דומה שבעת האחרונה עיתונאים כבר אינם נזקקים להגנת בית-המשפט על החיסיון העיתונאי של מקור. הגדר נפרצה. לא לאחר לחץ פיזי ולא בעקבות עינויים, אלא בהתנדבות גילו לנו כמה מטובי העיתונאים את מקורותיהם. פרה טרייה נשחטה.

זה התחיל במאמר של בן כספית ב"מעריב" (מה-16.3.01), שבו כתב: "שרון, זה שיצא השבוע למלחמת חורמה בהדלפות, נחשב לאחד המדליפים המשובחים בשוק". כך גם נרמס מקור וגם ניתן ציון "מעולה" מפתיע לראש הממשלה.
בראיון חושפני של ירון דקל ל"ידיעות אחרונות" התמקדה החשיפה דווקא ב"מדליפים הכי חרוצים: שחל, ליבאי, יעקב צור, חיים קורפו". דקל הפליג וגילה שגם "נשותיהם של" הן מקורות שאפשר ללקט אצלם ידיעות עיתונאיות.
בפאנל עיתונאים שהתקיים ב"קונגרס תקשורת 2001", בפני דוברים ויועצי תקשורת, סיפר רביב דרוקר מגל"צ אנקדוטות מסקופים שהתרוצצו במערכת הבחירות האחרונה לראשות הממשלה. אראל סג"ל ב"מעריב" (6.2.00) יירט גיבור ראשי שפקסס למקומון "מעריב" בירושלים, "כל הזמן", כתבה מגמתית, כאומר: אם המקור אינו שלי, אזדרז ואחשוף אותו, ורמז רמז עבה כקורת בית על זהות המדליף.

את העובדות אי-אפשר לשנות. אם פעם היתה נהוגה בתקשורת שיחה לציטוט ושיחת רקע, אמור מעתה, לאחר פז"ם קצר ובשעת כושר מצויה אעשה אאוטינג למקור, בלי ייסורי מצפון ובריש גלי. נולדה עוד אפשרות: שיחה עם פתיל השהיה; הסוד יישלף וייחשף ביום לא נודע.

האם מדובר כאן בגימיק תקשורתי חדש? האם זהו נשק יום הדין של העיתונאי? האם חדוות החשיפה של המקור היא עוד ביטוי של התנערות מכללי האתיקה?

עיתונאי יילחם עד טיפת הדיו האחרונה לא לגלות את זהותו של מקור כשכולם מחפשים אותו, אך ברגע של חולשה ונוחות אישית יפקירו לאנחות. באיזו רגל יורים כאן העיתונאים המדליפים על המדליפים? האם יש כאן תאוות חשיפה שאיבדה כל רסן?

הפעם הטענות על תפקוד התקשורת מגיעות מבפנים; יוקם הוועד להגנת פרות קדושות!

הכותבת היא יועצת תקשורת

גיליון 33, יולי 2001