כאשר קראתי את כתבתו של איתמר ב"ז באתר זה בשבוע שעבר, על תביעת לשון הרע שהגישה אשה חרדית נגד העיתונאי עמיחי אתאלי (ואחרים), הציפה אותי מחדש התחושה שהיתה לי כאשר התמודדתי, לפני קרוב לשלושים שנה, עם תביעת דיבה שהגיש נגדי (ונגד "הארץ") השר דאז אריאל שרון. אז, התגובה הספונטנית שלי היתה – שרון מוציא את דיבתי רעה. הוא מבקש, באמצעות ההליך המשפטי שיזם, לפגוע במוניטין המקצועי שלי ולהציג אותי כעיתונאי נחות שיש לפקפק בדיווחיו ובתובנותיו.

המאבק המשפטי הארוך (כעשר שנים) שניהלנו "הארץ" ואני, באמצעות פרקליטנו מיבי מוזר, נועד לא רק להוכחת צדקתנו בפרסום הנקודתי שבו עסקה התביעה של שרון, אלא גם להדיפת מהלך שתפסנו כניסיון להטיל דופי באמינותנו. שהרי זה טיבה של תביעת דיבה: היא לא באה רק להגן על שמו של אדם, אלא גלומה בה גם קריאת תיגר על אמינותו של העיתונאי שלכאורה פגע בו. והרי האמינות היא הנכס העיקרי העומד לרשותם של עיתון וכתביו.

במקרה שעליו דיווח ב"ז התנהג העיתונאי הנתבע, עמיחי אתאלי, באופן שונה לחלוטין. ככל הידוע, הוא לא הגיב עד כה על החלטת השופטת – לבד מאיום מרומז ששיגר לעברו של ב"ז: תיזהר במה שאתה כותב, לבל תפרסם דברים שאינם אמת. המלצה ראויה בהחלט, במיוחד כשהיא באה ממי שהוכיח, על-פי פסיקת בית-המשפט, זהירות מקצועית מופלגת ודבקות קנאית באמת באופן שבו סיקר את הפרשה שבגינה הוגשה התביעה.

מקריאת ההחלטה נוצר רושם שעדותו של עמיחי אתאלי היתה מופע מביש של בריחה מאחריות. כך לא מתנהג עיתונאי שיש לו כבוד עצמי ויחס רציני למקצוע. כך מתנהג אדם שהעיתונאות לדידו היא שטח הפקר

אתאלי, כיום הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות" ומגיש בערוץ הכנסת, מתואר בפסק דינה של השופטת יהודית שבח כעיתונאי מופקר שנתן יד לפרסומים מכפישים מאין כמותם על אשה אומללה שסביבתה החרדית התגוללה עליה ומיררה את חייה עד כדי סכנת נפשות. מתיאור הפרשה בפסק הדין עולה שאתאלי שימש אמצעי בידי אדם (כנראה גרושה של האשה) כדי להציגה (בין השאר) כמי שמנהלת בדירתה בית-זונות, מזניחה את ילדיה ומסיעה שב"חים.

השופטת שבח, סגנית נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, קבעה שאתאלי לא נקט באמצעים הבסיסיים המקובלים בעיתונות כדי לבדוק את מהימנות הגרסה שמסר לו המקור. עלוב במיוחד היה קו ההגנה שבו נקט בבית-המשפט: הוא טען שלא הוא אחראי לשני הדיווחים שפורסמו בחתימתו, אלא גורמים אחרים (שבשמותיהם לא נקב) ב"מעריב" ובאתר nrg, שם פורסמו הידיעות שבגינן נתבע. הוא לא סיפק ולו בדל ראיה לטענה שהגרסה שהגיש לעורכיו היתה שונה באופן מהותי מזו שפורסמה. הוא אפילו טען שכלל אינו זוכר מי הם העורכים שבהם מדובר.

מקריאת ההחלטה בעניינו נוצר רושם שעדותו בבית-המשפט היתה מופע מביש של בריחה מאחריות. גרסאותיו הניעו את השופטת לכתוב את הדברים הבאים: "הכתב לא טרח לבצע את הבדיקה המינימלית הנדרשת, לשוחח או לקבל את תגובת נושא הכתבה [התובעת], המואשמת באחת ההאשמות החמורות שניתן להעלות על הדעת, וגם לא ביצע בדיקות אחרות. הסתמכותו של הכתב רק על דברי הגרוש של התובעת, איש ריבה וככל הנראה הכוח המניע של הפרשייה העגומה, כמקור המידע היחיד, שוללת טענה בדבר נקיטה באמצעים סבירים, וחוסמת בפניו את שעריה של הגנת תום הלב, על מגוון חלופותיה".

כך לא מתנהג עיתונאי שיש לו כבוד עצמי ויחס רציני למקצוע שבו הוא עוסק. כך מתנהג אדם שהעיתונאות לדידו היא שטח הפקר. השופטת קבעה שאתאלי הוציא על התובעת "לשון הרע מן החמורות והמשפילות שניתן להעלות על הדעת, לא רק ביחס לאשה חרדית, אלא ביחס לכל אשה נורמטיבית מכל מגזר שהוא, וכל המוסיף גורע".

אבל אתאלי מתנהל כאילו לא בו מדובר. הוא נמנע מלהגיב (אתר "כיכר השבת", שנתבע גם הוא ונמצא חייב בפיצוי הנפגעת, מצא לנכון לפחות לנסח תגובה). הוא עובר על זה לסדר היום. הוא סומך כנראה על התמוססות המקרה המחפיר הזה באד המזוהם המיתמר מעל הזירה הציבורית. והתקשורת רואה ושותקת.