בשבוע שעבר פירסם ערוץ הניו-אייג' של nrg סדרת מאמרים שרובם נכתבו על-ידי רופאים העוסקים גם ברפואה אלטרנטיבית או משלימה, ושנועדו להשיב לספרם של סיימון סינג ואדזארד ארנסט, "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן" (הוצאת עליית-הגג וידיעות-ספרים, תרגום: דפנה לוי). הספר סוקר את הראיות המדעיות לתקפותן של שיטות ריפוי אלטרנטיביות, תוך התמקדות בדיקור, הומיאופתיה, רפואת צמחים (הֶרבָּליזם) וכירופרקטיקה. המסקנות העולות ממנו אינן אוהדות כלל כלפי שיטות אלו. הספר כבר עורר פולמוס עז באנגליה, ונגד אחד ממחבריו (סינג) אף הוגשה תביעת דיבה על-ידי איגוד הכירופרקטים הבריטי.
סדרת המאמרים שהתפרסמו ב-nrg היא מדגם מייצג למדי של מגוון הטיעונים השגורים בפי חסידי הרפואה האלטרנטיבית, ובאופן כזה נחשפים גם כמה מהסתירות הפנימיות והבלבול המאפיינים את השיח האלטרנטיבי בכללותו.
ד"ר שי פסטרנק (העובד, בין היתר, בכללית רפואה משלימה ובמכבי-טבעי) פתח את מאמרו במתקפה אישית על המחבר סיימון סינג, על שום היותו פיזיקאי ולא רופא, ולפיכך קבע כי "סינג הוא בעיני לא יותר מקישוט שנועד לקדם את מכירת הספר". סינג, פוסק פסטרנק, "אינו ראוי להתייחסות" (יש להניח כי על בסיס זה יפסול פסטרנק גם את הספר "המשפט האחרון של פרמה", שחובר אף הוא על-ידי סינג, משום שמחברו אינו מתימטיקאי מקצועי). ארנסט, לעומת זאת, "ראוי גם ראוי" להתייחסותו של פסטרנק, על שום היותו "רופא מדיציני שגם למד הומיאופתיה ושיטות אלטרנטיביות נוספות", אלא שלטענתו של פסטרנק, "ארנסט בנה את הספר, כמו גם את כל הקריירה האקדמית שלו, על הנחות יסוד מוטעות", ואינו מבין לאשורו מה היא בעצם רפואה אלטרנטיבית.
ומה היא בעצם רפואה אלטרנטיבית? לפי פסטרנק, "ההגדרה הנכונה של רפואה אלטרנטיבית צריכה להיות: כל שיטת אבחון וטיפול המתבססת על פילוסופיה שונה מזו של הרפואה הקונבנציונלית". הגדרה זו מתיישבת היטב עם מה שטוענים חסידים רבים של הרפואה האלטרנטיבית, הסבורים כי היא מתבססת על "פרדיגמה" נבדלת מזו של הרפואה המדעית, ושמסיבה זו גם לא ניתן לחקור את הרפואה האלטרנטיבית "בכלים הקונבנציונליים" (כפי שטוען פסטרנק עצמו).
פסטרנק משלח את חציו לעבר הרפואה המדעית וטוען כי אחת מהנחות היסוד המוטעות שעליהן נשען "ריפוי או פיתוי" היא ההנחה ש"מחקר רפואי קונבנציונלי הינו כלי מדעי אמין". כמו כן תוקף פסטרנק את ההנחה ש"שיטה שאינה מבוססת על מחקר היא בהכרח הבל הבלים": "האם אין משמעות לניסיון מצטבר של מיליוני מטפלים ומטופלים במשך מאות ואלפי שנים? [...] האם אין חשיבות להיגיון הבריא, להתבוננות פנימית ואינטואיציה?".
ד"ר ערן בן-אריה, יו"ר החברה הישראלית לרפואה משלימה בהסתדרות הרפואית, פוסל לאו דווקא את עדותו של סינג, אלא את זו של ארנסט, ש"עיקר ההערכה לה הוא זוכה מיוחסת למיומנויותיו בעריכה מדעית ובניתוח סטטיסטי", אך שאין לו "מיומנות וניסיון במפגשים עם מטופלים במרפאות בקהילה, או באשפוז בבתי-חולים". לדעת בן-אריה, "ספרם של סינג וארנסט מיושן" משום שהוא עוסק ב"רפואה אלטרנטיבית" ולא ב"רפואה אינטגרטיבית ומשולבת, המתאפיינת במתן ייעוץ וטיפול משלים בתוככי הממסד הרפואי וקופות-החולים, ולא מחוץ להם". "הכמיהה לטבעי, למסורתי ולהוליסטי", טוען בן-אריה, "איננה בבחינת כשל, מעידה או מחלה של הלקוח הפיקח שנשבה בקסמי המעלה באוב"; "הדרך לריפוי משלבת בין שני העצים: עץ הדעת ועץ החיים – שתי איכויות ההוות [כך במקור] זו לזו, המגדירות ומשלימות זו את זו".
ד"ר ניר עמיר, מנהל המרפאה המשלימה לילדים במרכז הרפואי וולפסון, טוען במאמרו כי "בניגוד לכתוב בספר, הדיקור הסיני הוכח כיעיל במספר רב של עבודות", וכי "האקופונקטורה, כחלק מהרפואה הסינית, ראויה להיחקר", וש"אין סיבה שמקצועות דלי מחקרים יזכו למעמד אקדמי מכובד בעוד שמקצועות אחרים יידחו לשולי הממסד בגלל חונטה השבויה באמונותיה".
ד"ר מיכאל פרסיקו, הומיאופת קלאסי ומומחה לרפואת אף-אוזן-גרון, סבור כי הרפואה האלטרנטיבית (וההומיאופתיה בייחוד) היא "רפואה מבוססת מיסטיקה", המגדירה את המושגים "מחלה", "טיפול" ו"ריפוי" באופן שונה לחלוטין מהרפואה המדעית. הטענה המועלית בספר, שלפיה אין בתרופות הומיאופתיות חומר פעיל, ושתרופות אלו פועלות רק באמצעות עקרון הפלצבו (דהיינו אמונתו של המטופל ביעילותן), אינה מוכחשת על-ידי פרסיקו, אלא להפך: "על-פי כל בדיקה מדעית אין כלום במים אלו [המשמשות לרקיחת תרופות הומיאופתיות] מלבד מים, וזה נכון. הנה כאן החלק המיסטי".
יתרה מזאת, "במים המדוללים [של ההומיאופתים] נמצא החומר בצורה סמלית", ולא באופן ממשי. אלא שההומאופתיה, כך לפי פרסיקו, אמנם פועלת על-פי עקרון הפלצבו, "דרך הגברת האמונה, אשר – יחד עם האהבה – מחזקות את רוחו של אדם לרפא את עצמו מכל חולי". יחד עם זאת סבור ד"ר פרסיקו כי יש לשלב בין הרפואה המדעית לרפואה האלטרנטיבית, וכי "רק שילוב של שתיהן יכול להביא לריפוי אמיתי".
הכירופרקט ד"ר רפאל גודלמן (DC) טוען כי "יש גוף עובדתי גדול מאוד המצביע על עלות-תועלת גבוהה יותר של טיפול כירופרקטי בהשוואה לטיפול רפואי", וש"הפתרון המתבקש [ברפואת הכאב] הוא רפואה צוותית משולבת". חלק ניכר ממאמרו של גולדמן מוקדש לעימותים המשפטיים שניטשו בארצות-הברית ובקנדה בין הממסד הרפואי ובין הכירופרקטיקה – עימותים שהביאו בסופו של דבר לקבלה (גם אם חלקית) של הכירופרקטיקה על-ידי מוסדות רשמיים במדינות אלו.
בסופו של דבר לא ברור אם אמנם ניתן, או ראוי, לחקור את הרפואה האלטרנטיבית בכלים מדעיים או לא, שכן המטפלים עצמם אינם מצליחים להגיע להסכמה בנושא בסיסי זה. אי-הסכמה זו מעידה אולי יותר מכל על אוזלת ידם של המרפאים האלטרנטיביים, שאינם יכולים לנסח כראוי אפילו את העקרונות היסודיים ביותר של השקפתם.
ואולם, המשותף לטענותיהם של המטפלים האלטרנטיביים הוא ביטול של עצם הניסיון להשוות בין הרפואה המדעית לזו האלטרנטיבית באמצעים רציונליים: הדיבור על "הנחות יסוד" נבדלות ועל "פרדיגמות" לא נועד אלא לבלבל את היריב ולטעון שהפולמוס בין המדע לרפואה האלטרנטיבית אינו יכול להתקיים מלכתחילה, ונועד לכישלון מעצם מהותו.
אסטרטגיה רטורית זו – שאין בבסיסה ולא כלום – משמשת כדי להדוף מראש כל ניסיון לבחון את הרפואה האלטרנטיבית באמצעים תבוניים. אלה הטוענים כי הרפואה האלטרנטיבית אינה נבדלת במהותה מהרפואה הקונבנציונלית, ושלפיכך ניתן גם לחקור אותה בכלים מדעיים, מפנים את עיקר מרצם לעיסוק בסוציולוגיה של המדע ולניגוח הממסד המדעי (ולאו דווקא השיטה המדעית) באמצעות הצגתו כגוף הפועל באופן קונספירטיבי לשימור כוחו בלבד ולא למען טובת המטופלים.
באופן זה משמשת גם אסטרטגיה רטורית זו כדי לבטל מראש את עצם תקפותם של מחקרים מדעיים הכופרים באמיתותה של הרפואה האלטרנטיבית. לפי גישה זו, מוסדות הרפואה הרשמיים שאינם מקבלים את הרפואה האלטרנטיבית נגועים בדוגמטיות ובחוסר פתיחות, בעוד שמקרים שבהם הרפואה האלטרנטיבית מאומצת על-ידי הממסד הרפואי מוצגים כראיה ליעילותה וכגושפנקה לאמיתותה.
ד"ר בועז רון, רופא והומיאופת שפירסם ב"הארץ" מאמר תגובה לספר, מתפאר בהצלחתה של הרפואה האלטרנטיבית ומציג זאת כעדות מוחלטת ליעילותה: "הצלחה גורפת שמהווה תשובה מוחצת על שאלת הספק החוזרת ועולה. בפרט שמדובר ב'מוצר צריכה' שכרוך בהוצאה כספית, זמן ואנרגיה מתוך בחירה חופשית, אלמלא היה בעל ערך גדול, היה נמוג במהירות" [שגיאות התחביר במקור].
כך, באמצעות אסטרטגיות רטוריות הסותרות זו את זו, מצליחה בהדרגה הרפואה האלטרנטיבית לצבור לגיטימיות רבה יותר ויותר. כלי התקשורת, המעניקים פתחון פה בלתי מוגבל למטפלים האלטרנטיביים ומציגים את עמדותיהם ללא ביקורתיות, פועלים לאמיתו של דבר לחיזוקה של מגמה זו ולהשלטתה בתרבות הרפואית של זמננו.