוע ממנו להקים ממשלה.

נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת אסתר חיות (צילום: יונתן זינדל)

בתשובה שהוגשה השבוע מטעם נתניהו לבג"ץ נטען שנתניהו הוא "יחיד סגולה" (מונח שהושאל מהשופט בדימוס אליהו מצא, שנקב בו ב-2001). התפיסה של נתניהו כראש הממשלה היחיד שיכול להיות למדינת ישראל מהדהדת הבוקר מבין דפיהם של שני העיתונים שמוחזקים על-ידי מקורביו, שלדון ומרים אדלסון. ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון" לא שועים לעצת עמית סגל ומתארים את נתניהו כקורבן של קונספירציה אדירת ממדים שהולכת ומתפתחת מסביבו בשנים האחרונות, עם נבלים ראשיים שמתחלפים כמו בכיסאות מוזיקליים. השיר היומי נקרא "שכרון כוח".

העילה הפעם: האפשרות ששופטי בג"ץ יפסלו את נתניהו מהרכבת ממשלה, או לפחות סעיפים מסוימים בהסכם הקואליציוני שחתם עם בני גנץ – פסיקה שגם היא תערער את יכולתו להרכיב ממשלה. יעקב ברדוגו, במאמר שתמציתו נדפסת בשער "ישראל היום", כותב על "שכרון הכוח" של השופטים (ושל "מועדון הבכירים לשעבר במערכת אכיפת החוק"), על "שלטון המשפטנים והמשפט" ו"הכוח הרב של בכירי הפרקליטות", ש"מאפשר להם להטיל מורא על השרים, על הח"כים ואפילו על הרשות השופטת".

ח"כ גדעון סער, בעוד מאמר שתמציתו נדפסת בשער, כותב גם הוא על "שכרון הכוח של השופטים", שבשם תפיסת עולמם האישית עוסקים ב"ביטול מדיניותן של הממשלות הנבחרות". סנטימנט דומה מופיע במאמר של רן ברץ, בעבר איש הסברה בלשכת נתניהו, שתמציתו נדפסת בשער "מקור ראשון". "הפוליטיקאים משותקים, רועדים מפחד וחסרי אונים", הוא כותב, ומצייר שוב "מדינת עומק": "המשפטנים ושופרותיהם נמצאים בכל מקום, כרשת של סוכנים פרושה היטב, מסכלים כל יוזמה ומאמץ לשנות את הנתיב המסוכן שישראל הולכת בו".

תיאוריית הקשר חוזרת על עצמה גם אצל חיים שיין ב"ישראל היום", ולצדה – שוב – הצירוף "שכרון כוח". "שכרון הכוח, שפורץ לעתים קרובות מדי מתוך קירות בית-המשפט העליון, קיבל ביטוי עז בימים אלה ממש", כותב שיין.

"רבים בציבור משוכנעים כי בית-המשפט העליון מבצע ניסיון מהפכני, בלתי מקובל במשטרים דמוקרטיים, לכפות עמדות, ערכים ודעות שאינם מבטאים את הסכמות רוב בני החברה", הוא טוען. "קשה לשלול את מראית הטענה שבית-המשפט הפך להיות מרכז סיוע למפלגת מרצ לקידום השקפת עולם שמאל-רדיקלית, בניגוד לרצון רוב הציבור".

אמנון לורד, ותיק הטווים של "ישראל היום", נזהר יותר מבעבר עם התיאוריות. ובכל זאת, הן שם: "מי שראה את הצילומים מתוך הישיבה שבה השתלט בג"ץ על הכנסת וזרק את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יכול היה לחשוב שמדובר בישיבה של תא מפלגתי שבה מתדיינים עורכי-הדין העותרים בצוותא עם השופטים הנכבדים, במה שנראה על פניו כקנוניה", הוא כותב.

"האופוזיציה כיום פועלת בכל האמצעים לסכל את פעולות הממשלה, בשילוב עם ערוצי תקשורת תוקפניים, ארגוני שמאל חתרניים, ונשק יום הדין – בג"ץ", טוען לורד. "בית-המשפט העליון העמיד את עצמו כמכשיר העיקרי לשיבוש עבודת הכנסת, לדה-לגיטימציה שלה, ועכשיו הוא גם המכשיר לסיכול הקמת ממשלה בישראל – כל זאת תוך כדי משבר בסדר גודל היסטורי".

אראל סג"ל, במוסף הפוליטי, חוזר על כל המנטרות – אך כדרכו מלביש אותן במלבושים מקוריים. הוא כותב על "האימפריאליזם של קאסטת המשפטנים", ועל "פקידות משפטית שהפכה עצמה לבריגדה אפלטונית, השופטים הפילוסופים שיודעים מה טוב לעם שלא יודע מה טוב בשבילו".

"אם בג"ץ יפסול את נתניהו, אנו צפויים להתנגשות פוליטית אדירה ולבחירות רביעיות", חוזה סג"ל, ומדגיש ש"רפורמה במערכת החוק היא לא יעד חשוב – היא היעד הכי חשוב, בבחינת 'להיות או לחדול'".

סג"ל כמובן לא מנבא מתוך מוחו הקודח. זה בדיוק המסר שיצא אתמול מסביבת נתניהו, שמוצגת בדיווחים החדשותיים של "ישראל היום" כ"בכיר בליכוד", שאמר: "התערבות בג"ץ תביא בהכרח לבחירות – שבמרכזן יעמדו שאלת סמכויותיו של בג"ץ ופסקת ההתגברות".

האם בג"ץ יפסול את נתניהו ויצדיק את הביקורת? סג"ל, שיין, לורד, ברדוגו וסער לא יודעים. הם רק מתריעים, ואגב כך כבר מסבירים בלהט מדוע תתקבל החלטה נוראית שאי-אפשר לחיות עמה. ובכל זאת, מה לגבי האפשרות שלשופטים יהיה טיעון מנצח שיכריע את כל הדיונים על כשירותו של נתניהו?

אחד המאפיינים של מפיצי תיאוריות קונספירציה הוא עדכון מתמיד של התיאוריה בהתאם לשינויים בנסיבות. כל תחזית פרועה שמופרכת במפתיע הופכת מיד להוכחה למה שנטען מלכתחילה. מי שימשיך לעיין ב"ישראל היום" יוכל למצוא כבר עכשיו את ההסבר האלטרנטיבי לפסיקה שמפניה מתריעים: בעצם, אולי נתניהו בכלל רוצה להפסיד בעתירה.

מתי טוכפלד, בטורו הפוליטי, כותב ש"לא מעט גורמים במערכת הפוליטית מעריכים שנתניהו בסתר לבו מייחל לביטול ההסכם על-ידי בג"ץ. עד כדי כך, הם סבורים, שהוא כבר מתכונן לזה. שעל כל סעיף הכי קטן שיבוטל הוא מתכוון לחולל דרמה ולהודיע שאין מה לתקן, ההסכם בטל ומבוטל". בבחירות שיתקיימו לאחר מכן, מזהיר טוכפלד, הסקרים מנבאים לו תוצאה פנטסטית. ובכל זאת, ליתר ביטחון, הוא מציין ש"ייתכן שייפתחו בפניו תרחישים נוספים לכינון ממשלה בכנסת הנוכחית". מה שבטוח בטוח.

איפכא מסתברא

כמיטב תרבות הקנוניות, בליכוד דואגים להשמיע גם הסבר הפוך, זה שטוכפלד רק רומז עליו. השבוע הוא צץ אצל יוסי ורטר. "שאלתי השבוע כמה גורמים בליכוד אם ההנחה שלהם היא שנתניהו דווקא מייחל שבג"ץ יתערב, כדי לפוצץ את ההסכם, ללכת לבחירות כשהוא מנופף בדגל ה'דיפ סטייט', ולהשאיר בידי הציבור את הבחירה: מי הבוס? מי שולט במדינה? העם באמצעות נבחריו, או קבוצה קטנה, אליטיסטית, לא נבחרת, של שופטים ופרקליטים חורשי רע?", כותב ורטר ב"הארץ".

"כל הנשאלים סברו שהוא מעדיף ממשלה על פני בחירות כאלה, שאתה יודע איך אתה נכנס אליהן (בעיצומו של משבר כלכלי חריף עם אבטלה גבוהה, ובואכה מיתון שעלול להיות כבד וממושך), ואינך יודע איך אתה יוצא מהן. אבל ברור שהוא אמביוולנטי", הוא מציין.

בלון ניסוי

שיכורי הכוח עם הגלימות שבים וצצים גם בטורו של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות", בחלק שעוסק בממלא מקום פרקליט המדינה דן אלדד, שכהונתו פקעה השבוע בהוראת בג"ץ. "קשה להגן על מנדלבליט, אבל אין ברירה", כותב סגל. "ניחוח רע, אפל, עולה מהתנהלותו של פרקליט המדינה נגד היועמ"ש. ניצול שאילתה עיתונאית ממוחזרת לצורך חיסולו של יריב הוא שימוש לרעה בכוח המשרה (הזמנית). פעולות חפירה ארכיאולוגיות אינן נמנות על סמכויותיו של פרקליט מדינה, בוודאי כאשר בזמן אמת היה בין אלה שסברו כי לא נמצא כל חשד לפלילים נגד מנדלבליט".

בסוף הטור משחרר סגל בלון ניסוי: "המלחמה במשרד המשפטים איננה מלחמת בני אור בבני חושך. במקומות קצת פחות נפוחים מחשיבות, קצת פחות שיכורי כוח, קוראים לזה פשוט סכסוך עבודה. המסקנה העולה ממנו: פרקליט המדינה הבא צריך לבוא מבחוץ".

דוקטור למשפטים

חיים שיין, דוקטור למשפטים ועורך-דין בהכשרתו, מונה במאמרו את העוולות שביצע לטענתו בג"ץ בזמן האחרון, שמעידות על "זלזול בכנסת ובחוקיה". לטענתו, אחת מאותן עוולות היא "ביטול ההוראה המונעת הכנסת חמץ בפסח לבתי-חולים". מתחת למאמרו נדפס הדיווח של "ישראל היום" על ההחלטה. הכתב, יאיר אלטמן, מציין שההוראה המבוטלת ניתנה על-ידי בתי-החולים – כלומר, לא על-ידי הכנסת ולא מכוח חוק כלשהו.

כיצד קרה שרוב בתי-החולים אימצו את ההוראה הבעייתית? כתבי "הארץ" עידו אפרתי ונטעאל בנדל מציינים כי לפי פסק הדין, "האיסור להכניס לבתי-החולים כל אוכל מלבד פירות וירקות או אוכל ארוז שעליו חותמת כשרות לפסח במשך החג לא נקבע בהחלטה של משרד הבריאות, אלא הוטל על-ידי מרבית בתי-החולים בארץ בעקבות דרישה של הרבנות הראשית".

יום העצמאות על גג הדסה עין-כרם. ירושלים, 29.4.2020 (צילום: יונתן זינדל)

ליצמן

"יש עיתונאים אנטישמים שלא רוצים לראות יהודי חרדי מצליח", מכריז יעקב ליצמן, שר הבריאות הפורש, בשער מוסף "שישבת" של "ישראל היום". האריזה החיצונית של הראיון נראית מפרגנת, אבל המוצר עצמו אינו כזה. בפתח הכתבה נדפס בגדול דיוקן של ליצמן: השר, הפוליטיקאי החרדי הבכיר בישראל, צולם כשהוא עוטה ברישול מסכה רפואית מכווצ'צ'ת – משקף אחד מעליה, האחר מתחתיה. כובעו מונח באלכסון על המצח. על החליפה, שידעה ימים טובים יותר, מונחים פירורים בהירים של חומר בלתי מזוהה – אולי קשקשים, אולי בורקס.

יהודה שלזינגר, מהעיתונאים היותר מפויסים של "ישראל היום", עושה לליצמן חיים קשים. כבר בפתח הראיון הוא שואל אותו ישירות אם החליט לעזוב את משרד הבריאות בגלל הביקורת על תפקודו לאורך משבר הקורונה. "אין לי אפשרות להגיב על כל השקרים בכלי התקשורת", משיב השר. "כמו הסיפור על פתיחת איקאה, שטענו שאני אישרתי לפתוח כי הבעלים הוא חסיד גור ותורם לגור. זה שטויות. אין לי איתו כלום, והוא לא חסיד גור. אם הוא תורם לגור, מאיפה לי לדעת? מה זה שייך אלי בכלל?!".

"אז כל הביקורת עליך היא כי אתה חרדי?", שואל שלזינגר בהמשך, וליצמן עונה: "ללא ספק. ברגע שנהייתי פופולרי, כשזכיתי למחמאות ונבחרתי לאחד השרים הכי פופולריים בממשלה – מאותו הרגע התלבשו עלי". לאחר מכן, כששלזינגר שואל האם השר בורח מוועדת חקירה, ליצמן משיב ש"ממש לא. אני מניח שתהיה ועדת חקירה, והם יוכלו לדבר איתי בכל מקום שבו אהיה. אין לזה שום קשר לאיפה שאני נמצא".

הכפולה הפותחת של הראיון עם יעקב ליצמן ב"ישראל היום", היום

בחלק אחר של הראיון מתלונן השר על "כתבים מסוימים" ש"לא מתביישים לקום בבוקר ולכתוב שקרים", ואומר ש"יש עיתונאים, בעיקר בעיתון 'הארץ', שיש להם חשבון איתי" – במה שנראה כמו התייחסות כמעט ישירה לכתבת "דה-מרקר" רוני לינדר, ממובילי החשיפות על ההתנהלות הבעייתית של ליצמן.

לליצמן יש גם ביקורת על כתבת חדשות 12 ענבר טויזר, שחשפה שהתפלל במניין למרות הנחיות שאסרו על כך. "זה שקר וכזב, אבל אני לא רוצה להתייחס, כי יש תביעה משפטית על הפרסום הזה", הוא אומר, למרות שהוא עצמו אינו צד בהליך.

"אני רק יכול לומר שכאשר נערכה התפילה, זה עוד היה לפני שאסור", אומר ליצמן בכל זאת. "היו כללים מדויקים של תפילה תחת כיפת השמיים, במרחק גדול בין המתפללים ולא יותר מעשרה אנשים, וזה בדיוק מה שהיה. יש תביעה נגד חדשות 2 [כך במקור], כי הם עשו תרגיל שאסור. הכתבת התחזתה לאחות ממשרד הבריאות ותחקרה את בעל הבית, כביכול כדי לברר פרטים רפואיים. זה אסור על-פי חוק. לצערי, זה עשה נזק גדול מאוד, למרות שהכל היה שקר מוחלט".

ליצמן על שער "ידיעות אחרונות", 31.3.2020 (לחצו להגדלה)

ליצמן מכחיש שפרישתו מהתפקיד קשורה לפרסומים בעניינו. אם כך, מדוע פרש? "יו"ר יהדות-התורה נאלץ לעזוב את משרד הבריאות לאחר שהביקורת עליו הגיעה לשיא, אבל את הכיסא הוא מפנה מסיבות אחרות", כותב יאיר שרקי, כתב הדתות של חדשות 12, בטורו השבועי בחינמון "בשבע". "בתוך חסידות גור מסמנים את תמיכתו הפומבית בהטלת הסגר על בני-ברק כקש ששבר את סבלנותו של הרבי. [...] בבית האדמו"ר לא אהבו את הסגר על בני-ברק ואת תוצאותיו, שכן הוא אולי מנע התפשטות של הנגיף, אבל תייג את החרדים כמי שמפיצים אותו.

"זמן קצר אחרי שליצמן העניק ל'ידיעות אחרונות' ראיון שער עם הכותרת הקוראת להטיל סגר על בני-ברק, הביטאון הרשמי של גור ייחד את עמוד השער שלו לכותרת גדולה ושלושה מאמרים חריפים נגד אותו הסגר בדיוק. 'חרדים לגטאות' היתה הכותרת באחד מהם, שעודנה ברגע האחרון ל'חרדים להסגר' – עדות לעוצמת הכעס על החלטת הממשלה על הגבלות התנועה, שרובן הוטלו על ריכוזים חרדיים".

ליצמן מכחיש את הפרשנות של שרקי. כששלזינגר שואל אותו אם הוא עוזב את התפקיד בגלל החלטה של האדמו"ר, ליצמן שולל את התזה: "זה שטויות. לא יודע מה רוצים מהרב. נכון שאני לא עושה שום דבר בלי אישורו, אבל אני לא מבין מה רוצים ממנו", הוא אומר. "אני לא מעדכן שום דבר מהשיחות שלי עם האדמו"ר. אני מתייעץ איתו בהמון נושאים עקרוניים".

בהמשך הוא גם מנסה להרחיק את עצמו מהסגר בבני-ברק. "לא היה צריך לסגור את כל העיר", הוא אומר לשלזינגר. "האנטישמיות שהגיעה בעקבות הסגר היתה נוראית. אמרו על החרדים שהם מזוהמים, נגועים, עשו הכללה על כל בני-ברק, על כל החרדים. אם היינו סוגרים שכונה, זה היה עובר כמו בירושלים. לא היתה אנטישמיות כזאת נגד החרדים".

שרקי, ב"בשבע", מספק לקוראיו תזכורת גם על שאר האירועים שליוו את כהונתו של ליצמן. "לרגע אחד הוא נדמה כאחד השרים הפופולריים בתולדות המדינה", הוא כותב, אך אז "סקרי דעת הקהל המחמיאים התחלפו בתחקירים נוקבים על קשריו עם חברות הסיגריות, האינטרסים של 'המודיע' וחסידות גור. הדיווחים על סיוע לכלל הציבור בקיצור התורים לבדיקות MRI נשטפו בידיעות על הפרוטקציות שהופעלו בעת אשפוז האדמו"ר בבית-החולים, ועבור המעדנייה הקטנה סמוך לביתו.

"ועלתה על כולם פרשת מלכה לייפער, שראשיתה בסיוע לעוד פניית ציבור שהתקבלה בלשכתו וסופה המלצת משטרה להעמידו לדין בעבירת שוחד, בחשד שניסה להשפיע על חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ולמנוע את הסגרת המורה החרדית החשודה בפדופיליה לידי הרשויות באוסטרליה. מי שנחשב כמשרת ציבור התגלה כמשרתו של ציבור מצומצם יותר. בהתנגשות בין האינטרס של כלל הציבור ובין זה של האדמו"ר מגור, בחירתו של ליצמן ידועה. מרבית החומר נגדו, אגב, הגיע מתוך ביתו ובעקבות סכסוכים פנימיים בחצר גור".

שלזינגר, ב"ישראל היום", לא מתעלם לגמרי מהפרשות הפליליות של ליצמן (בכל זאת, ליצמן הוא לא נתניהו). "את הקדנציה שלך ליוו כמה פרשות שאפילו מסתיימות בהמלצה לכתב אישום. בפרשת מלכה לייפר נטען שלחצת על גורמים במשרד כדי לקבל חוות דעת לטובתה, וגם נטען שפעלת לא לסגור מעדנייה בירושלים, למרות ממצאי תברואה קשים", אומר הכתב.

"יש לי ויכוח עם המשטרה, אני לא חושב שהעניינים האלה פליליים", אומר ליצמן. במקום ללחוץ עליו ולנסות להוציא ממנו גרסה מורחבת, שאפשר לבחון ולהפריך, שלזינגר עובר הלאה ושואל אותו על תוכניותיו למשרד השיכון. למה לזרוק אבנים בבית מזכוכית.

סמנטיקה

לכל אורך הראיון שנתן ל"ישראל היום", ליצמן חוזר על המונח "אנטישמיות" כתיאור ספציפי של שנאת חרדים. השימוש הנפוץ במושג "אנטישמיות" מתייחס כידוע לשנאת יהודים. ליצמן ודאי לא סבור שמי שאינו חרדי אינו יהודי. אבל זה בדיוק המסר שבוקע מבין השורות.

שתיקת הטבלואיד

ל"ידיעות אחרונות" אין הבוקר כותרת ראשית. חלקו העליון של השער נכבש, כרגיל, על-ידי הפניות לכתבות ממוספי סוף השבוע. חלקו האמצעי, זה שבדרך כלל נדפסות בו הכותרות המרכזיות, מחולק לשלושה חלקים כמעט שווים ומפנה את הקוראים לראיונות שונים המתפרסמים גם הם במוספים. בתחתית, מעל מודעה עצמית (מגבות בהנחה למנויים) ומועדי הדלקת הנרות, נדפסת הפניית כל-בו לעדכוני קורונה.

ב"ידיעות אחרונות" (עורך: נטע ליבנה) נוטים להתייחס לשער כאל שטח שיווקי, כאילו המוני ישראלים עדיין פושטים על הקיוסקים מדי יום שישי ובוחרים עיתון לפי המרכולת. כידוע, הימים הללו חלפו. בסוף שבוע שבו כל שאר היומונים מבליטים בשער את ההתפתחויות הדרמטיות על ההתנגשות בין הפוליטיקה למערכת המשפט, הבחירה העריכתית של "ידיעות אחרונות" נראית תמוהה מהרגיל.

כסף שחור, בעלים שקופים

"בנק הפועלים נקנס ב-875 מיליון דולר", מודיעה כותרת צנועה שנדפסת בפינת אחד מעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", מעל ידיעה של כתבת "כלכליסט" רחלי בינדמן. העילה: הסכם שחתם הבנק עם רשויות המס בארצות-הברית בעקבות מעורבותו בהעלמות מס בהיקף שנאמד במיליארדי דולרים.

הידיעה של "ידיעות אחרונות" קצרצרה, ולא מוזכרים בה שמות של בעלי תפקידים בבנק בעבר או בהווה. עוד משהו שלא מוזכר בה הוא שבנק הפועלים הוא בעל מניות מרכזי ב"ידיעות אחרונות", וגם אחד מרוכשי התוכן, המודעות והחסויות הגדולים של קבוצת מוזס, אם לא הגדול שבהם.

מי שיקרא את הדיווח שפורסם אתמול ב"גלובס" יגלה שסכום הקנס גבוה יותר מזה שדווח עליו ב"ידיעות אחרונות", ומגיע ל-904 מיליון דולר – בעקבות תוספת שהוטלה על הבנק בשל מעורבותו בפרשת השוחד ב-FIFA, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל. הכתב, רון שטיין, מציין ש"הסכום האמור אינו מסכם את כל הפגיעה של הפועלים מהפרשה האמריקאית, וזאת משום שהוא נדרש לשלם הוצאות נוספות לעורכי-דין ויועצים אחרים, בהיקף גבוה מאוד".

מהו "היקף גבוה מאוד"? שטיין נוקב בסכום הבלתי נתפס 1.3 מיליארד דולר.

בשולי החדשות

"מובלעת צופר בערבה הוחזרה לידי ירדן", מדווח אלמוג בן-זכרי ב"הארץ". "בטקס עצוב נפרדו אתמול חקלאים מהערבה התיכונה ממובלעת צופר, שהועברה סופית לשליטתה של ירדן", מדווח משה כהן ב"מעריב". "בשל המגבלות שהטיל משרד הבריאות, רק כ-50 מתושבי צופר ובכירים במועצה האזורית ערבה תיכונה הורשו להשתתף בטקס, שבו הם הניפו דגלים והפריחו בלוני שלום לירדן". ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" המאורע כלל אינו מוזכר.

מחאה

כל היומונים מדווחים על הפגנה גדולה שקיימו אמש ארגוני העצמאים בכיכר רבין. מי שהגיע להפגנה לא יכול היה לפספס מסר קבוע שבקע מפי רוב הנואמים: הפניית אצבע מאשימה ברורה וחד-משמעית אל עבר ראש הממשלה נתניהו, שנדרש לפתור את מצוקתם. ובכל זאת, היו עיתונים שהצליחו לפספס את זה.

אין המונים, יש אשמה. "מאות בני אדם הפגינו בדרישה להרחיב את הסיוע לעצמאים", מדווחים בר פלג וסיון קלינגבייל ב"הארץ". בידיעה מצוטטת קוסמטיקאית בשם נטלי שנאמה בעצרת: "נתניהו, בחרנו בך וקיבלת את תפקיד ראש הממשלה, כל השנים שהיית בתפקיד אתה האחראי ואתה אשם על כל שקל או אגורה שאנחנו העצמאים שילמנו. אין לך זמן יותר לחשוב, אתה חייב לבוא לבמה ולתת לנו תשובות".

אין המונים, אין אשמה. ב"ידיעות אחרונות", באופן מוזר, מכנים את האירוע "הפגנת ענק" אך אגב כך גורסים שמספר המשתתפים בו נאמד במאות (אתי אברמוב, גד ליאור וגלעד כהן). הידיעה עצמה גדולה, ונלווית לה ידיעה נפרדת (אמיר אלון) על הפגנה שהתקיימה מוקדם יותר באותו יום ובאותו מקום. ואולם, באף אחד מהדיווחים לא מוזכר שמו של נתניהו. במקום זה נמסר לקוראים שהמפגינים מחו נגד "הממשלה", "המדינה", "משרד האוצר" ו"המצב".

יש המונים, אין אשמה. ב"מעריב" מדווחים משה כהן ויובל בגנו על "אלפי עצמאים ואמנים" שהגיעו להפגנה, אך לא מזכירים כלל את שמו של נתניהו. אפילו בידיעה אחרת, שבה מדווח על הפגנות שהתקיימו בירושלים, לא מוסבר לקוראים שמפגינים שהניפו דגלים שחורים מחוץ לכנסת הפגינו נגד השחיתות המיוחסת לנתניהו. בכותרת נטען בלקוניות שהם מפגינים "נגד הממשלה".

יש המונים, יש אשמה. דווקא ב"ישראל היום", בטאונו של נתניהו, נאמד מספרם של המפגינים באלפים, והמחברת היאלי יעקבי-הנדלסמן מצטטת נואם שיצא נגד נתניהו. איכשהו, כתבת "ישראל היום" בחרה לצטט רק את הנואם היחיד שבאותה נשימה הזכיר גם את בני גנץ.

בוחרים צדדים

"סין על הכוונת", מודיעה כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מעל תצלום של דונלד טראמפ. "הביקורת הגוברת על טיפולו הכושל בניהול המגפה, בתוספת הסקרים הלא מחמיאים בקרב על הבית הלבן בנובמבר, הובילו את נשיא ארצות-הברית למצוא את האשמים", נמסר בכותרת המשנה לידיעה של אורלי אזולאי. בהמשך מובא ציטוט מפיו: "סין רוצה שאפסיד בבחירות, אבל הם יישאו בתוצאות".

ב"ישראל היום" נדפס ראיון שערך אלדד בק עם יוליאן רייכלט, עורך הצהובון הגרמני "בילד". בכותרת מבליטים העורכים את עמדתו הלוחמנית של המרואיין בנוגע לסין, שאומצה פומבית על-ידי טראמפ. בק מציין שרייכלט דרש מסין לפצות את גרמניה ב-150 מיליארד יורו בגין מגפת הקורונה, ואגב כך האשים את השליט שי ג'ינפינג בהנהגת משטר דיקטטורי, מעקב פולשני אחר אזרחיו וגניבת נכסים רוחניים. "המגפה לא תציל את המשטר שלך. במוקדם או במאוחר, הקורונה תביא לסופך", מצטט אותו בק.

דונלד טראמפ בנאום שבו הכריז על ריצתו לנשיאות (צילום מסך)

המאבק המוחצן בין הממשל האמריקאי לסין שם את שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", במצב מורכב. מצד אחד, טראמפ הוא המועמד שלו, שקיבל ממנו תרומות בסכומי עתק ופרע אותן באמצעות היענות גורפת לדרישות מצד ממשלת ישראל. מצד שני, המשטר הסיני שולט במקאו, הטריטוריה שממנה מגיעים רוב רווחי אימפריית ההימורים של אדלסון, ולפיכך אדלסון תלוי בו עסקית. במי ראוי לבחור?

גם עורך ה"בילד" שאל את עצמו את השאלה הזאת, ויש לו תשובה נחרצת: "הנהייה אחר שוקי יצוא גורמת לעתים קרובות מאוד לשכוח שאסור שגרמניה תעמיד את עצמה בפני הברירה, האם לעמוד לצד ארצות-הברית או סין. כמדינה חופשית, ברור מאוד מה אמורה להיות הבחירה שלנו: תמיד ארצות-הברית. אנחנו יכולים לראות בסין שוק, אבל תוך דבקות בריחוק המתבקש מדיקטטורות שכאלו, שמפירות את זכויות האדם באופן קיצוני".

אפרופו חדשות חוץ, גם היום לא מתפרסמים ב"ישראל היום" דיווחים או כתבות על התפשטות מגפת הקורונה בארצות-הברית. ב"ידיעות אחרונות", ציפי שמילוביץ ממשיכה גם השבוע לכסות את החזית האמריקאית. "יש בארצות-הברית למעלה ממיליון חולי קורונה ו-61 אלף מתים באופן רשמי. המספר האמיתי כנראה גבוה בהרבה", היא מציינת.

שני אשכנזי, ב"גלובס", נותנת פרופורציה לסטטיסטיקה: "בארצות-הברית כולה נהרגו במלחמת קוריאה 36 אלף בני אדם, במלחמת וייטנאם 58 אלף, בפרל הרבור 2,467 ובאסון התאומים מעט פחות מ-3,000".

הבהרה (1)

"ביום ראשון כתבתי ב'ידיעות אחרונות' רשימה על פתיחת איקאה ועל סגירת בתי-הקברות הצבאיים", כותב מאיר שלו בטורו השבועי. "לצערי נפלה ברשימתי טעות: כתבתי שהבעלים החרדי של איקאה הוא חסיד גור, והתברר לי שהוא לא. מקורה של השגיאה – כמו שכתבתי גם ברשימה עצמה – באמצעי תקשורת אחרים. היא גם לא מעלה ולא מורידה בנוגע למהות העניין.

"אבל התגובות החרדיות העידו שהפעם דרכתי על אפצעס אמיתי ורגיש במיוחד. נתקלתי אף במאמר של עיתונאית חרדית, שכינתה את הרשימה שלי 'הסתה', מה שהפתיע והדאיג אותי, כי הסתה היא עבירה פלילית. על כן אני שב ומתנצל, וליתר ביטחון אף מודיע שלא היתה זאת השגיאה היחידה שלי: האמת היא שאיקאה מעולם לא תרמה כסף לחסידות גור, שלאדמו"ר מגור אין קשר עם בעליה, שגם ליצמן אינו חסיד גור, שהמשטרה מעולם לא המליצה על העמדתו לדין, שהוא בכלל לא שר הבריאות ואת איקאה לא פתחו".

הבהרה (2)

"גלובס", 30.4.2020 (לחצו להגדלה)

ענייני תקשורת

לחצים. ענת ביין-לובוביץ' מדווחת ב"גלובס" על ויכוח שהתעורר לקראת שידור הפרק הנוכחי של "המקור". כוכב הכתבה ששודרה אתמול, מנהל בית-החולים הדסה זאב רוטשטיין, ביקש ממערכת התוכנית לגנוז קטע שבו תועד משוחח בטלפון עם נתניהו. "המצלמה היתה צמודה אלי במשך 50–60 יום. ובגלל שהמצלמה היתה כל הזמן עלי, היה הסכם שנעבור על החומרים ומה שלא ראוי בעיני לא יפורסם", הוא טען ב"גלובס".

טענותיו של רוטשטיין נענו בהכחשה. "מקורבים להפקת התוכנית טוענים כי רוטשטיין ידע היטב כי הכל מתועד, ומעריכים כי הבקשה של רוטשטיין נובעת מלחצים שהופעלו עליו מצד לשכת רה"מ או אנשיו", מציינת הכתבת. בסופו של דבר שודר הקטע.

העונה החדשה של "המקור" בקושי החלה, אך על רקע הנסיונות לקצץ את כנפי העיתונאים בערוץ 13 כבר צצים סימני שאלה סביב המשך דרכה. הפרשן הכלכלי של הערוץ, מתן חודורוב, רמז על כך הבוקר בציוץ מתחכם: "אין על רביב דרוקר והצוות! כולנו מחכים להודעה המאוד חשובה על הישארותו של רביב בערוץ, לקראת העונות הבאות של 'המקור'. ברכות למנכ"ל אבי בן-טל, לסמנכ"ל התוכן עמי גלאם וליו"ר נדב טופולסקי על ההישג המרשים".

עיתונאי אחר מאותו ערוץ, גיא לרר, צייץ אתמול כך: "'המקור' על רוטשטיין – טלוויזיה פיצוץ, לפנים. מאוד קשה לי אפילו תחילתה של מחשבה שאני ואתם לא נהיה באותו ערוץ".

איתות. במדור "ענייני פנים" ב"מוסף הארץ" מתארח השבוע גדי סוקניק. "הציעו לי להשתתף כמעט בכל פורמט של ריאליטי", הוא אומר. "כשהייתי במסגרות שחייבו אתיקה עיתונאית זה לא היה על הפרק. גם בעשור האחרון הגשתי תוכניות באוריינטציה שלא אִפשרה לי להתפלש בבוץ לעיני כל עם ישראל. היום אני במקום אחר. אין לי שום מחויבות כזאת יותר. אם רק ידליקו אותי על משהו, אני בעניין".

Thanks a Billion. אלי ביר, נשיא ומייסד איחוד-הצלה, מתראיין ל"מקור ראשון" (ריקי רט) בעקבות החלמתו מקורונה ומוצא לנכון להודות למיליארדרית מרים אדלסון על כל מה שעשתה למענו. הוא מכנה אותה "מלאך" ומספר מדוע הסכים לטוס במטוסה הפרטי למרות שתורמים וידידים אחרים שהציעו לו בעבר לטוס במטוסיהם הפרטיים נענו בסירוב. לפני שלושה ימים כתב דברים דומים במאמר ששיגר לעיתון האחר של אדלסון, "ישראל היום". גם אז, העורכים בחרו להדפיס בעיתון את מפגן החנופה הפומבי כלפי בעלת הבית שלהם.