נראה שהשמרנות הפכה בשנים האחרונות לאחד השמות החמים בשוק הרעיונות המקומי. בירושלים נערך "כנס השמרנות הישראלית", כתב העת "השילוח" הקדיש לשמרנות גיליון, הוצאת שלם כבר מתרגמת מזה זמן את ספריהם של מיטב ההוגים השמרנים, ודוברי מחנה הימין מדברים בכל הזדמנות על "המהפכה השמרנית" שיש לחולל במערכת המשפט.

כמובן, עם הפופולריות הגואה של המונח החלו גם הוויכוחים סביב ההגדרה המדויקת שלו, וסביב השאלה מי זכאי לכנות את עצמו שמרן ומי לא.

למשל, האם שמרן אמיתי צריך להאמין בסולידריות קהילתית או שלהפך, הוא חייב לדגול באינדיבידואליזם ובקפיטליזם חסר מעצורים? האם הוא צריך להאמין בדת ובעולם הערכים המסורתי, או דווקא להישבע בשמם של החירות והליברליזם? ובכלל, מה זה בדיוק שמרן ומה ההבדל, אם קיים כזה, בינו לבין סתם ימני? הרשתות החברתיות מלאות לעייפה בוויכוחים סביב הסוגיות הללו.

הוויכוחים הללו ניזונים במידה רבה מהעובדה שהשמרנות – בדומה למושגים "שמאל", "ימין", "מודרניזם" או "פוסטמודרניזם" – איננה ומעולם לא היתה אידיאולוגיה מוגדרת וחד-משמעית. יהיה נכון יותר לראות בה משפחה מורחבת של רעיונות, המאגדת בתוכה שורה של תפיסות, השקפות עולם ואידיאולוגיות שחלקן רחוקות למדי זו מזו.

כך למשל ישנו מרחק לא קטן בין השמרנות של הוגה כאדמונד ברק, שדגל בהתפתחות איטית של החברה וברפורמות מתונות, לבין השמרנים הקתוליים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שהאמינו שיש לחזור אחורה ולהחיות את המבנים הפוליטיים והחברתיים הישנים, אפילו אם אלו כבר עברו מן העולם.

איור המבטא את הפחד מפלישה צרפתית לבריטניה, לאחר התבססות משטר נפוליאון בעקבות המהפכה הצרפתית. לונדון, 1803

יש מרחק רב בין השמרנות הבריטית שמתרפקת על העבר, על האצולה הכפרית ועל התפיסות הרומנטיות של אבירות והקרבה – שמרנות המזוהה עם סופרים כגון ג'.ר.ר. טולקין או ג.ק. צ'סטרטון, והצבועה לעתים בצבעים של מלנכוליה ושל געגוע אל עולם שחלף לבלי שוב – לבין הניאו-שמרנות האמריקאית, השואבת את השראתה מן האבות המייסדים של ארצות-הברית – טיפוסים נחושים ונמרצים שניהלו אחוזות מטעים ביום וקראו סופרים לטיניים בלילה – ודוגלת בערכים של קִדמה, אופטימיות ויוזמה חופשית.

באותה מידה, יש גם מרחק רב בין השמרנות המזוהה עם דמויותיהם של ההוגה האיטלקי ניקולו מקיאוולי או שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר – שמרנות של ריאליזם קשוח, של מדיניות חוץ צינית ושל הכרה בכך שמלחמה, כחש ועריצות תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי – לבין השמרנות האידיאליסטית והאופטימית של יועציו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שהאמינו בכוחם הבלתי ניתן לעצירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי, וביכולתה של אמריקה לכפות את ערכיה על העולם כולו.

לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת, למנהגים ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד". זאת, לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי

בקיצור, יש אינספור סוגים ואינספור זרמים של שמרנות, שרבים מהם עוינים איש את רעהו ושכמעט כולם מכריזים על עצמם כעל היורשים האותנטיים והבלעדיים של המסורת השמרנית. מכל הסיבות הללו אינני מתיימר לנסות אפילו להגדיר במסגרת המאמר הזה מהי שמרנות, או להבחין בין סוגיה השונים (מי שמחפש בכל זאת הגדרה כלשהי של המסורת השמרנית, מומלץ שיקרא את מאמרו של אלון שלו "על השמרנות" בגיליון 14 של "השילוח", או יחפש ברשת את הרצאתו של אסף שגיב הנושאת את הכותרת "מהי שמרנות?").

לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת, למנהגים ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה – כפי שהגדיר זאת מי שנחשב לאבי המסורת השמרנית, ההוגה האנגלי-אירי אדמונד ברק – כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד" (ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת", עמ' 103). זאת, לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות וכל האידיאולוגיות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי.

זוהי אפוא השמרנות, ולאחרונה נראה שהיא הולכת וצוברת פופולריות בישראל. או, אם לדייק יותר, בקרב הציבור הימני בישראל. או, אם לדייק אפילו עוד יותר – בקרב הציבור הדתי והימני בישראל. אותו ציבור שבדרך כלל חוסה תחת כינוי הגג "הציונות הדתית". וזוהי, לדעתי לפחות, נקודה שראוי קצת להתעכב עליה.

שובם של הבעלי-בתים

הציונות הדתית, עד לא מזמן לפחות, אהבה לתפוס את עצמה כסוג של אוונגארד. החלוץ ההולך לפני המחנה. אמנם, לאורך כל שנות קיומו המגזר הדתי-לאומי היה מורכב בעיקר מאנשים נורמטיביים, בעלי-בתים, "מזרוחניקים"; אולם אלו שנתפסו – הן על-ידי עצמם והן על-ידי סביבתם – כחוד החנית של המגזר הזה, היו בדרך כלל האידיאליסטים, פורצי הדרך, המהפכנים.

מספיק להקשיב לרטוריקה של ראשוני גוש-אמונים משנות השבעים והשמונים, רטוריקה שניתן בקלות לזהות בה את השפעתם של הזרמים היותר אקטיביסטיים בציונות הסוציאליסטית. מספיק להתבונן בתמונות מאז – תמונות מלאות בבלוריות מתנפנפות, בעיניים בורקות, בצעירים הנושאים נאומים נמלצים-יתר-על-המידה בעודם מנסים לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. מספיק להקשיב לשירים מאותה תקופה – שירים נלהבים, לוחמניים, שהכריזו כי "עלה נעלה" וכי "נבנה את ארצנו על-פי תורתנו".

אנשי גוש-אמונים חוגגים את החלטת הממשלה לאשר את נוכחותם במחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ובאזורים נוספים באזור השומרון. נישאים על כתפיים: חנן פורת (מימין) ומשה לוינגר. 12.8.1975 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אויביה של הציונות הדתית נהגו לטעון כנגדה שהיא "תנועה משיחית", ובמידה רבה זה היה נכון. באותן שנים זו היתה תנועה שביקשה לחולל מהפכה, לשנות סדרי עולם, ליצור משהו חדש. לא לחינם היא ראתה את עצמה אז כיורשת של תנועת העבודה הישראלית. לא לחינם היה בה באותן שנים משקל גדול כל-כך לנוער ולתנועות הנוער.

בעשורים הבאים מרכז הכובד של הציונות הדתית עבר מתנועות הנוער אל הישיבות. את הסנדלים והבלוריות החליפו גמרות. את המדריך הכריזמטי מהתנועה החליף כמודל לחיקוי הרב, שהיה לעתים כריזמטי לא פחות. אבל הנימה המהפכנית נותרה על כנה, למרות שכעת המוקד שלה היה ברשות היחיד: כל מי שהיה תלמיד ישיבה באחת הישיבות של הציונות הדתית בשנות התשעים זוכר את ההתרגשות שבה נלמדו דבריו של הרב קוק על הנשמות מעולם התוהו המבקשות להחריב את העולם, על בקשת העצמי, על המרחבים שאליהם משתוקקת הנפש.

מאחז רמת-מגרון, 29.8.2011 (צילום: יונתן זינדל)

גם לימוד התורה עצמו נתפס בישיבות הללו כאקט מהפכני. הלימוד היה צריך תמיד להיות קיצוני, רדיקלי. אנטיתזה לעולם הבעל-ביתי שאותו ייצג דור ההורים, המזרוחניקים שמהם ביקשו להתרחק. כמה שנים אחר-כך, לקראת סוף שנות התשעים, הדברים שוב השתנו: את הרב קוק החליף רבי נחמן מברסלב. את בחורי הישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה החליפו בחוד החנית של הציונות הדתית תלמידי המכינות, נערי הגבעות וטובלי המעיינות – עם כל ההבדלים ביניהם.

אבל המגמה המהפכנית, ואפילו האנרכיסטית, רק הלכה והתחזקה. אחרי הכל, תלמידיו של חנן פורת משנות השבעים עשויים להיראות כמו ילדים טובים ובלתי-מזיקים בהשוואה לרועי הצאן של גבעות השומרון, או לתלמידיו מגודלי השיער של הרב גינצבורג.

בשנים האחרונות כך זה נראה, המגמה התהפכה.

יותר ויותר קולות בציונות הדתית החלו לשאת בגאון את דגל השמרנות. מספיק לדפדף בדפי העיתונים המזוהים עם המגזר או להקשיב לדוברים הבולטים שלו, או לספור את אחוז הכיפות הסרוגות בכל אותם כנסים, סמינרים ותוכניות לימוד המוקדשים לשמרנות ולהגות השמרנית. את הדיבורים על חלוציות או על אותנטיות החליפו כעת דיבורים על מוסד המשפחה, על ריאליזם מדיני, על כלכלה ועל המורשת של התרבות המערבית. את חולצות הפלנל וכיפות הצמר החליפו חולצות כפתורים מחויטות.

כנס "השמרנות הישראלית" של קרן תקווה, מאי 2019 (צילום המסך. מימין: עמיחי אליהו, חיים נבון, ארז תדמור, ערן בן-ארי)

בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי. מעין דגם שיש לשאת אליו עיניים.

מה גרם לשינוי? אפשר למנות כמה סיבות. אולי הסיבה הפשוטה והמתבקשת ביותר קשורה לפעילותם הנמרצת של שורה של אישים – רבנים, כותבים ואנשי ציבור – המזוהים עם המחשבה השמרנית, וכן לפעילותם הנמרצת-לא-פחות של שורה של גופים הקשורים מבחינה אידיאולוגית, ולעתים גם מבחינה כלכלית, לאגף השמרני של יהדות ארצות-הברית – גופים דוגמת קרן תקווה, מרכז שלם, המכללה למדינאות ועוד.

בקיצור, אם פעם המידה הטובה של הציונות הדתית היתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות – לפחות אצל חלק מהדוברים – הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות

סיבה נוספת, ואולי עמוקה יותר, קשורה לאכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שנשאה פעם הציונות הדתית; אכזבה ששיאה ללא ספק היה בקיץ 2005, כאשר כל גלי ההתלהבות ורוח הנעורים שפיעמו בציונות הדתית התרסקו אל סלעי המציאות האכזרית. צריך גם לזכור את השינויים ברוח התקופה ובסוגיות שעומדות על הפרק: אחרי הכל, גם הדתיים האנרכיסטים ופורצי הגבולות ביותר נוטים להפוך לשמרנים מושבעים כאשר נושא הדיון הוא פוליטיקת הזהויות למשל, או מעמדם של הטרנסג'נדרים.

וכמובן, צריך גם לקחת בחשבון את תהליכי ההתבגרות וההתברגנות שעברו על חלקים מן הציבור הציוני דתי: זה אולי מתאים לדבר על הנשמות של עולם התוהו ועל החיות הנוהמות ביער כאשר אתה בחור ישיבה צעיר הנאבק עם משברים בלימוד ועם שאלות קיומיות; זה פחות מתאים כשאתה גר במודיעין, עובד בהייטק ומתמודד עם גידול שלושה ילדים ועם משכנתה. מטבע הדברים, במקרה כזה תחפש השקפת עולם שתתאים יותר למציאות הממשית של חייך.

וכי מה אכפת לו לקב"ה

אבל נדמה לי שזה עדיין לא כל הסיפור. נדמה לי שהנהייה של חלקים גדולים כל כך מהציונות הדתית אחר התפיסות השמרניות נובעת גם ממקורות נוספים, עמוקים יותר; נדמה לי שהיא נובעת, לפחות בחלקה, מכך שהשקפת העולם השמרנית נתפסת – בצדק או שלא בצדק, בכך עוד אגע בהמשך – ככזאת שמכילה בתוכה את התשובה לשתיים מן הבעיות שבליבה של הדתיות היהודית: אחת שהופיעה לפני כמאתיים שנה, והשנייה עתיקה בהרבה.

אינני יודע אם בישיבות של הציונות הדתית עדיין לומדים את "מאמר הדור" של הרב קוק. אולם כשאני למדתי בישיבה, בסוף שנות התשעים, המאמר הזה היה קריאת חובה. בדרך כלל במסגרת שיעור שנקרא "מאמר הדור לדורנו", או כחלק ממהלך שהסביר מדוע הדור הנוכחי הוא אותו דור עצמו שעליו כתב הרב קוק את דבריו, אי אז בתחילת המאה העשרים.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1924 (צילום: ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)

הסיבות לפופולריות של המאמר הזה היו ברורות. הרב קוק שם אצבע על בעיה שכולנו הרגשנו בה בצורה כזו או אחרת: בעומק הדברים, הכופרים בעצם צודקים. התורה שאנחנו לומדים כבר לא מתאימה לנו. היא לא תואמת את העולם שלנו, את הדור שלנו, את המציאות החומרית והאינטלקטואלית שבה אנו חיים.

היא לא התאימה לבחורי הישיבה בוולוז'ין של סוף המאה ה-19, שנהו אחרי ההשכלה, אחרי הסוציאליזם ואחרי רעיונותיו של ברדיצ'בסקי על היפוך כל הערכים; היא עוד פחות התאימה לחלוצי העלייה השנייה שביניהם חי הרב קוק ושחלמו על יצירת חברה חדשה ואדם חדש; והיא בהחלט לא מתאימה לנו, שחיים בעולם שהוא שונה לחלוטין – מבחינה פוליטית, טכנולוגית, רוחנית ומכל בחינה אחרת – מכל מה שהיה כאן אי פעם.

השבר הזה שעליו הצביע הרב קוק, שבר שעליו הצביעו גם שורה ארוכה של סופרים והוגים מאז ראשית תקופת ההשכלה, יושב על שבר אחר, עמוק יותר, שמצוי בתשתיתה של הדתיות היהודית. כבר חז"ל ידעו להקשות "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?"

הרב קוק, וחלק מתלמידיו, האמינו שהפתרון לפער הבלתי נסבל הזה שבין התורה לחיים מצוי בהופעתה העתידית של "תורת ארץ ישראל" – התורה שתחבר בין הקודש והחול, בין החומר והרוח ובין הלימוד לבין החיים. לעתים הדיבורים על תורת ארץ ישראל היו מלווים גם בחלומות על חזרתה של הנבואה, על חידוש הסנהדרין ועל יצירת הלכה חדשה. אולם השנים חלפו, ושום תורת ארץ ישראל לא הופיעה, שום נבואה לא חזרה (נסיונות שבכל זאת נעשו בכיוונים הללו עוררו לרוב אדישות עד גיחוך).

כיום, בסוף העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדיין לומדים את אותם טקסטים שלמדו בוולוז'ין לפני מאה ומשהו שנים. טקסטים שעוסקים בשוורים ופרות, בטלטול ברשות הרבים ובבישול בכלי שני. אנחנו עדיין ממשיכים לקיים, מי יותר ומי פחות, את אותן מצוות שגם לפני מאה שנה נראו כמו שרידים בלתי מובנים מעולם שחלף. ואף על פי כן – מטעמים שאותם גם אנו עצמנו לא לגמרי מבינים – אנחנו ממשיכים להיאחז בטקסטים הללו. ממשיכים להחזיק במעשים חסרי-הפשר-לכאורה האלה. מדוע אנחנו עושים זאת? כיצד אנו יכולים להצדיק את הדבקות העיקשת הזאת?

זהו אפוא היבט אחד של הבעיה. אולם השבר הזה שעליו הצביע הרב קוק, שבר שעליו הצביעו גם שורה ארוכה של סופרים והוגים מאז ראשית תקופת ההשכלה, יושב על שבר אחר, עמוק יותר, שמצוי בתשתיתה של הדתיות היהודית. כבר חז"ל ידעו להקשות, "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?" (בראשית רבה, מ"ד א').

במובן מסוים, חלק גדול מן המחשבה היהודית, מאז ועד היום, הוא ניסיון להשיב על השאלה הזאת: איך כל המעשים שאנו מתבקשים לעשות במסגרת היותנו יהודים שומרי מצוות, כל אלפי האיסורים וההגבלות, כל פרטי הפרטים האינסופיים הללו, איך בדיוק כל זה קשור למצוי הראשון, סיבת הסיבות וכל זה? מה אכפת לו כל-כך לאינסוף ברוך-הוא ממה שאנחנו עושים כאן?

כמובן, במהלך אלפיים השנים האחרונות ניתנו אינספור תשובות לשאלה הזאת. החל מהתשובה שנתנו חז"ל עצמם בהמשך אותו מדרש: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות"; דרך ר' יהודה הלוי, מחבר "הכוזרי", שכתב על "העניין האלוהי" שיכול לחול רק בתנאים מסוימים ובנסיבות מסוימות, ועד ישעיהו ליבוביץ' (המאוחר), שדיבר על קבלת עול כביטוי המושלם של האמונה. בין לבין היו גם המקובלים שהסבירו שהעולם שלנו הוא רק קצה הקרחון, וכי מעבר לו מצויים אינספור עולמות נסתרים, שכל מלה וכל מעשה שלנו – אפילו הקטן והזניח ביותר – עשויים לקיים או להחריב.

השמרנות, בפשטות, מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן. מבלי להאמין שקיימים אי שם כל מיני עולמות נסתרים שהמעשים שלנו משפיעים עליהם ומבלי להאמין ברצינות שאכן אכפת לו לקב"ה אם נשחט מן הצוואר או מן העורף

אולם העובדה שניתנו לשאלה הזאת תשובות רבות כל-כך מוכיחה שהיא מעולם לא פסקה מלהציק. אחרי הכל, תמיד מגיע הרגע הזה שבו אנו נאלצים להודות בפני עצמנו שאנו מתקשים להשתכנע בקיומו של אותו "עניין אלוהי" שעליו דיבר ריה"ל; שגם אם אנו מקבלים באופן עקרוני את הרעיון שהמצוות ניתנו כדי "לצרף בהן את הבריות", אנו מתקשים להבין את התועלת שיש בכל אותם פרטי פרטים אינסופיים ומייגעים; שאנחנו גם לא לגמרי משוכנעים בקיומם של כל אותם עולמות שעליהם דיברו המקובלים; ושאפילו איננו משוכנעים במאה אחוז שכל המעשים הללו שאנו עושים הופכים אותנו לאנשים טובים או מוסריים יותר, בהשוואה לשכנינו שלא מקיימים אותם.

ואם כך, אז מדוע בכל זאת ולמרות הכל אנחנו מתעקשים על המעשים הללו? איזה משמעות, דתית או אחרת, יכולה להיות בזה? וכאן נכנסת השמרנות לתמונה. השמרנות, בפשטות, מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן. מבלי להאמין שקיימים אי שם כל מיני עולמות נסתרים שהמעשים שלנו משפיעים עליהם ומבלי להאמין ברצינות שאכן אכפת לו לקב"ה אם נשחט מן הצוואר או מן העורף.

השמרנות מאפשרת לנו להמשיך ולקיים מצוות פשוט מפני שככה נהגנו תמיד, ומפני שמהפכות קיצוניות מדי עלולות רק לגרום נזק. היא מאפשרת לנו לומר שאנו ממשיכים לדבוק באורח החיים הזה, וממשיכים ללמוד את כל הטקסטים הללו, לא מפני שאנו בהכרח חושבים שיש להם משמעות או רלבנטיות לחיינו, אלא מפני שכך עשו אבותינו לפנינו, ואבותיהם שלהם לפניהם. אנו עושים זאת מפני שזוהי המסורת שלנו. זהו העולם שלתוכו גדלנו וזה העולם שבו אנו מתכוונים לגדל את ילדינו. זוהי הדרך שלנו ליטול חלק באותה שותפות שעליה דיבר אדמונד ברק, "שותפות בין המת, החי והעתיד עוד להיוולד".

דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה

למעשה, לא קשה להבחין בין נקודות ההשקה הרבות בין השמרנות הדתית, כפי שזו הוצגה כאן, לבין תפיסה אחרת שצוברת פופולריות בישראל של השנים האחרונות – המסורתיות. מאיר בוזגלו, אחד המנסחים הבולטים של העמדה המסורתית, תיאר אותה כעמדה שמבוססת לא על אמונה אלא על נאמנות; לא על הכרה באמיתותן של תיאוריות מטפיזיות או של עובדות היסטוריות כלשהן, אלא על נאמנות לתרבות מסוימת, לעולם ערכים מסוים ולמורשת משפחתית.

המסורתי, כך אומר בוזגלו, מגדיר את עצמו לא באמצעות התיאוריות שבהן הוא מחזיק אלא באמצעות השפה שבה הוא מדבר, באמצעות יחסו לעולם שבו גדל ובאמצעות הבחירה לשמור לעולם הזה אמונים:

הוא רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו. [...] המסורתי צם ביום כיפור כי הוא גדל בבית שצמים בו. אם לא יצום, יפגע פגיעה אנושה בעולם הערכים שנמסר לו" (בוזגלו, "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת", עמ' 51)

בכיוון דומה הולך גם אבי שגיא כאשר הוא מבחין בין יחס נוקשה אל המסורת ותפיסתה כאוסף של ודאויות שאין לערער עליהן, לבין מה שהוא מכנה "שיבה אל המסורת" – כלומר ניסיון ליצור דיאלוג חי עם העבר ועם המסורת תוך הכרה ברלבנטיות שלה מחד, אבל גם בדינמיות שלה מאידך, ובלשונו: "התגברות על הניכור המשורטט בין מה שהיה למה שישנו ומה שיהיה" (שגיא, "אתגר השיבה אל המסורת", עמ' 23).

במלים אחרות, שני סוגי המסורתיים הללו עשויים לשמור שבת למשל, ואולי אפילו ללמוד איזה דף גמרא פה ושם; אבל בעוד הראשון יעשה זאת מתוך שכנוע שיש במעשים הללו חשיבות קוסמית, השני יעשה זאת באופן משוחרר יותר, כחלק מהבחירה שלו בעולם של הוריו וכחלק מהדיאלוג שהוא מנהל עם עברו.

מדובר כאן על הרצון ליצור דתיות יהודית שתהיה הרבה פחות דרמטית. דתיות נטולת משקל עודף. דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי. זהו, לפחות לפי הבנתי, מה שמצוי בתשתיתו של פרויקט השמרנות הציוני דתי

כמובן, ישנם הבדלים לא מעטים בין אלו שמניפים את דגל השמרנות לאלו שמדברים על מסורתיות. אולי ההבדל הבולט ביותר הוא שהראשונים מדגישים את הגבולות ואת הצורך לשמר אותם, בעוד האחרונים נוטים להדגיש דווקא את הדינמיות של הזהות המסורתית ואת טשטוש הגבולות בין דתיות לחילוניות שמתקיים במסגרתה.

אולם נדמה לי שלא קשה לראות שהמוטיבציה שבבסיס שתי התנועות האלו היא דומה: בשני המקרים עומדת בבסיס הדברים השאיפה לשמר אורח חיים מסוים, אבל מבלי להתחייב לכל מערך האמונות שנבנה במהלך הדורות כדי להצדיק את אורח החיים הזה – אמונות שאת חלקן הגדול קשה לאדם מודרני לקבל.

במלים אחרות, מדובר כאן על הרצון ליצור דתיות יהודית שתהיה הרבה פחות דרמטית. דתיות נטולת משקל עודף. דתיות ללא מטפיזיקה, ללא תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי. זהו, לפחות לפי הבנתי, מה שמצוי בתשתיתו של פרויקט השמרנות הציוני דתי. פרויקט שכאמור, מזכיר מהרבה בחינות את הפרויקט המסורתי, כפי שזה תואר על-ידי הוגים כמאיר בוזגלו ואבי שגיא.

איזו מין דתיות יהודית הגישה הזאת מקדמת? חסידי השמרנות נוהגים לדבר על החוסן והיציבות שיש במסורות שהחזיקו מעמד במשך זמן רב. הם גם נוהגים לצטט בהקשר זה את ברק, שכתב בשבחם של מוסדות פוליטיים שעוצבו לאורך מאות שנים, בתהליך ארוך של ניסוי וטעייה. אולם הדתיות היהודית, לפחות בצורה שאותה היא לובשת היום, איננה מערכת שהתעצבה לאורך מאות שנים. נכון יותר יהיה לראות בה מערכת עתיקה ומפוארת שהתרסקה לחלוטין בשורה של זעזועים, ואחר-כך הורכבה מחדש טלאים-טלאים.

היא לא דומה למלוכה האנגלית שעליה דיבר ברק, או לאורח החיים האמריקאי שבשבחו מדברים הניאו-שמרנים. אם מחפשים אנלוגיות, אזי היא יותר דומה לבית-המדרש הישן של בוצ'אץ', כפי שזה מתואר ברומן של עגנון "אורח נטה ללון": מקום חרב, עמוס בספרים ישנים ובזכרונות ישנים, שבו מבקש גיבור הסיפור למצוא מפלט מפני תלאות החיים ותהפוכות ההיסטוריה. שמרנות בהקשר זה פירושה להמשיך להסתופף באותו בית-מדרש, בשאיפה לשחזר משהו שכבר חלף. להמשיך לשמר את השרידים הללו, גם לאחר שההקשר המקורי שלהם אבד לחלוטין.

אפילו אם הפרויקט הזה יצליח, הרי שהוא ייצור לכל היותר דתיות יהודית שתהיה מבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים

אפילו אם הפרויקט הזה יצליח, הרי שהוא ייצור לכל היותר דתיות יהודית שתהיה מבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים. וגם אז, הדור הראשון אולי ימשיך לאחוז בזה מתוך נוסטלגיה וכבוד לדור האבות, אבל הדור הבא כבר יתקשה למצוא בזה טעם. שלא לדבר על הדור שאחריו.

אז מה בכל זאת הפתרון? אני זוכר שהרב שג"ר, הוגה שהיה בו זמנית שמרן מאוד ורדיקלי מאוד, אמר פעם במהלך אחד משיעוריו שכאשר היה צעיר, הוא תכנן לכתוב "שולחן ערוך" חדש. אולם כשהתבגר החליט לוותר על הרעיון. במובן מסוים זהו גם מצבה של הציונות הדתית.

פעם, כאשר עוד היתה צעירה, היא חשבה לחולל מהפכה, להביא בשורה חדשה, לכתוב את תורת ארץ ישראל. אולם במהלך השנים ויתרה על החלום. במקום זה אימצה עמדה שמרנית והעדיפה להתרכז בשמירה על הקיים. אולם הצורך בבשורה חדשה לא פחת. אולי אפילו התגבר.

אהוד פירר הוא דוקטור לפרשנות. ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א"ד גורדון" יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. המאמר פורסם במקור בגרסה מקוצרת במוסף "שבת" של "מקור ראשון"