שיח ביקורתי וחופש הביטוי של התקשורת

"האמת היא החלל הראשון של המלחמה". זהו ציטוט ידוע של הסנטור האמריקני היראם ג'ונס (מופיע בין השאר אצל נגבי, 2015). האם ייתכן שיח ביקורתי בזמן מלחמה?

ההחלטה של התקשורת לתת גיבוי מלא למוסדות המדינה ללא ביקורת עומדת בניגוד לאחד מתפקידיה המרכזיים: פיקוח על התנהלותם של גופי הממסד בימי חירום (בנזימן, 2014). האם העיתונאי מחויב לתת מידע מקיף לציבור על תמונת המלחמה המתחוללת בארץ כפי שהיא, או לשמור על מורל גבוה בקרב האזרחים? האם הצגת התמונה כהווייתה, על הקשיים והכשלים הנלווים למצב מלחמה, היא מעשה לא פטריוטי או מעשה לא אחראי?

נראה שבקרב העיתונאים רווחת התפיסה שמיצוי החירות העיתונאית בעת לחימה עלול להיות מעשה לא יהודי, לא ישראלי ומן הסתם לא ציוני (נגבי, 2015). גם בן כספית, פרשן וכתב בכיר בעיתון "מעריב", העיד על עצמו כי בימי הלחימה הוא מגביל מרצונו את חופש הביטוי: "כדי להגן על חייהם של חיילי צה"ל, או אזרחי המדינה, מותר, אפשר וצריך להכחיש ידיעות כאלה, גם אם יש בהן גרעין אמת" (כספית, 2014).

מחקרים רבים (למשל: לב־און, 2010; ליבס וקמפף, 2007; שיר-רז, 2008; 2009 ,Naveh) הוקדשו לתפקידה של התקשורת בזמן מלחמה כמשרתת את הממסד או כבעלת עצמאות. סקירת הספרות בתחום זה מתארת מצב עניינים שבו בתחילת מצב החירום מתגייסת התקשורת לתמוך במוסדות המדינה ובמהלכים הצבאיים והמדיניים, ולאחר מכן חוזרים העיתונאים לתפקידם המקצועי כמדווחים, מעריכים ומבקרים (נייגר, זנדברג ומאיירס, 2008).

יציאת חיילי צה"ל מרצועת עזה בתום מבצע "עופרת יצוקה", 21.1.09 (צילום: דובר צה"ל)

הכוח של התקשורת ויכולתה לפעול מעמדת עליונות, כמי שיודעת את מה שהמאזינים אינם יודעים, ממצבת אותה גבוה יותר מהנמענים. מוסדות המדינה מודעים היטב לכוחה של התקשורת, ולא אחת הם משתמשים בה ואף חוששים ממנה. חירותה של העיתונות ומגבלותיה מתוארות בדרך כלל במרחב הפעילות כלפי השלטון (כספי, 2001). בעידן התקשורת המקוונת, כשכל אדם יכול לפרסם את דעותיו בחופשיות במגוון פלטפורמות ברשת, קיבל המונח "חופש העיתונות" משמעות חדשה, הקשורה למטרות ולערכים שהתקשורת מביאה עמה. עוצמתה של המדיה מביאה להכרה באחריות הרבה המוטלת עליה בנוגע למידע העובר דרכה, להשפעתו הישירה והעקיפה ולכוחה בשיח החברתי.

לתקשורת, כאחד מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי, תפקיד מרכזי בעדכון הציבור על אירועים חשובים, בביקורת על מוסדות השלטון ומוקדי הכוח האחרים, ובכינון מרחב ציבורי המאפשר מגוון דעות (מאיירס וכהן, 2010). הנגישות של התקשורת למידע היא הביטוי המוחשי ביותר של תקשורת חופשית, כפי שטען השופט מאיר שמגר: "עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמקורותיו יבשו והחופש לפרסמה הופך לחסר משמעות" (הנגבי, 2011, עמ' 14). חופש הביטוי כולל בתוכו חופש לבטא דעות שאינן פופולריות, להתנגח בהחלטות המוסדות ולהציג תפיסות עולם אחרות. גבולותיו מסומנים במקומות שהוא עלול לפגוע בחירויות ובערכים דמוקרטיים אחרים, כמו הזכות לפרטיות ולשוויון, ביטחון המדינה, שלום הציבור ופגיעה ברגשות הציבור, ולכן הזכות לחופש הביטוי היא זכות יחסית.

בישראל ובעולם מתנהל שיח ציבורי בדבר היחס הראוי בין חופש התקשורת ובין מחויבותה למדינה בשעת חירום (בן-מאירי, 2003). יש הטוענים שתפקידה העיקרי של התקשורת בזמן חירום הוא להעלות את המורל הלאומי ואת מורל החיילים וללכד את השורות. אחרים סבורים שדווקא בשל הסכנות הטמונות במצב החירום יש חשיבות מיוחדת ל"דיווחי אמת" על הנעשה בחזית הצבאית והמדינית, כדי שהציבור יוכל לשפוט את המצב לאשורו ולקבוע את עמדתו (אזרחי, 2002).

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה קיבלה על עצמה התקשורת משימה — לסייע בהשגת היעדים הלאומיים, ובכך מיצבה את עצמה למעשה כ"תקשורת מגויסת". התקשורת הישראלית שירתה מאז היווסדה את האידיאולוגיה הציונית, והיא ממשיכה להפיץ את הנרטיב הלאומי ולשמש סוכן סוציאליזציה של האליטה הצבאית-פוליטית (דור, 2003). חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם תמיד הקורבנות הראשונים של הדמוקרטיה במלחמה. נכונות הציבור הישראלי להכפיף ערכים אחרים לערך הביטחון הקלה על העיתונאים, המשמשים בכל חברה בת זמננו כסוכני חברות משמעותיים, למלא את תפקידם במקרה המיוחד של חברה הנמצאת במלחמה מתמדת ולשמש כ"מהנדסי הסמלים" שלה (פרי, 2007).

הביקורת והדיון הציבורי על תפקידה של התקשורת בזמן מלחמה התחדדו במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006). בזמן המלחמה עסקה התקשורת בהיעדר תנאים הולמים לחיילי המילואים (מזון וציוד), בתיק ההשקעות של הרמטכ"ל ובמינויים לא מתאימים של אנשי צבא, והשמיעה בעיקר את קולותיהם של אלו שביקרו את המהלכים הצבאיים (וימן, 2006). כשהסתיימה המלחמה סיפרו לוחמים רבים שהסיקור התקשורתי פגע במורל וברוח הלחימה, ושהתקשורת העדיפה פרסום של ידיעות בלעדיות על פני שמירה על חיי החיילים ועל ביטחונם.

היום אין הציבור תלוי בתקשורת הישראלית, משום שהאינטרנט מאפשר נגישות למקורות מידע רבים וחוצי גבולות, הפתוחים לכול. בשטח נמצאים כלי תקשורת רבים יותר, ואתרי אינטרנט מגיבים במהירות לכל אירוע. כל אירוע ביטחוני ברצועת עזה או בדרום לבנון מוזכר מיד בכותרות החדשות ברחבי העולם (לפיד, 2009). הצורך של הציבור לקבל מידע בעתות חירום כדי להקטין את החרדה, והעובדה שכל איש צבא הפך למקור למידע חדשותי באמצעות הטלפון הסלולרי, הביאו לכך שהגבול שהוצב בעבר בין תקשורת מגויסת לתקשורת מדווחת ומבקרת נמחק כמעט לגמרי (בירנהק, 2003).

הדרישה לתקשורת מגויסת, שעוצמת עיניים ונמנעת מביקורת מתוך מניעים פטריוטיים, שוב אינה מתקבלת בציבור. גם צה"ל הבין שעליו להילחם על תודעת הציבור גם בחזית התקשורתית (וימן, 2006), והשינוי מסמן את התבגרותה של מערכת הביטחון ואת הסתגלותה למציאות התקשורתית. על אף כל זאת, בעתות חירום התקשורת נדרשת לשמור הן על עקרונות העיתונות החופשית והן על חיי אדם וביטחון המדינה, ולנהל שיח ביקורתי אך אחראי.

לתקשורת תפקיד מרכזי בייצוג המציאות החברתית ובחיזוק התפיסה הקונצנזואלית כמו גם בחיזוק ובתמיכה בשינויים המתחוללים בה.

האם בזמן חירום יכול הרדיו לשמש כזירה ביקורתית לפולמוס ציבורי? התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית והיא תלויה במבנה החברתי, הפוליטי והדמוקרטי של המקום בו פועלת תחנת השידור.

האם בזמן חירום יכול הרדיו לשמש כזירה ביקורתית לפולמוס ציבורי? התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית והיא תלויה במבנה החברתי, הפוליטי והדמוקרטי של המקום בו פועלת תחנת השידור. לכאורה אין השאלה מתאימה לאופיו של הרדיו החינוכי, מפני שהוא מטבעו א­-פוליטי ואמור להציג תכנים הרלוונטיים לקהל המאזינים המקומי, אולם הלגיטימציה לשיח ספונטני וחופשי של השדרנים מעל במה ציבורית כמו זו של הרדיו מזמנת שיח הנושא עמו גם תכנים ביקורתיים. בין התקשורת המגויסת והמצונזרת ובין התקשורת החופשית והמבקרת ללא גבולות ניצב הרדיו החינוכי. שדרני הרדיו אינם מחויבים למדיניות המוכתבת להם על ידי הארגון שהם כפופים לו. יש להם חירות להציג את המציאות מכמה שיותר זוויות מבט, באופן אותנטי, תוך מתן ביטוי אישי לתחושות, השקפות, ערכים ואמונות אישיות.

המקרה שבו תחנת רדיו חינוכי נמצאת בתוך אזור הלחימה ומשדרת לקהילה הנמצאת תחת איום ממשי, מחדד את שאלת המסרים הסולידריים והמגויסים לעומת אלו הביקורתיים והפולמוסיים. השאלה היא עד כמה ניתן להנכיח תכנים שנויים במחלוקת מבלי לשבור ולערער את תחושת הלכידות, ההומוגניות והסולידריות החברתית הנדרשת במצבי חירום. כיצד ניתן לשמור על דיווח עובדתי ופרשנות "מאוזנת" כאשר קיימת סכנה ממשית לחיי השדרנים והמאזינים? הפרק הנוכחי יציג את השיח הביקורתי-פולמוסי שעלה במהלך השידורים בימים שקדמו לעימות הצבאי ובעת הלחימה, ואת הדרך שמצאו השדרנים למתן ביטוי לשיח זה בזמן הגשת השירים ברדיו.

גישת השיח הביקורתי (critical discourse analysis) מניחה שבשיח קיימים אי שוויון ומאבקי כוח (Schiffnn, Tannen, & Ehernberger-Hamilton, 2008). זו גישה רב תחומית ותלת ממדית — נכללים בה ניתוח תוכן הטקסט, תהליך היצירה שלו ואירועי השיח כמעשה חברתי. על מנת לנתח שיח באופן ביקורתי יש להבין את הכוחות החברתיים הדומיננטיים המתקיימים בו, את יחסי הכוחות והשליטה ואת האופן שבו הכוח מוצג במבנה השיח. ניתוח שיח ביקורתי הוא דרך ניתוח המתמקדת בבחינה מחקרית של שיחות אמיתיות, ללא התערבות החוקר. עיבוד הנתונים המגיעים מהשדה נעשה ללא השערות מוקדמות (2008 ,.Schiffnn et al). את הרטוריקה הביקורתית של שדרני הרדיו ניתן לבחון באמצעות מודל הרטוריקה הביקורתית שפותח תחילה על ידי אוסטין וויינבך (1993 ,1985 ,Oishtain & Weinbach) ולאחר מכן נבחן בהרחבה ביחס לתקשורת בזמן לחימה בישראל על ידי נייגר ואחרים (2008). מודל זה בוחן את הרטוריקה הביקורתית באמצעות חלוקה לשלושה שדות: השדה הצבאי-מדיני, השדה האזרחי והשדה התקשורתי.[1]

השדה הצבאי-מדיני

בעת עימות מלחמתי נמצאת הזירה המדינית-צבאית במרכז השיח. זירה זו היא הגורם המרכזי המשפיע על חיי התושבים, הן בהווה הן בעתיד. במלחמה מודרנית, ובעיקר במדינה הנמצאת במתח ביטחוני מתמיד, לתקשורת יש משקל רב בניהול סדר היום של מקבלי ההחלטות ושל הציבור. בהתנהלות המדינית-צבאית אותרו שני נושאים: הראשון והמרכזי הוא תפקוד של הדרג הצבאי והמדיני, והנושא הנוסף שהיה על סדר היום הוא שאלת שחרורו של גלעד שליט,[2] ובעיקר הפולמוס שהתקיים בכל במה ציבורית אפשרית סביב מחירה של עסקה עתידית.

החל משנות התשעים החלה התקשורת לצבור עוצמה מול הזירה הביטחונית והפוליטית, וחרגה לעתים מדפוסיה המקובלים, עד כדי השתתפות אקטיבית עקיפה בעיצוב מדיניות ביטחון, תוך צמצום מרחב קבלת ההחלטות של הזירה הביטחונית (כהן, 2005). בתקשורת החלו עולות סוגיות לסדר היום הציבורי, למורת רוחן של הזירות הפוליטית והביטחונית. הזירה התקשורתית חדלה להיענות באופן קונסיסטנטי למגבלות צנזוריאליות אשר כיבדה במשך שנים רבות. צה"ל איבד את זכות היחיד שהייתה לו על פרסומים בנושאי ביטחון, והשדה התקשורתי בישראל הורחב, הופרט והוצא משליטת גורמים מדינתיים: התחרות בין הסיקור הישראלי לבין-לאומי שחקה את ניסיונות הממסד להגביל ולעצב את דפוסי הסיקור המקומיים. לנוכח התחרות בערוצים הזרים הפכה התקשורת הישראלית לפרופסיונלית יותר ולישראלית פחות, ונטתה להבליט כשלים בצה"ל ובמערכת הביטחון (לבל, 2005). במשך כל המשברים והשינויים ביחסי תקשורת וצבא בישראל התקיימו מתחת לפני הקרקע סתירות פנימיות עמוקות לגבי חופש הביטוי והביטחון הלאומי.

כבסיס לביקורת שמעלים השדרנים כלפי ההתנהלות המדינית והצבאית מוצגים הלקחים שנלמדו ממלחמת לבנון השנייה

השדרנים ברדיו "קול הנגב" הם אנשים צעירים (רובם בגילאי 30-25). המלחמות הגדולות (ששת הימים, יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה) התרחשו בדור שקדם להם. הם עצמם זוכרים את מלחמת לבנון השנייה (2006) ורואים בה אירוע מכונן שממנו יש להפיק לקחים לגבי האופן שבו מקבלת ההנהגה המדינית החלטות צבאיות, והדרך שבה מתנהל הפיקוד הצבאי כתוצאה מהחלטות אלו. כבסיס לביקורת שמעלים השדרנים כלפי ההתנהלות המדינית והצבאית מוצגים הלקחים שנלמדו ממלחמת לבנון השנייה. הידע שברשות השדרנים אינו סדור אלא מתקבל בדרך כלל ממידע אקראי, דעות ואמונות הרווחות בציבור. אחד הנושאים המקבלים ביטוי בולט במיוחד הוא אי ההסכמה לגבי מטרות המלחמה. השדרנים מעלים חשש כי כמו במלחמת לבנון השנייה, גם במבצעים הנוכחיים לא הוגדרו יעדים מדיניים וצבאיים:

יש פה סיכון. כולנו גם יודעים את זה שלהיכנס לשם זה בלגן. הרי גם כולנו גם למודי ניסיון ממלחמת לבנון השנייה שקרתה לא מזמן והכול עדיין חקוק אצלנו בזיכרון. בעיקר כפשלה מאוד גדולה (4.1.2009); בעצם לא הוגדרו או לא פורסמו לפחות יעדים למבצע [...] אף אחד לא באמת יודע מה המטרות [...] היעדים של המבצע הזה לא הוגדרו עד הסוף, אולי אני מקדים את הדו"ח שמן הסתם יבוא אחר כך (21.11.2012)".

העיסוק בשדה הצבאי והמדיני מהווה למעלה ממחצית ההיגדים הביקורתיים שנמצאו. בולטת השאלה האקטואלית המעסיקה את כלל הציבור: האם ייכנסו הכוחות הצבאיים למתקפה צבאית קרקעית בעזה? יחסי הגומלין בין הפעילות הצבאית והמדינית קשורים באופן הדוק לחייהם של תושבי עוטף עזה. ההחלטות המדיניות והצבאיות נוגעות ישירות לחיי היום-יום שלהם, לחשיפתם לסכנה ובמידה מסוימת גם לשאלה אם ימשיכו להתגורר בבתיהם או ייאלצו לעזוב את המקום עד לסיום העימות האלים. הסיבות והגורמים המביאים להחלטה כזו או אחרת והתרחישים הנובעים ממנה תופסים חלק ניכר בשיח של תושבי האזור, והשדרנים נותנים לכך ביטוי באמצעות האמירות הביקורתיות שהם מציגים. השדרנים מנסים לפזר עמימות בנוגע למידע על פעילויות צבאיות והחלטות מדיניות, שרובן ככולן אינן גלויות. בתוך תיאורי החדשות מבצבצות חוות דעתם והאמירות הביקורתיות שלהם: "שרי הממשלה מקווים מאוד ששר הביטחון אהוד ברק יודיע היום כי אינו מתכוון לשבת בחיבוק ידיים. אתמול כבר היו מי שטענו שהתנגדותו של ברק למתקפה צבאית קרקעית בעזה נעוצה בשיקולים פוליטיים" (21.12.2008).

נראה כי לעתים השדרנים מאפשרים לעצמם חירות ביטוי כאילו הם נציגי הקהילה של יישובי עוטף עזה, ומכאן שתפקידם להשמיע את קולם של אנשי הקהילה מעל במה ציבורית: "כאן אנחנו סופגים את הצד השני, אנחנו סופגים וסופגים. והחלטנו להפסיק לשתוק" (28.12.2008) לאמיתו של דבר, הם מייצגים רק את הדעה של עצמם, אך עושים זאת כאילו הייתה זו דעת תושבי האזור כולו. השדרנים נעים בין ייצוג ה"אנחנו" של הקהילה לייצוג ה"אנחנו" הלאומי. בייצוג ה"אנחנו" של הקהילה מובעת עמדה ביקורתית: "אף אחד מאיתנו לא שמח במלחמה שמתחוללת כאן אבל כל אחד אצלנו מבין שהמצב בדרום לא יכול להימשך וצריך להגיע לרגע שבו התושבים יוכלו לחיות בשקט" (30.12.2008). ואילו בייצוג ה"אנחנו" הלאומי מוצגת תחושת הסולידריות והלכידות: "הוא [אהוד ברק] לוקח בחשבון שאנחנו נצטרך להיכנס עם כוחות קרקעיים כדי לשים את הסוף לעניין הזה" (28.12.2008).

המרחק בין חיי היום-יום האישיים של הפוליטיקאים להחלטות שהם מקבלים, המשפיעות על חיי התושבים ביישובי עוטף עזה, מעסיק את השדרנים. השדרנים תוהים מתי מקבלי ההחלטות ישלמו באופן אישי על החלטותיהם, מתי החלטה שמתקבלת בירושלים ונוגעת לעוטף עזה, תשפיע ישירות גם על חיי המדינאים:

לפעמים אני שואל מתי יקרה ואם זה יקרה אי פעם שהנבחרים שלנו, ראשי הממשלה והמנהיגים שלנו, יתחילו לשלם באופן אישי על מה שהם לא עשו. כי בדרך כלל הם נשפטים על מה שהם כן עושים, אם עושים רע, אם גנבו, אם עשו כל מיני דברים שכתוב לא לעשות. אז ממה שהם לא עושים בדרך כלל הם לא נשפטים. וכך קורה שראש הממשלה ושר הביטחון מחייבים אותי ואת כל האנשים שחיים פה באזור הדרום לחיות מדי יום בסיטואציה שלא מגיעה לנו" (23.12.2008).

כאשר השדרנים מביעים ביקורת על תפקוד מקבלי ההחלטות הם מקפידים בדרך כלל להצהיר שזו עמדתם האישית והם אינם מייצגים אף אחד פרט לעצמם: "זו רק דעה, דעה אישית שלי" (28.12.2008). ביטויי ה"אנחנו" שאפיינו את הביקורת על הדרג המדיני הופכים להיות אישיים ובגוף ראשון כאשר השדרן עובר לשיח על ערכים, הנתפסים כעניין פלורליסטי, אישי, שלגביו אין הכרח לקונצנזוס ציבורי: "אני נגד פגיעה בחפים מפשע, אני נגד התקפות ופגיעה בעם הפלסטינאי" (28.12.2008). הדילמות הערכיות העולות במלחמה לגבי פגיעה בחפים מפשע אינן נעלמות מעיני השדרנים והם נותנים ביטוי לשאלות מוסריות: "ראיתי בערוץ 10 משפחה מרובת ילדים מעזה. שמונה ילדים. והם יושבים בעצם מפוחדים ומחכים לראות מה יבוא" (4.1.2009). הסבל הנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית מיוחס לחמאס: "העם הפלסטינאי מפחד מהחמאס [...] החמאס צריך להפסיק עם זה" (4.1.2009). אחד השדרנים מציג זיכרון אישי שלו מאירוע שבו שירת בעזה כשהיה בצבא: "אחד הדברים שכל הזמן שאלתי את עצמי האם בזה שאני [...] אני יודע שאני נורא דואג [...] כאילו לא לבצע ירי על ילדים [...] אני כחייל משתדל בכל כוחי לא לפגוע בחפים מפשע" (28.12.2008).

בדרך זו, של ייחוס הסבל והפגיעה באוכלוסייה האזרחית לתעמולה שקרית של החמאס, יכול השדרן להמשיך להאמין כי ישראל היא ערכית ומוסרית, למרות התוצאות הקשות של הלחימה

ייחוסם של המעשים הלא מוסריים הפוגעים באוכלוסייה האזרחית לצה"ל, נעשה לדברי השדרנים מטעמי תעמולה של חמאס, האחראי להתלקחות האלימה ולקורבנות החפים מפשע: "החמאס טוחן וטוחן את הדברים שאנחנו כובשים ואנחנו פוגעים באזרחים ואנחנו רוצחים אזרחים וילדים ונשים. כמובן שזה מה שהוא מראה לעולם. כל בר דעת יודע שאנחנו, המטרה שלנו היא לבודד את החמאס, שהוא ארגון טרור אסלאמי קיצוני" (4.1.2009). בדרך זו, של ייחוס הסבל והפגיעה באוכלוסייה האזרחית לתעמולה שקרית של החמאס, יכול השדרן להמשיך להאמין כי ישראל היא ערכית ומוסרית, למרות התוצאות הקשות של הלחימה: "זה שאנשים אחרים עושים את זה [החמאס] זה לא אומר שאתה צריך למכור את האידיאלים שלך" (28.12.2008).

חלק מהביקורת מתחזה לאמירה חיובית, המבליטה את ההתנהגות שהשדרנים חושבים לנכונה: "ואני מאוד שמח שגם צה"ל ומנהיגי המדינה סוף סוף חזרו לעניין הזה שאנחנו לא עובדים רק עם שרירים אלא עובדים עם השריר החזק ביותר, המוח, זה מה שנקרא עליית מדרגה" (30.12.2008). כאמור, השדרנים מרשים לעצמם לתת פרשנות מדינית וצבאית כאשר היא ממוסגרת כאישית ומוצגת בגוף ראשון: "מה שהיה בשבוע האחרון זו פעילות מסיבית של חיל האוויר. אני חושב שעד כה כל המבצע הזה היה מתוכנן צעד אחד צעד [...] על מנת להכין את הקרקע לכניסה הצבאית של צה"ל" (4.1.2009). מעיון בהיגדים הביקורתיים נראה כי אין לייחס אותם דווקא לשדרן מסוים וכי דברי הביקורת מאפיינים את מרבית השדרנים, מגישי התוכניות השונות.

חורבות בית-ספר ברפיח, אחרי שנפגע מטילי צה"ל, 25.1.2009 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

חורבות בית-ספר ברפיח, אחרי שנפגע מטילי צה"ל, 25.1.2009 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

על אף שהשדרנים אינם פרשנים צבאיים הם לוקחים לעצמם את הזכות לפרש את האירועים הצבאיים ולשפוט אותם לטוב ולרע: "יש השלכות, המון המון השלכות, למבצע רגלי. השלכות בעיקר בחיי אדם, חיי החיילים החשובים שלנו. כולי תקווה שלא נצטרך לספוג את המכה הזאת, את המכה הזאת, גם הרגלית" (28.12.2008).

הפרשנות שנותנים השדרנים לאירועים הביטחוניים יכולה לחזק את תחושת הלכידות והחוסן הקהילתי, אך פרשנות ביקורתית עלולה לפגוע בתחושת החוסן והאמון במנהיגות המדינית והצבאית: "אבל זה לא מונע ממני להגיד שזה [...] ומאיתנו להגיד שזה לא כל כך דרך לנהל מדינה ולא כל כך דרך לנהל מתקפה. ככה זה מתחיל" (25.12.2008). כאשר אחד השדרנים מזכיר אישיות פוליטית שאיתה נפגש מיד הוא מזכיר לעצמו את המגבלות המקצועיות שלו בתפקידו כשדרן: "לא ניכנס יותר מדי לפוליטיקה" (28.12.2008). השדרנים מחפשים את המרחב הלאומי המחבר והמשותף: "רוב העם הישראלי ורוב מי שיושב כאן, אנחנו לא ימין קיצוני ואנחנו לא שמאל קיצוני" ומכאן יכולה לנבוע המסקנה (שאיננה נובעת לוגית או היסקית מהמשפט הקודם) "ואנחנו גם לא רוצים לפגוע בילדים ולא רוצים שיפגעו בילדים שלנו" (28.12.2008).

כאשר אחד השדרנים מדבר על הפגנת השמאל נגד הלחימה הוא מצהיר שהוא בא מבית שמאלני ובאותה נשימה הוא מתנגד להפגנה: "גם אני שמאלני אבל יש דברים שפשוט נראים לי פשוט ביזוי" (4.1.2009). ניתן לראות כי הביקורת אינה נופלת לתוך ההגדרות הרגילות של שמאל פוליטי וימין פוליטי, אנשי השלום ודורשי הכוח והעימות הצבאי, אלא מוצאת לעצמה אפיקים עוקפי קבוצות המזוהות פוליטית באופן קטגוריאלי.

הביקורת מכוונת בעיקר כלפי פוליטיקאים, ואף על פי שהיא נאמרת באופן בוטה, השדרנים מנסים להימנע מלקחת עליה אחריות ישירה

אי אמון בהנהגה המדינית וביעדיה מהווה מסר דיספונקציונלי של מרכיב הביטחון והמסוגלות, ומעמיד ספק ברצף ההגיוני ובמשמעות המהלכים שעל פיהם פועלת המדינה. הביקורת מכוונת בעיקר כלפי פוליטיקאים, ואף על פי שהיא נאמרת באופן בוטה, השדרנים מנסים להימנע מלקחת עליה אחריות ישירה. לעתים הביקורת על הפוליטיקאים מופיעה כתיאור עקיף, כשיחה בין השדרן לכתב מכלי תקשורת ארצי: "שאלנו אותו [את אודי סגל, כתב מדיני] לגבי האנשים הפופוליסטים שטוענים שכניסה לרצועה תמגר את הקסאמים [...] אני לא אומר פה כלום, אבל מי שרוצה יכול לעשות פה את האחד ועוד אחד" (21.11.2012); או כבדרך אגב לפני הגשת שיר: "לכל האנשים שמדברים מטעם הממשלה ונותנים כל מיני הערכות [...] לא מאמין לכם לכלום" (8.7.2014). בביקורת של השדרנים ביחס לפוליטיקאים ניתן למנות מספר טענות: חוסר יכולת לחשיבה רחבה, פעולה על פי יצרים ודחפים, ואסטרטגיה של העלמת מידע כדי לפעול ללא ביקורת ציבורית: "דובר צה"ל מוסר שקט. זאת הכותרת [...] המערכה הקרקעית בעזה מתנהלת הרחק מעיני הכתבים והציבור" (6.1.2009).

בשדה זה, העוסק במערכת המדינית והצבאית, ניתן לראות כי יש מגוון דעות בקרב השדרנים, הנובעות מאופייה הייחודי של התחנה ומההרכב ההטרוגני של האנשים המפעילים אותה. בתחנה לא קיימים הנחיה או איסור לעסוק בשיח ביקורתי, וניכר כי השדרנים מוצאים בבמה הרדיופונית מקום שבו הם יכולים להביע את תחושותיהם ואת מחשבותיהם, כמו גם להציף את תחושות אנשי הקהילה. השדרנים מביעים את הערכתם למדינאים ולאנשי הצבא שפועלים על מנת להחזיר את השקט לדרום, אך בה בעת גם מביעים חשש ואומרים שיש צורך לשים לב כדי ש"ההיסטוריה לא תחזור על עצמה" כמו במלחמות הקודמות.

נשאלת השאלה האם לאור הממצאים שדווחו בפרק זה השיח הפולמוסי של השדרנים תורם להעלאת החוסן או לפגיעה בו? התשובה לשאלה זו מורכבת ואינה חד משמעית. בשיח הביקורתי כלפי התנהלות הדרג המדיני והצבאי ניתן לראות כי כאשר השדרנים מדברים ב"אנחנו" מקומי-קהילתי, הם משמיעים מסרים דיספונקציונליים של חוסר שביעות רצון מהתנהלות המנהיגות, חשש ופחד לחייהם, ותחושת ניכור. אך כאשר הם מדברים ב"אנחנו" לאומי, המסרים הם מסרי פונקציה שמביעים תחושת סולידריות ולכידות לאומית, תמיכה בחיילי צה"ל ואמונה בדרגים הבכירים של מקבלי ההחלטות: "בכל מקרה, הפקנו לקחים גם מבחינה צבאית, לא רק הדרג המדיני הפיק לקחים. גם הצבא שלנו למד את הלקח והמח"טים שלנו שם. היום אני יודע שיש על מי לסמוך" (4.1.2009).

שיח פולמוסי המופנה כלפי קבוצות חיצוניות לקהילה מגדיל את תחושת הלכידות החברתית, אולם שיח ביקורתי כלפי פנים עלול לפלג את הקבוצה וליצור מצב של דיספונקציה. אם הזהות הבולטת של תושבי אזור היא כאזרחי מדינת ישראל עלולה הביקורת לפגוע בחוסן, אולם אם הזהות המרכזית היא זהות קהילתית מקומית, השדרנים משמשים כפה לקבוצה זו ומסריהם עשויים לחזק אותם.

בני נוער מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט. מרכז העיר ירושלים, 7.10.09 (צילום: מתניה טאוסיג)

בני נוער מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט. מרכז העיר ירושלים, 7.10.09 (צילום: מתניה טאוסיג)

מקום נרחב בשיח השדרנים ניתן לסוגיית שחרורו של גלעד שליט במהלך מבצע "עופרת יצוקה". בעבר נדמה היה שסוגיה זו מהווה את "מדורת השבט" המשותפת לכלל הציבור בישראל, אך לאט לאט החלו להישמע בפומבי גם שאלות לגבי המחיר הצבאי והמדיני הנדרש לשחרורו של השבוי.

גלעד שליט מוזכר על ידי השדרנים כמעט בכל יום בימי מבצע "עופרת יצוקה", ולעתים כמה פעמים ביום אחד, בשעות שידור שונות. נדמה כאילו הנושא הנמצא כל העת באוויר. היעדרותו, ולו לזמן מה, מהכותרות בתקשורת הארצית, מהווה בפני עצמה מקור לביקורת: "ואם בשבוע האחרון לא עסקה התקשורת בגלעד שליט הנה הוא חזר סוף סוף לכותרות" (1.1.2009). השדרנים סופרים את מספר הימים של שליט בשבי, מתפללים לחזרתו ורואים באפשרות הזו מעין נס: "איזה נס זה יהיה, אם גלעד שליט משתחרר" (23.12.2008). השדרנים פונים אליו ישירות בשידור ומדמים מצב שהוא מאזין לשידור:[3] "אני מאמינה שהוא עדיין קיים. אני מאמינה שהוא [...] יש מצב שהוא אפילו שומע אותנו. אנחנו עוד נדבר על גלעד שליט ועל כל הסוגיות סביב התקיפה בעזה בהקשר שלו" (28.12.2008). הביקורת כלפי המנהיגות בעניין שחרורו של גלעד שליט היא על עצם קיומם של שיקולים פוליטיים לגבי החלטות הנוגעות לאפשרות שחרורו.

האם האזכור המרובה של גלעד שליט מהווה מסר של חוסן או פוגע בו? הקונצנזוס שקיים בחברה הישראלית לגבי אחריות המדינה לחייליה אם וכאשר ייפלו בשבי הוא מסר של אחדות ואחריות לאומית. אולם, הדיווח על הוויכוח הקיים באשר למחיר שחרורו מעמיד בספק את הערך המוחלט של פדיון שבויים ולכאורה סודק אותו. ניתן לראות כי גם בנושא זה מעלים השדרנים תהיות וביקורת, או לפחות נותנים הד לביקורת הנשמעת בכלי התקשורת האחרים, ומערערת לדעתם על הסולידריות החברתית והתחושה ששליט הוא "הילד של כולנו".

השיח הביקורתי דומה במידה רבה ל"שיח קיטורים", שאין בו נשיאה באחריות על האמירות

השיח הביקורתי של השדרנים דומה במידת מה לשיחת סלון של יום שישי בערב, שבה מובעות עמדות שונות ללא צורך לקחת אחריות או מחויבות על ההמלצות הנזרקות לחלל האוויר. השדרנים מייצרים שיח ביקורתי כלפי המוסדות המדיניים, הפוליטיים והצבאיים בערבוביה. הם פועלים מצד אחד כנציגי ציבור ומצד שני מציגים את דעותיהם האישיות. הם מעבירים מסרים בגוף ראשון "אני" ובגוף רבים "אנחנו", כפרשנים או כמבקשי פרשנות, כאמירות דעתניות או כשאלות. חוסר הגיבוש והיעדר העקיבות של שיח זה יוצר ערבוביה ללא רצפים, המתאימה יותר להגשת שירים ברדיו מאשר לביקורת חברתית סדורה. ייתכן כי היעדר דפוס מסודר מהווה את האפיון המרכזי של הביטוי הביקורתי המתקבל ברדיו החינוכי. השיח הביקורתי דומה במידה רבה ל"שיח קיטורים", שאין בו נשיאה באחריות על האמירות. כתוצאה מכך נפגעת האמינות שלו והמשמעות שאמירות אלו נושאות עמן.

השדה האזרחי — החברה בישראל

הנושא הבולט ביותר בשדה האזרחי הוא הביקורת על "הבועה התל אביבית", המתעלמת (לתחושת השדרנים) מהמצב בדרום

כל מלחמה מטלטלת את האזרחים לא רק בהיבט צבאי מדיני אלא גם בהיבטים חברתיים. מלחמה עשויה לעמעם, להשטיח ולהשתיק בעיות חברתיות, או לחלופין להבליט ולהעצים בעיות שבימי שגרה מוסטות לשוליים. שדרני הרדיו אינם מחויבים להיות שופר של השלטון ושל מוסדות המדינה. כסטודנטים הלומדים במכללה הם אינם מזוהים מבחינה מקצועית ארגונית עם גופים בעלי אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. דווקא במצב כזה יש חשיבות להתבוננות על שיח "סתמי" זה כמייצג וכמדגים הלך רוח אזרחי בנושאים המעסיקים את הקהילה שאליה שייכים השדרנים.

הנושא הבולט ביותר בשדה האזרחי הוא הביקורת על "הבועה התל אביבית", המתעלמת (לתחושת השדרנים) מהמצב בדרום, ויוצרת הדרה של קבוצה חברתית שהיא חלק מהמדינה. בדברי השדרנים ניתן למצוא כעס ומרמור על מצב זה:

כל השנה מתעלמים מאיתנו. מאיתנו אני מתכוון מאזור שדרות ושער הנגב. היו פה שבועות שביום-יומי היו נופלים פה חמישים ושישים רקטות. אני תוהה למה כשנופלים כמה טילים בודדים, מחוץ לגבולות [האזור שלנו], כל המדינה פתאום נעמדת על הרגליים. איפה כולם היו במשך שמונה שנים? שמונה שנים" (1.1.2009)

השדרנים עושים "היפוך מטפורי" של פריפריה ומרכז כאשר הם מכנים את אזור תל אביב "הבועה": תושבי תל אביב הם המבודדים, שאינם קשורים למציאות הכוללת. ממצא זה בולט במיוחד במבצע "עופרת יצוקה", שבמהלכו עדיין לא הגיעו טילים למרכז הארץ. במבצע "עמוד ענן", כאשר טווח הטילים המשוגרים מעזה גדל ומתקרב לתל אביב, הם מרגישים כמעט שמחה לאיד:

אני באמת מתנצל, אבל אשמח אם תצאו קצת מגדרכם. שתצאו קצת מהבועה הקטנה שגידלתם לכם שם (1.1.2009); "בתור תושב שדרות יש לי בימים האחרונים, מאז שהחל המבצע, איזושהי תחושת הקלה, איזושהי נחמה. זה אולי לא נעים להגיד אבל סוף סוף התפוצצה לה הבועה. ברגע שהתחילו להתפוצץ טילים על ערים גדולות. כבר לא שתי מדינות, כבר לא מדינת תל אביב ומדינת פריפריה, אלא ארץ אחת קטנה עם שפם" (4.1.2009)

תחושת הניכור וההרגשה כי יש חלקים במדינה שאינם מגלים אמפתיה והבנה לכאבם של תושבי הדרום באה לידי ביטוי גם בדרך שבה השדרנים מצדיקים את הלחימה. השדרנים מותחים ביקורת על אנשי תל אביב שיוצאים נגד פעילות צה"ל בעזה, ומציגים את החוויות שלהם מהמציאות המלחמתית: "אנחנו פה בדרום, על אף הרעש הנורא, ואולי חוסר בשעות שינה והבהלה, תומכים מאוד. זה מאוד מבהיל, אתה קולט את העוצמה של מה שמשגרים להם שם?" (4.1.2009).

אחד ממרכיבי החוסן הוא תחושת הלכידות החברתית והסולידריות. פיצול ופילוג מהווים דיספונקציה למרכיב זה. ייתכן שהכינוי "הבועה התל אביבית" אינו מכוון דווקא לתושבי גוש דן אלא לכלל תושבי הארץ הנמצאים מחוץ לאזור העימות. כאשר עובר השיח לדיון על פעילות אזרחית המתנגדת למבצע, הפיצול "הם מול אנחנו" משנה את המיקוד והופך לשיח שלילי על פעילים מהשמאל הפוליטי, המקיימים הפגנות במהלך המבצעים נגד פעילות צה"ל והממשלה, תוך קריאה כי המדינה מבצעת פשעי מלחמה:

וכאן אנחנו סופגים את הצד השני, אנחנו סופגים וסופגים. והחלטנו להפסיק לשתוק. אבל שוב, זו רק דעה, דעה אישית שלי. בשעה שראש הממשלה התייחס לפעולה הצבאית התייצבו שוב שלוש מאות פעילי שמאל, אותם אנשים שטוענים שנעשה פה רצח עם ופשעי מלחמה, והם השתמשו במילים ושלטים ותיאורים מחפירים בעיניי" (28.12.2008)

הביקורת כלפי פעילים פוליטיים נשמעת גם במהלך "צוק איתן". במהלך הלחימה נערכת הפגנה של פעילי שמאל ומולם ניצבים פעילי ימין. בין שני המחנות נוצר עימות פיזי, המדגים את הסכנה בפיצולים החברתיים שעלולים להגיע לכדי אלימות פיזית. לשדרנים חשוב להגיד שגם אם הם לא מזדהים עם צד זה או אחר, הם מתנגדים לאלימות ותומכים בקיום דיאלוג פנימי בחברה הישראלית.

נראה כי התמה של השדה האזרחי מראה שהשדרנים עסוקים בנושאי פיצול ומחלוקת, למרות המצב הביטחוני שאמור לייצר הלכי רוח לאומיים של אחווה ולכידות. האם המלל החופשי של השדרנים בנושא זה הוא פונקציה או דיספונקציה למרכיב החוסן? קשה מאוד לסווג אותו באחת משתי הקטגוריות הללו. ייתכן שכוונתם הייתה ליצור סולידריות, לפחות ברמה הקהילתית, אך ההתנגחות עם המרכז (הגיאוגרפי והחברתי) יכולה ליצור גם תחושות ניכור ופיצול, הפוגעות בחוויית הלכידות החברתית.

השדה העיתונאי

בעתות חירום ומלחמה העיתונאים תלויים באישור ובליווי דובר צה"ל לסיקור האירועים בשטח. לצבא יש אפשרות להחליט על מסירת מידע חלקי או מידע בלתי נכון (דיסאינפורמציה), וכן לאשר או להכחיש מידע המפורסם בעיתונות הזרה. במצב זה נקלעים העיתונאים לדילמות מקצועיות קשות בין הצורך לאמת מידע וההכרח להתעמת עם מקור המידע ובין הפטריוטיזם והסולידריות המצופה בימי לחימה (וימן, 2002).

במלחמת לבנון הראשונה, עם פתיחת המתקפה, התייצבה התקשורת בסולידריות פטריוטית לצד ההנהגה הצבאית והמדינית. הצירוף בין התחושה כי מדובר במבצע מוגבל והצורך לדחות ביקורת כל עוד התותחים רועמים הביא לשתיקת התקשורת, לפחות בשלביה הראשונים של הלחימה. אך בהדרגה החלה התקשורת לקחת חלק פעיל בביקורת גלויה וחריפה על המהלכים הצבאיים של שר הביטחון דאז אריאל שרון. הסיקור התקשורתי של ביקורת מצד אנשי צבא וחיילי מילואים, ומתן במה לתנועות מחאה ופובליציסטיקה, העניקו לתקשורת תפקיד מרכזי בניהול השיח הציבורי הפולמוסי על המלחמה (וימן, 2006).

מלחמת לבנון השנייה עוררה ביקורת סוחפת על דפוסי הפעולה של כלי התקשורת הישראליים ערב המלחמה ובראשית הלחימה. הטענה הייתה כי אמצעי התקשורת המרכזיים סיקרו את המלחמה באופן בלתי ביקורתי ו"מגויס" כמעט לחלוטין, יצרו אווירה כללית של תמיכה מלאה ומוחלטת במלחמה ובצדקתה, והדחיקו באופן שיטתי את סימני השאלה שעלו כבר מיומה הראשון (בן-ארי, 2007).

בצד הערכה ויחסי חברות ניתן למצוא גם ביקורת כלפי התקשורת הארצית, המופנית באופן נקודתי לערוצים או לכתבים מסוימים, וכן כלפי התקשורת הזרה

תחנת הרדיו "קול הנגב" היא תחנה פריפריאלית ואין לה כתבי שטח. השדרנים נעזרים בכלי התקשורת הארציים כדי לדווח למאזינים על המתרחש באזור בו הם נמצאים. בימי הלחימה תחנת הרדיו שימשה כעמדת עבודה קדמית לכתבים רבים מכלי התקשורת הארציים, שמצאו בתחנה ציוד נדרש ומקום מוגן לשהות בו כאשר ביקשו לשלוח את הכתבות לחדרי החדשות בערוצים השונים. בין שדרני "קול הנגב" ובין הכתבים מכלי התקשורת הארציים התקיימו יחסי גומלין ושיתופי פעולה. כלי התקשורת הארציים סיקרו את הנעשה בתחנת הרדיו הקטנה, והשדרנים ב"קול הנגב" העלו לשידור כתבים שונים מהתקשורת הארצית על מנת לדווח על האירועים. בצד הערכה ויחסי חברות ניתן למצוא גם ביקורת כלפי התקשורת הארצית, המופנית באופן נקודתי לערוצים או לכתבים מסוימים, וכן כלפי התקשורת הזרה.

ביקורת כלפי התקשורת הארצית: "תפסיקו את הברברת המשוגעת הזו"

במהלך ימי הלחימה פעלו מכשירי הטלוויזיה במתחם אולפן הרדיו ללא הפסקה, והשדרנים צפו לאורך כל היום בערוצי החדשות המרכזיים (1, 2 ו-10). מדי בוקר הגיעו לתחנה העיתונים היומיים ("ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", וב"צוק איתן" גם "ישראל היום"). לאחר מלחמת לבנון השנייה התכנסה מועצת העיתונות (2007)[4] על מנת לקבוע כללי אתיקה לפעילות עיתונאים בימי לחימה. הוועדה קבעה כי הגל הפתוח בשלושת ערוצי הטלוויזיה, שפעלו במשך 18 שעות ביממה, הוביל לשעות שידור מרובות שהתמלאו בשטף של ידיעות לא בדוקות, שנמסרו תוך העצמת התקלות והכישלונות. הגל הפתוח נתן במה יום-יומית ל"נותני עצות", רובם קצינים בכירים במילואים. כך נוצר טשטוש גבולות בין ידיעות ובין פרשנות, תיאוריה ודעות. השדרנים ברדיו החינוכי חשו, בדומה למסקנות הוועדה של מועצת העיתונות, שהסיקור התקשורתי מוגזם:

מאז שהחלה הפעולה הקרקעית [...] לא מפסיקים בחדשות כל הפרשנים והאלופים שכבר סיימו, מפרשים ואומרים: צה"ל הכי ערוך שאפשר, צה"ל הכי למד לקחים ממלחמת לבנון השנייה, אימונים ואיסוף חומרי מודיעין מזה כבר מספר חודשים. רק משבחים, אבל אני לא מאמינה. לא מאמינה למה שהם אומרים" (4.1.2009).

ביקורת זו מופיעה במהלך שלושת המבצעים הצבאיים. כך למשל מביע אחד השדרנים את דעתו על העובדה שהתקשורת מדווחת ללא הפסקה בימי "צוק איתן", גם כאשר כבר אין דבר חדש לדווח עליו: "מילה קטנה לתקשורת הישראלית — אם אין לכם משהו טוב להגיד תפסיקו את הברברת המשוגעת הזו, ותדברו רק על מה שחשוב. לא רוצה לשמוע את הפרשנים, רק מילים טובות" (3.8.2014).

מלבד הביקורת על הכתבים שמדווחים ללא הפסקה חשים השדרנים צורך להעמיד את הדברים על דיוקם, וכאשר הסיקור על אזור הדרום בתקשורת הארצית אינו מדויק הם מותחים על כך ביקורת ומתקנים בשידור את הראוי לתיקון. כך קורה בעת דיווחים על התרחשויות ביטחוניות של נפילות קסאמים ואזעקות וכך גם בעת שידור של סיפורים אנושיים על תושבי האזור.

צלמים בהלוויית הילד דניאל טרגרמן שנהרג בנחל-עוז מפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה, בית-הקברות בחבל שלום, 24.8.14. משמאל: נשיא המדינה ראובן ריבלין (צילום: הדס פרוש)

צלמים בהלוויית הילד דניאל טרגרמן שנהרג בנחל-עוז מפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה, בית-הקברות בחבל שלום, 24.8.14. משמאל: נשיא המדינה ראובן ריבלין (צילום: הדס פרוש)

דוגמה לכך ניתן לראות במהלך "צוק איתן", כאשר שודרה כתבה בערוץ 2 שכותרתה "זאב בודד". כתבה זו סיקרה אדם שנשאר להגן לבד על נחל עוז ולדאוג לחקלאות בקיבוץ. השדרן, המכיר את הנפשות הפועלות באזור, יוצא להגנת התושבים וטוען בתוקף כי נשארו במקום כשבעים אנשים ולא אדם בודד, ומתקומם על הדרך שבה הוצג סיפור זה בתקשורת הארצית:

נורא כעסתי ונורא כאב לי בשם הרבה אנשים שיש בנחל עוז, קרוב לשבעים איש שעדיין תחת הפצמ"רים. לא קל אבל ממשיכים ונשארים בנחל עוז, בדיוק כמו בנירים, עלומים, בבארי, ועוד כל מיני יישובים, יישובים צמודי גדר, יש המון אנשים שנשארו. אז יש לי כבוד לאנשים שקמים מדי יום והולכים לחלוב את הפרות, לחרוש את האדמה, שעדיין דואגים ומחזיקים את הדגל באותם היישובים כי בשביל זה אנחנו שם, בשביל להחזיק את האדמות, בשביל לסמן את גבולות המדינה, שיעברו איפה שיעבור התלם האחרון של הטרקטור, לא במקום אחר" (26.8.2014)

למרות הביקורת של השדרנים על החזרתיות המוגזמת בכלי התקשורת המשדרים בגל הפתוח, הם עצמם בוחרים להרבות בקריאת כותרות העיתונים ולצטט טורי דעה וכתבות של עיתונאים אחרים. לעתים נדמה כי השימוש בדבריהם של אחרים מהווה פלטפורמה להבעת עמדותיהם האישיות של השדרנים במסווה של "מישהו אחר אמר את זה", וזאת על מנת לקרוא תיגר על המציאות ולשתף את הציבור בתחושות וברגשות של מי שחי תחת האיום.

אחד השדרנים מצטט מתוך טורו של חנוך דאום שפורסם במהלך השבוע הראשון של "עופרת יצוקה", ובו נטען שכדי להגן על אזרחי המדינה אין ברירה אלא להפוך את חייהם של תושבי עזה לגיהינום: "תתפלאו, אבל בהחלטה בין להמשיך ולתת לאזרחי הדרום להיפגע לבין לפגוע בכל הכוח במחבלים, מתוך ידיעה שגם אזרחים תמימים בעזה נפגעים בדרך, אנחנו מעדיפים את האזרחים שלנו. כמה מוזר" (4.1.2009). השדרן מבטא את תחושותיו בעקבות טור זה במילים: "טור חזק, נוקב ו... אומר את האמת בפרצוף לכל מי שצריך לשמוע, לכל מי שצריך לדעת. את הטור הזה אני באופן אישי הייתי באמת מפנה לכל העולם שיקרא ויבין. כי זאת למעשה המציאות שלנו וזה מה שאנחנו, עם ישראל" (4.1.2009).

השדרנים מותחים גם ביקורת על ערוצי הטלוויזיה שממשיכים בשידורי תוכניות הריאליטי, תוך אזכור סמלי ביותר של הלחימה בדרום. כך למשל השדרנים קוראים בשידור את הטור של אסף שניידר, מבקר הטלוויזיה של "מעריב", אשר כותב על האנלוגיה האירונית בין התוכנית "הישרדות" ובין המצב שבו מצויים תושבי הדרום:

כמה דקות לאחר הפרק שפתח את העונה השנייה של 'הישרדות', ובצדו הימני העליון של המסך הבהב עיגול אדום קטן, פועם כמו לב. עיגול שמודיע כי רקטות קסאם עושות את דרכן מעזה ליישוב או ליישובים בחגורת הקסאמים, האזור שמדינה שלמה אוהבת לחבק ולהדחיק. עיגול שפעימותיו מזכירות, למי שהבחין בו, שממש עכשיו, בעודנו מנסים לקבוע מי מהחדשים הוא הדן מנו הבא או מיהו המשה מלצר, יש בתים שבהם רצים בבהלה אל הממ"ד, אם יש ממ"ד. קשה להתעלם מהקישור הצורם המתבקש מאליו בין מאבק ההישרדות היום-יומי של מוכי הרקטות ובין מאבק ההישרדות הפלסטי של המלוקקים מהטלוויזיה" (25.12.2008)

הכעס כלפי התקשורת, שממשיכה בשידורי תוכניות הריאליטי בזמן הלחימה, השתנה במהלך המבצעים. בימי "צוק איתן" תוכנית הריאליטי היחידה ששודרה הייתה "האח הגדול". הסטודנטים ותושבי האזור שמחו על האפשרות שניתנה להם "לברוח מהמציאות" לאתנחתא טלוויזיונית קלה, אף ששאר תושבי המדינה הביעו ביקורת על שידורים אלו. יורם זק, במאי "האח הגדול", התראיין בימי "צוק איתן" לתחנת "קול הנגב" (3.8.2014), והשדרנים חיזקו את החלטתו להמשיך את העונה כרגיל, כדי לאפשר לתושבי הדרום רגעי הפוגה מהמציאות הקשה.

ביקורת כלפי התקשורת הזרה

מלחמות מתרחשות בשדה הקרב ו"קרבות הסברה" נערכים באמצעי התקשורת. אמצעי התקשורת משפיעים רבות על דעת הקהל המקומית והעולמית. ההסברה הישראלית מתייחסת ברצינות לדרך הצגת מדינת ישראל בתקשורת הזרה. כבר בימי מלחמת העצמאות סוגיית הסיקור התקשורתי של העיתונות העולמית העסיקה את דוד בן-גוריון ואת משה שרתוק, שר החוץ דאז (מן, 2015). המתח הקיים בין הצורך בחשיפה לשם הסברה ובין הצורך לשמור על ביטחון המדינה ועל סודיות בנוגע לפעילות המבצעית, מוביל את הממסד להתייחס לתקשורת כאל חזית נוספת במאבק.

צלמי עיתונות משקיפים אל רצועת עזה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", 16.1.2009 (צילום: קובי גדעון)

צלמי עיתונות משקיפים אל רצועת עזה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", 16.1.2009 (צילום: קובי גדעון)

לאורך שנותיה של מדינת ישראל נושא ההסברה בעולם עלה שוב ושוב, בכל עימות. בשנת 2010 פרסם מבקר המדינה דו"ח חריף על מערך ההסברה הישראלי. נתונים שאסף משרד מבקר המדינה מלמדים כי ישראל מזוהה בעקביות בתקשורת העולמית עם דימויי קונפליקט ולחימה. משברים מדיניים כמו מלחמת לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006, מבצע "עופרת יצוקה" בעזה בדצמבר 2009, אירוע המשט הטורקי לעבר חופי עזה במאי 2010, ואירועים מדיניים-ביטחוניים שונים השפיעו על עיצוב תדמיתה של ישראל באמצעי תקשורת בין-לאומיים. המדינה עמדה בפני ביקורת חריפה מצד מדינות האו"ם וסוכנויותיו, ארגוני זכויות אדם וארגונים בין-לאומיים אחרים. מערך ההסברה עבר בשנים האחרונות שינוי מקיף ויסודי, ואף הוקם מחדש משרד ממשלתי ייעודי לטיפול בנושא. עם זאת, עדיין נשמעת ביקורת רבה של אנשי ציבור, עיתונאים וחוקרים, על הסברה לקויה מצד ממשלת ישראל (גרינפילד, מנקין, רוטמן, שחם ושרון, 2012).

שדרני "קול הנגב" ערים לכך כי התקשורת העולמית עוינת לישראל, ומעדיפה לאמץ את עמדת הצד הפלסטיני:

קרה לכם פעם, נגיד, שהייתה לכם תחושה לא כל כך מוסברת שהתקשורת העולמית לא משהו איתנו, שהיא קצת עושה לנו עוול, שהיא לא מדווחת נכון ואיך שהוא תמיד אנחנו יוצאים לא בסדר. עיתונים כמעט מכל הקשת הפוליטית באירופה מאוחדים שהפלסטינים סובלים, הישראלים אשמים. שימו לב, דיווחי התקשורת העוינים ביותר לישראל באירופה הם בספרד, באירלנד, בבריטניה, בהולנד, בבלגיה, בשווייץ ובמדינות סקנדינביה. יענו, פעם הבאה שאתם נכנסים לאיזה שהוא איסתא כזה או משהו בסגנון, אז תחשבו פעמיים לפני שאתם קונים כרטיס למשהו. הם מאפיינים עיתונים כמעט בכל קצות הקשת הפוליטית. זאת אומרת, זה לא משהו שמאפיין פלג אחד (6.1.2009);

"בעמוד האחורי של העיתון [יומון היוצא לאור בספרד] מופיעה קריקטורה שבה נראית משפחה צופה בדיווחי הטלוויזיה על המתרחש במזרח התיכון. הילד שואל את הוריו: 'מדוע קוראים למה שישראל עושה לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית עימות?' והאבא משיב לו, שימו לב: 'יותר מדויק לקרוא לזה שואה, אבל לישראל יש מונופול על המילה הזאת לצרכיה שלה'. אז אין גבול לציניות וגם נראה שאין גבול להסתה ולשקרים. תגיד שאני משוחדת כי אני ישראלית וזה. איך שהוא נראה לי שגם ברמה האובייקטיבית הם לא כל כך תמימים שם, החבר'ה בצד השני, לא? זאת אומרת, אל תנסו להוציא אותם קורבנות, למרות שאין ספק שהם חבר'ה מסכנים, בבתים הישנים שלהם, עם הפרצופים העולם השלישי שלהם, מצטלמים הרבה יותר טוב כמסכנים מאשר אנחנו, שאנחנו כאילו עם הטנקים הגדולים שלנו. אבל סבבה, אם זה מה שבא לכם לצלם ולהראות, לכו על זה. אנחנו יודעים למי שייך הצדק" (6.1.2009).

אחד השדרנים בוחר לספר על האזנה לתוכנית רדיו בתחנה אחרת כדי להביע ביקורת על ההבדלים בסמנטיקה ובבחירת המילים בדיווח:

האזנתי ל'מילה האחרונה' עם אברי גלעד והם אמרו משהו נכון: לעולם לעולם לעולם לא מציינים שהאזרחים שנפגעים בישראל הם חפים מפשע. זה לא משנה, גם אם זה מישהו שנפגע באשקלון והלך לתומו למכולת והוא נפגע, הם לעולם לא יגדירו אותו חף מפשע" (1.1.2009).

"קול הנגב" היא תחנת רדיו חינוכית ואין היא מזוהה עם תפיסה פוליטית, ולכן לא נהוג להביע בה עמדות פוליטיות. האם יכול הרדיו החינוכי לעסוק בשאלות חברתיות פולמוסיות מבלי ליפול למלכודת חוסר האיזון, ובייחוד לפגיעה בחוסן ובמורל? האם יכולים השדרנים לדווח דיווחים ביקורתיים כלפי התנהלות הממשלה והצבא? האם אפשר היה להשמיע קולות ביקורתיים של תושבי יישובי עוטף עזה, שחזרו לבתיהם אחרי שאלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן הבטיח כי "התושבים יכולים לחזור לבתיהם בשקט" בשעה שבמציאות נורו עליהם שוב מטחי אש? (זיתון, 2014).

כתב ידיעות הנגב לענייני הדרום כותב: "מבצע 'צוק איתן' נגמר? הצחקתם את תושבי העוטף" (בר-מאיר, 2014). הכתב, תושב עוטף עזה, מתאר את תחושת המרמור של תושבי האזור על כך שאף שהובטח להם, לאחר חודש של נדודים, שאפשר לשוב לשגרה, סיום המערכה נראה רחוק מאי פעם. בסוף השבוע שלאחר ההבטחה של אלוף פיקוד הדרום נרשמו בעוטף עזה עשרות שיגורים של פצצות מרגמה ושל קסאמים. לטענתו של בר-מאיר, בקיבוצים הסמוכים לגדר התקיים מעין "מרי אזרחי" — התושבים סירבו לחזור לבתיהם. עד כמה ניתן להשמיע תכנים השנויים במחלוקת מבלי לשבור את תחושת הלכידות, ההומוגניות והסולידריות החברתית הנדרשת במצבי חירום?

תחנת הרדיו "קול הנגב" אפשרה לשדרניה הסטודנטים חופש ביטוי נרחב, מתוך אמונה בחופש אקדמי ובחופש ביטוי דמוקרטי. הסטודנטים השדרנים בחרו לעסוק בביקורתיות בשלושה תחומים שונים: השדה המדיני, השדה האזרחי והשדה התקשורתי.

השדרנים ברדיו החינוכי ביקרו את המוסדות, אבל הם עשו זאת כיחידים ולא בצורה מאורגנת ומגובשת

בשדה המדיני הביקורתיות הופנתה כלפי מקבלי ההחלטות, אך כאשר החלו המבצעים הצבאיים השדרנים הפסיקו להטיח ביקורת ושמחו על ההחלטה לפעול למען השבת השקט לאזור. הביקורת של השדרנים על אי הידיעה בנוגע למהלכים הצפויים היא ביטוי של הצורך באחד המרכיבים החשובים של החוסן, מרכיב הביטחון. האם ביקורת זו תורמת לחוסן או פוגמת בו? השדרנים מצאו דרכים משלהם להביע את ביקורתם. הם הודיעו שהביקורת היא עמדתם האישית ושאין היא מייצגת את גוף התקשורת שהם פועלים בו. לחלופין הם ציטטו עיתונאים אחרים, שכתבו טורי דעה ופרשנות בתקשורת הארצית, וכך הביעו את דעתם בעקיפין. לא היה קו אחיד בביקורת: כל שדרן הביע את דעתו. יש לציין שתחנת "קול הנגב" נבדלה מכלי התקשורת הארציים בכך שלא אופיינה בקו אידיאולוגי אחיד.

נראה שהחופש להביע עמדות ביקורתיות נבע מאופייה הייחודי של התחנה, מההרכב ההטרוגני של מפעיליה וממדיניותם של מנהלי התחנה ושל ראשי המכללה, הפועלים בהקשר הכולל של עקרון החופש האקדמי. אמנם השדרנים ברדיו החינוכי ביקרו את המוסדות, אבל הם עשו זאת כיחידים ולא בצורה מאורגנת ומגובשת.

התבוננות כוללת על הביקורת המופנית כלפי אמצעי התקשורת האחרים מחזקת את התמונה שהתקבלה. לשדרנים אין קו מגובש המנחה אותם. כל שדרן מגיע לשידור עם עמדותיו, תחושותיו והחוויות האישיות שלו מימי הלחימה. הישיבה מול המיקרופון מאפשרת לשדרנים להביע באופן ספונטני ולעתים אסוציאטיבי את דעתם בנוגע להתנהלות התקשורת.

ניתן להבחין בין התייחסות אישית לכתבים עמיתים, שהיא בדרך כלל חיובית ומעריכה, ובין התייחסות כוללת לכלי התקשורת כארגון. עיקר הביקורת מופנית כלפי "הגל הפתוח", המשמש לשדרנים כמקור למידע חדשותי, עדכונים על המתרחש ומקור להתייחסות. השדרנים אמביוולנטיים: מצד אחד הם מבקרים את התקשורת הכללית על עיסוקה בנושאים שאינם קשורים למצב הביטחוני, ומצד שני הם מבקרים את ה"הצפה" בדיווחים על הנעשה בשטח. שניות זו מבטאת את שתי המגמות שאיתן מתמודדים אנשים בזמן חירום: הרצון לקבלת מידע עדכני כדי לחוש שליטה באירועים ובמצב, מול הרצון לחזור להומאוסטזיס של שגרה. אחד הממצאים הבולטים בחלק זה הוא היעדר קו מנחה למתן ביטוי מסודר לשני מנגנוני התמודדות אלו. היעדר קו מקצועי ברור ומנחה בנוגע לאופי השידורים (פריצה לשידור, שידורים חוזרים, גל פתוח, עדכוני חדשות ועוד) מחייב את השדרנים לפעול באופן אינטואיטיבי, ספונטני וללא הבניה שתתרום לחוסן. בפועל מתקבל שיח ביקורתי שאינו פותר את הצרכים המנוגדים. אי הבהירות, הבלבול וחוסר הסדר מהווים גורמים דיספונקציונליים לחוסן במצבי חירום.


אלה בן עטר מרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. הפרק "'האמת היא החלל הראשון של המלחמה': שיח ביקורתי של השדרנים" הופיע לראשונה בספרה "משדרים תחת אש - רדיו חינוכי במצבי חירום", שיצא לאור בהוצאת פרדס בשנת 2019

הערות

[1]          במחקרם של נייגר ואחרים (2008) זוהו חמישה שדות. במחקר זה לא נמצאו השדה הפוליטי והשדה הבין־לאומי.

[2]          יש לשים לב שעסקת גלעד שליט רלוונטית רק בזמן מבצע "עופרת יצוקה" ואינה רלוונטית ב"עמוד ענן" וב"צוק איתן".

[3] רק בדיעבד, לאחר שחרורו של גלעד שליט (באוקטובר 2011), הסתבר כי השבוי הישראלי היה חשוף לעתים לשידורי "קול הנגב" בשל הקרבה הגיאוגרפית בין מכללת ספיר לעזה.

[4] הוועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בימי לחימה. מועצת העיתונות. דו״ח הוועדה מיום 18.4.2007.