"האם מלחמת הסחר מסכנת את עסקי אדלסון במקאו? רשיונות התפעול של בתי-ההימורים האמריקאים בשטח החסות האוטונומי של סין, לרבות אלה של שלדון אדלסון, עומדים לפקוע ב-2022, והסינים כבר הודיעו שהכל מונח על השולחן", דווח השבוע ב"גלובס".
"'המחשבה הזו מכרסמת בשלוותם של משקיעים ואנליסטים מאז שהחלה לגאות המתיחות בין וושינגטון לבייג'ינג בשנה שעברה', כתב באחרונה העיתון המשפיע 'סאות צ'יינה מורנינג פוסט', שיוצא לאור בהונג-קונג ברציפות מאז 1903", הרחיב הכתב, רן דגוני. אנליסט אמריקאי שצוטט בכתבה העריך כי בשל כך תאגיד הקזינו של משפחת אדלסון יזכה בשנה הקרובה ל"צמיחה מוגבלת" בלבד.
"תחילה היה נראה שהמשקיעים אינם חוששים יותר מדי שמלחמת הסחר בין סין לארצות-הברית תפגע בחברות שמפעילות את בתי-ההימורים במקאו", מצטט דגוני את העיתון ההונג-קונגי הוותיק. "רוב האנליסטים האמינו שהעימות הזה לא יימשך זמן רב; נוסף לכך, הרי החברות האלה מילאו תפקיד חשוב בשגשוג של מקאו.
"אך מאז מאי, ההערכות האופטימיות האלה נעשו קודרות יותר ויותר [...] גדלים הסיכויים שסוגיית הרשיונות להפעלת בתי-ההימורים [...] תעלה על הפרק, ואחת מהסיבות החשובות לכך היא שהבעלים של אחת מהחברות האלה הוא התורם הגדול ביותר לדונלד טראמפ; לפי הדיווחים, יש לו השפעה גדולה ביותר עליו".
ה"סאות צ'יינה מורנינג פוסט" מתכוון כמובן לאדלסון: "אדלסון, יחד עם אשתו, הוא התורם הפוליטי הכי גדול [לנשיא ארצות-הברית]. תרומותיו, שמסתכמות בכ-25 מיליון דולר, הקנו לו את הכינוי 'הפטרון הראשי של טראמפ'. יש לו גישה חסרת תקדים לממשל טראמפ ויכולת השפעה גדולה על הממשל. [...] העובדה שלאדלסון [...] יש יכולת השפעה כה גדולה על ממשל טראמפ לא תחמוק מעיני מקבלי ההחלטות בסין עם התקרב מועד חידוש הרשיונות".
שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)
אדלסון, כידוע, אינו מגביל את עסקיו לארצות-הברית ולמקאו. כאן בישראל הוא ידוע כנדבן גדול – אך בעיקר כבעלים של "ישראל היום", העיתון הנפוץ במדינה (על-פי סקר חשיפה). בצירוף מקרים, ב"ישראל היום" מתפרסמת היום כתבת מגזין גדולה שאם לא תיתן לאדלסון נקודות אצל הממשל הסיני – היא ודאי לא תזיק. הממשל הסיני הריכוזי רגיל לקבל בישראל תקשורת חיובית, או יותר נכון כזאת שאינה מתעכבת על אופיו הדכאני. אבל הכתבה שמתפרסמת היום בחינמון תחת הכותרת "שקט וביטחון, תוצרת סין" היא אקזמפלר גרוטסקי במיוחד, כזה שממש מתגייס להלבין הפרת זכויות אדם בקנה מידה דיסטופי.
"החומה הסינית, העיר האסורה, גורדי השחקים של שנחאי – כל אלו הפכו למוקדי משיכה עבור מרבית התיירים שמגיעים לסין, ולסימני היכר המזוהים עם המדינה. דווקא האזור שבו סין נאבקת יום-יום בשימור שלמותה הטריטוריאלית, אינו זוכה כמעט להתעניינות מצד התיירים: פרובינציית שינג'יאנג", פותח הכתב, ארז לין.
"בעבר היתה שינג'יאנג אזור נידח של הרפובליקה העממית של סין, לא יותר מחבל ארץ מוקצה שבו בלטה תנועה בדלנית-מוסלמית אלימה", מסביר לין. "בשנים האחרונות הפכה הפרובינציה לגאוות המשטר הסיני ולליבה הפועמת של דרך המשי המודרנית שהולכת ונבנית – אף שהדרכים שהובילו למהפך היו אגרסיביות במיוחד".
כתב החוץ של "ישראל היום" ביקר בשינג'יאנג כ"חלק ממשלחת עיתונאים מרחבי העולם שהוזמנה לסיור מטעם המשטר הסיני" (כפי שמצוין בשולי הכתבה). מדוע מוצא לנכון המשטר הסיני לארגן משלחות לשינג'יאנג? לין לא מסתיר את התשובה מקוראיו: הרקע הוא "דיווחים בתקשורת המערבית" שלפיהם "המשטר צמצם משמעותית את היכולת לקיים אורח חיים אסלאמי בפומבי, מסגדים נהרסו ושינו את ייעודם, תושבים אולצו להשתמש באפליקציות מיוחדות שיאפשרו מעקב אחר כל פעולה שלהם, ותחנות משטרה הוקמו בכל פינת רחוב".
מיד לאחר מכן הוא מבהיר ש"המשטר הסיני דוחה את הטענות האלו ומסביר כי אמנם הוגבר הפיקוח, אך חופש הדת נותר בעינו".
שליט סין, שי ג'ינפינג (צילום: ממשלת הודו)
לין מביא את שתי הגישות, אך נמנע מלהכריע ביניהן: צד אחד טוען שהמשטר הדכאני מבצע הפרות חמורות של זכויות אדם, וצד אחר טוען שהכל בסדר. גרסה כנגד גרסה. בצומת שבין בגידה באמון המארחים ובין בגידה באמון הקוראים – כתב "ישראל היום" בחר באופציה השנייה, וּויתר על היומרה לקבוע מה נכון. ובכל זאת, מי שימשיך לקרוא יקבל את הרושם שגרסת המשטר יותר קרובה למציאות.
כך למשל הוא מתאר את מחנות הריכוז שהוקמו כדי להעניש ו"לחנך מחדש" מיעוטים אסלאמיים בחבל הארץ הסיני: "הצעד המשמעותי ביותר היה הקמת מרכזי חינוך מחדש, או כפי שבדרך כלל המשטר קורא להם: מרכזי הכשרה מקצועית. מדובר במתחמים ענקיים ומגודרים היטב עם מגדלי שמירה וחומות, שאליהם הועברו, ועדיין מועברים, אנשים שהשלטונות רואים בהם סכנה לשלום הציבור. המשטר אינו מרבה בפרטים על מספר האנשים שבמתקנים האלו ועל התנאים שם, אך 'ישראל היום' קיבל גישה לשניים מהמתקנים.
"בניגוד לטענות על הסתרה, היו נציגי המשטר גלויים מאוד. בכירים במשטר שעימם שוחחנו הסבירו שמדובר ברע הכרחי, משום שזו הדרך היחידה לשלוט באזור כה מיוחד, גם אם המחיר הוא פגיעה זמנית בחופש ובאיכות החיים. והתוצאות, לפחות לפי התמונה שהציגו לנו, ניכרות בשטח. [...]
"קשה לדעת מה באמת מתרחש בכל מתקני ההכשרה המקצועית, וגם לא ברור כמה מתקנים יש וכמה נשלחו אליהם. אך ביקור חטוף בשניים מהם מותיר רושם יחסית חיובי – האנשים מקבלים הכשרה בכמה תחומים, לומדים סינית ואת אורח החיים הסיני (כלומר זה שהונחל למיליארד וחצי סינים מאז עליית המפלגה הקומוניסטית, ששמה את הפרט ואת הדת בצד). האנשים במתקנים מקבלים כלים להשתלב בחברה באופן שאמור להרחיק אותם מדרכים קיצוניות, ועל פניו – התחושה היא שמדובר במעין פנימייה גדולה.
"לטענת אנשי המשטר הסיני, מרבית העצורים כבר השתחררו, ובכל מקרה המתקנים האלו אינם ענישתיים, אלא אמורים להחזיר אנשים רדיקליים אל המוטב. במערב דברים כאלו נחשבים להפרה של זכויות הצדק וכליאה ללא משפט, אך המשטר בסין סבור שזו הדרך היחידה להטמיע את האויגורים ושאר המיעוטים בפרובינציה הענקית באוכלוסייה הכללית. בשיחות עם בכירים מהמשטר נאמר לנו כמובן כי האנשים מגיעים למתקנים מרצונם, אך ברור כי ההליך 'מורכב' קצת יותר, וכשלוחצים על הפקידים הם מודים שלעתים מדרבנים את האנשים להגיע כדי למנוע פשע עתידי, ולא בגלל פשעים שביצעו.
"התהליך שבסופו מגיעים העצירים למתקנים מתחיל מתוך הקהילה, כאשר גורמי שיטור מקומיים או קרובי משפחה מדווחים כי התנהלותם של אנשים מסוימים אינה תקינה. ה'סימנים המחשידים' יכולים להיות גם דברים שבעולם המערבי נחשבים לנורמליים, אך בסין, ובמיוחד בפרובינציית שינג'יאנג, גורמים להרמת גבה: התקרבות מהירה לדת והבעת מחשבות קיצוניות; התרחקות מהחברה והסתגרות; הקפדה פתאומית על אכילת אוכל חלאל ועוד.
"אי-אפשר להסתיר את העובדה שבמקרים מסוימים, המשטר שם במעצר גם אנשים שבסך הכל מנסים לקיים אורח חיים דתי ללא כל קיצוניות, אך במקרים אחרים נראה כי האנשים שנלקחו למעצר הם כאלו שבכל מקרה נחשבים לבעייתיים בחברה, וההתקרבות לדת היא רק עילה רשמית.
"העצורים עצמם מעידים – מרצון או שלא – כי הם מגיעים למתקנים בגלל ש'המחשבות הזדהמו בקיצוניות', והמשפט הזה חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה עימם. בין שהם מדברים מהמיית לבם ובין שמתוך הוראה מלמעלה כדי ליצור תמונה אידיאלית, השוהים במתקנים משמיעים ממש שביעות רצון מעצם היותם כאן. בין השאר אמרו לנו במהלך הביקור: 'אני לומדת את תחומי העניין שלי ואני מרוצה מאוד'; 'אני סיני, ואבותי גם היו סינים, ואני רוצה שהמשטר הסיני יידע את זה'; 'זה לא בית-סוהר, זה בית-ספר'; 'אני יוצא הביתה בסופי השבוע ואני חוזר לאחר מכן'; 'זה מרגיש כמו אוניברסיטה פה'".
כתבתו של ארז לין ב"ישראל היום" (לחצו לפתיחה בגודל מלא בלשונית חדשה)
האימוץ הזה של גרסת השלטונות – ולצדו הרמת גבה רפה וחזרה מהירה לשכפול המסרים – חוזר על עצמו לכל אורך הכתבה. אבל לין לא מסתפק בהלבנה הזאת. הוא מחבר עבור הקוראים הישראלים אנלוגיה שתסייע להם להבין מי הטובים ומי הרעים. שינג'יאנג, הוא כותב, היא כמו יהודה ושומרון של סין. "כמו שרבים בישראל רואים ביהודה ושומרון את ערש ההיסטוריה היהודית, כך הסינים רואים בחבל שינג'יאנג חלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם עוד מתקופת שושלת צ'ינג, שהשיגה אותה ביזע ודמעות", הוא מסביר.
"סין רואה עצמה כחלק מחוד החנית נגד האסלאם הקיצוני, ובאופן מיוחד נגד דאע"ש, ואפשר לומר – כנפש תאומה של ישראל. משום שכפי שישראל נושאת את דגל המאבק באסלאם הקיצוני במזרח התיכון, סין מעוניינת להבהיר, בתור הגורם הדומיננטי במזרח ומרכז אסיה, כי היא לא מתכוונת לתת לאזור הזה להידרדר לתוהו ובוהו. [...] כמו ישראל במזרח התיכון, סין סבורה שהיא הילד ששם את האצבע בסכר ומונע מדאע"ש להקים חליפות אסיאתית בחסות האויגורים. בכלל, נציגי המשטר רוחשים כבוד עצום לישראל הקטנה בזכות דרך ההתמודדות שלה עם אתגרי הביטחון".
ההשוואה המופרכת הזאת, שמניחה את הדמוקרטיה הישראלית בסל אחד עם הדיקטטורה הסינית, מתאפשרת רק משום שב"ישראל היום" עיקרו לחלוטין את העובדות שמקלקלות את הנרטיב הסיני – אלו שמוצגות בעקיפין, דרך "דיווחים עיתונאיים" ו"גולים אויגורים" ש"טענו כי מתבצעים עינויים, אך לא סיפקו לכך הוכחות".
לקורא הישראלי, שמצויד בחיבור לאינטרנט בלתי מצונזר ויכול לקרוא על הנעשה בשינג'יאנג בלחיצת כפתור, סיורי הסברה מהסוג שאליו נלקח כתב "ישראל היום" מזכירים גרסה עכשווית של ביקור משלחת הצלב האדום בטרזינשטט.