להט אדיר להסתער על הקרב המאסף בישורת האחרונה

"דריכות ועשייה נמרצת במטה אגודת-ישראל בירושלים ובמטות ברחבי הארץ לקראת הבחירות לרשויות שיתקיימו ביום שלישי הקרוב", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "המודיע", בטאון מפלגת אגודת-ישראל.

למעט שלוש ידיעות סמליות בעמוד ב' של העיתון, העוסקות בענייני היום, כל הקונטרס הראשי של "המודיע" מוקדש לקידום המועמדים של אגודת-ישראל, עם דגש על המועמד בירושלים. בבירה, אגודת-ישראל תומכת במועמד החרדי יוסי דייטש, מסר שקוראי העיתון יתקשו לפספס. הקריאה לבחור בדייטש פושטת ולובשת צורה מעל עמודי "המודיע", מופיעה רגע מבעד למאמר נוקב, רגע בידיעה בלעדית ורגע באמצעות מודעה גלויה.

יש משהו מרגיע בעיתונות מפלגתית מוצהרת כמו זו שמציע "המודיע" לקוראיו. לא צריך לנחש, לא צריך לקרוא בין השורות. למעשה, אין כלל רווח בין שורה לשורה. זו קוראת לבחור בדייטש, וזו קוראת לבחור בדייטש. ואם במקרה נפער פער קטן בין השתיים, גם שם שותלים העורכים מודעה הקוראת לבחור בדייטש.

בכותרת המשנה לידיעה הראשית, מאת חנוך קופילוביץ, מדווח כי "פעילים מכל רחבי הארץ מתגייסים למען בחירתו של הרב יוסף דייטש לראשות עיריית ירושלים, שסיכוייו, גם בקרב הציבור הכללי, הולכים ומשתפרים". בידיעה עצמה מדווח קופילוביץ כי פעילי אגודת-ישראל בירושלים מספרים על "סחף אדיר בציבור הכללי, כאשר אלפי מתושבי העיר כבר הצהירו בימים האחרונים כי יתנו את קולם לרב דייטש, הידוע בעשייתו הברוכה ובסיוע שהוא מגיש לכל פונה".

כל התוכן המערכתי בעמוד ג' של "המודיע" (היתר הן מודעות גלויות הקוראות להצביע לדייטש ולמועמד נוסף של אגודת-ישראל) מורכב ממאמרים למען בחירת דייטש. "אנה תוליך את חרפתך, אם חלילה ייבחר איש חילוני לראש העיר, ולא הרב יוסף דייטש, היהודי החרדי, החרד לקדושת ירושלים?!", תוהה בן-ציון קלוגמן. ואילו שמואל צבי גנץ קורא "להתלכד ולהתאחד ולהחזיר את צביון הרוחני של עיר הקודש והמקדש".

ארבעת המועמדים לראשות עיריית ירושלים. מימין: זאב אלקין, משה ליאון, עופר ברקוביץ' ויוסי דייטש (צילום: יונתן זינדל)

במעלה עמוד ד' של "המודיע" מתפרסמת ידיעה בלתי חתומה שלפיה "ביממה האחרונה נאמני אגודת-ישראל מחוץ לארץ החלו מתגייסים למען הרחבת מעגל המצביעים של אגודת-ישראל והרב יוסי דייטש בירושלים". בידיעה נוספת, שאף היא אינה חתומה, מדווח על הפעילות של חסידי סלונים למען בחירת דייטש. הכינוס שלהם, כך מדווח, ננעל "בתחושת שליחות ועשייה למען המטרה". בידיעה שלישית, בלתי חתומה אף היא, מדווח כי "רבני ועסקני חב"ד" התכנסו וקראו לפעול למען דייטש. "מיד בתום הכינוס המרומם", כך מדווח, "יצאו הפעילים עם להט אדיר להסתער על הקרב המאסף בישורת האחרונה".

בראש עמוד ה' של "המודיע" מתנוססת הכותרת "מומחים קובעים: 'דייטש מסתמן כהפתעת הבחירות בירושלים'". בכותרת המשנה מצוין כי "במטה 'יהדות-התורה והשבת' מופתעים מהסחף המסתמן בציבור הכללי". על-פי הידיעה, מאת י' הרשקוביץ, "בכיר בתקשורת הישראלית" אמר לדייטש: "הפכת ללא ספק להפתעת הבחירות". והאלמוני שמפיו יצאה האמירה חסרת המשמעות אינו היחיד. "את המלים הללו שומעים מאנשי תקשורת בכירים, אחד לאחד, האומרים אותן איש-איש בשפתו לאחר שהם נפגשים עם ר' יוסי דייטש, ונתפסים לקסמו של האיש".

הרשקוביץ ממשיך ומדווח כי "לא מדובר רק בהצהרות של אנשי תקשורת. מומחים לפילוח של דעת קהל ניתחו השבוע את הלך הרוחות בעיר, והם הופתעו מהממצאים. הנתונים שהועברו השבוע לאנשי מטה ההסברה של יהדות-התורה מלמדים שמשהו מתחולל בעיר. גם אנשים מקהלים שלא מכירים את המגזר החרדי, ובוודאי כאלו שאינם מכירים באופן אישי את הרב דייטש, מבהירים כי יתמכו בדייטש, או שהם לפחות מצהירים כי הם מבקשים להכיר אותו ואת עמדותיו". לפי כתב "המודיע", לא רק חילונים צפויים להצביע לדייטש, אלא גם "גופים מאורגנים כמו ועדי עובדים ואפילו קבוצות משחק מקומיות".

ידיעה נפרדת, בלתי חתומה, נושאת את הכותרת "ירושלים מתעטפת באגודת-ישראל במועמדות הרב דייטש", ובה מדווח כי "בכל פינה בעיר נראו הפעילים פורשים שלטי ענק מחלון לחלון, מגדר לגדר, כשהם מלאים שמחה של מצווה לקיים הוראת רבם מרנן ורבנן גדולים האדמו"רים שליט"א". לפי הידיעה, במטה ההסברה של אגודת-ישראל מבטיחים כי "אין ירושלמי שלא יקבל מידע קונקרטי מדוע כדאי לו להצביע עבור הרב יוסי דייטש. נגיע לכולם".

וכך הלאה והלאה, עוד עמוד ועוד עמוד של מאמרים, ידיעות ומודעות גלויות. קמפיין עיתונאי המגיע לרגעי השיא.

עמוד ו', "המודיע", 26.10.2018

עבור קורא חילוני, ההתגייסות המוחלטת והגלויה של "המודיע" נראית זרה. כלי התקשורת מהזרם המרכזי פועלים בדרך כלל בדרכים אחרות. ב"ישראל היום", לצד התגייסות טוטלית למען נתניהו, ישנן ידיעות בשלל נושאים שאינם פוליטיים. ב"ידיעות אחרונות" התפרים ממילא הרבה יותר עדינים, וגם כשאתר ynet מחליט לפני הבחירות לשעבד את הכותרות הראשיות שלו לקידום מועמדי האופוזיציה, הוא לא זונח את כל יתר חדשות היום.

יותר מכל מזכיר "המודיע" של הבוקר את "דה-מרקר" בימי עבר. כשהעיתון הכלכלי החליט לצאת לקמפיין (נגד התספורות ללווים הגדולים, נגד מונופול הגז או הריכוזיות, לדוגמה), הוא היה משלב ידיעות חדשותיות, מאמרים נוקבים וכתבות מגזין. זה אחר זה, עמוד אחר עמוד, יום אחר יום. מבחינה זו צריך להוריד את הכובע בפני עורכי "המודיע". הם מצליחים היום, כמו "דה-מרקר" בימי הקמפיינים הגדולים שלו, למלא את רוב קונטרס החדשות של העיתון במסר תעמולה אחיד מבלי לשעמם יתר על המידה, ותוך גילוי יצירתיות עיתונאית גדולה. כמה זה יעזור לדייטש? ובכן, אם כל הירושלמים היו קוראים "המודיע" אפשר היה להאמין שההפתעה אכן בדרך.

אבל לצד "המודיע" ניתן להשיג בירושלים גם עיתונים אחרים. "יתד נאמן", למשל, עיתונה של מפלגת דגל-התורה, שם תומכים במועמדות של משה ליאון. ו"הפלס", העיתון המזוהה עם מפלגת בני-תורה של הרב המנוח שמואל אוירבך, שם החליטו להעניק את תמיכתם לשר זאב אלקין. אגב, קונטרס החדשות של "הפלס" אמנם מוקדש בחלקו הגדול לקידום הבחירה בנציגי המפלגה ביום שלישי הקרוב, אך השם "אלקין" לא מוזכר בו אפילו פעם אחת. רק במאמר בודד הרואה אור בעמוד 17 של המוסף המיוחד "רגע האמת!" נכללת הקריאה הישירה להצביע לשר אלקין, וגם מוסבר למה.

ויש כמובן גם את הירושלמים שקוראים עיתונים שאינם חרדיים.

הכסף מדבר

ב"ישראל היום" משרתים את האינטרסים של זאב אלקין. "ליברמן ודרעי חסרי מעצורים בשירות ליאון", נכתב הבוקר בשער 400 אלף גליונות החינם שהודפסו להפצה ברחבי המדינה. יהודה שלזינגר מביא את טענת השר אלקין, שפרטיה (משהו שקשור לגבעת התחמושת) אינם חשובים. מה שחשוב הוא שהיא מספקת לעיתון הזדמנות להציג את ליברמן ודרעי כשני קושרי קשר שיעשו הכל, כולל פגיעה בעיר הבירה המאוחדת של מדינת ישראל, כדי לחסל את המתמודד שמולם. "אלקין מאשים" קוראת הסטמפה הנלווית לידיעה, ובליד מצוטט השר המועמד: "אני חושש מאוד ממה שיקרה אם אכן ליאון ייבחר לתפקיד. דרעי וליברמן ישלטו בכיכר ספרא ויפעלו לקדם אינטרסים זרים על חשבון תושבי ירושלים".

ב"מעריב", שתמך בשבועות ובחודשים האחרונים בצורה בוטה במועמד משה ליאון, מתעלמים הבוקר כמעט לחלוטין מהבחירות ברשויות המקומיות. אבל קוראי "מעריב" בחיפה לא נותרים מוזנחים. רצה המקרה ודווקא הבוקר, בגיליון האחרון של מוסף "מעריב" לפני פתיחת הקלפיות, מתפרסמת כתבה מאת אורי מילשטיין על הסטודנטים שהביאו לפתיחת שערי ברית-המועצות לעליית יהודים. אחד מהם, מה לעשות, הוא יונה יהב, ראש עיריית חיפה, המתמודד בימים אלה מחדש על התפקיד. תצלומים שלו, גם כאיש צעיר, מעטרים את הכתבה יחד עם ציטוטים מפיו.

בעמודי החדשות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", כמו ב"מעריב", אין כמעט התייחסות לבחירות ברשויות המקומיות. קוראים שבכל זאת מעוניינים ללמוד על המועמדים ייאלצו להסתפק במודעות בתשלום.

אסף זמיר, המתמודד בתל-אביב מול ראש העירייה רון חולדאי, רכש מודעה בתשלום בכפולה הפותחת בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", במה מכובדת, ולא פחות חשוב מכך – יקרה. מודעה מטעמו מופיעה גם בכפולות הפותחות של "הארץ" ו"מעריב". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" אין מודעות כלל, וכך גם בכפולה השנייה. הכפולה השלישית בחינמון היא הראשונה שבה מופיעות מודעות. אחת מהן מטעם אסף זמיר.

אירוע תמיכה באסף זמיר, 6.10.2018 (צילום: תומר נויברג)

במקומון "ידיעות תל-אביב–יפו" מקבוצת "ידיעות אחרונות" מדווחת מירב שלמה-מלמד כי לפי הנתונים המתפרסמים באתר מבקר המדינה, זמיר גייס מתורמים פרטיים כ-164 אלף שקל לקראת הבחירות. יותר ממחצית כלל התרומות (234 אלף שקלים) שגייסו כלל המתמודדים בעיר. כמעט כל התרומות הפרטיות שגייס, 34 בסך הכל, הן בגובה המקסימלי של 5,000 שקל. יוסי ורטר מציין ב"הארץ" כי זמיר "כבש את רחובות העיר בשלטי חוצות ניידים, נייחים ומתחלפים". לדבריו, הוא "מנהל קמפיין נקי, חף מהשמצות, עתיר בממון משפחתי". ורטר מזכיר כי "אשתו השחקנית מאיה היא בתם ונכדתם של איתן וסטף ורטהיימר, מיליארדרים".

לשם השוואה, על-פי אתר מבקר המדינה גייס אסף הראל קרוב ל-21 אלף שקל ב-56 תרומות, רק שתיים מהן בסכום המקסימלי (אחת מהאזרחית נירה הראל). רון חולדאי, לעומת זאת, לא קיבל כלל תרומות מאנשים פרטיים, או לפחות לא הצהיר עד כה למבקר המדינה על תרומות שקיבל. כך או אחרת, מנויי "ידיעות אחרונות" בתל-אביב מצאו הבוקר בין מוספי העיתון גם קונטרס צבעוני מטעם חולדאי ("השיא עוד לפנינו!") עם 120 הבטחות בחירות.

זהירות, דמוקרטיה

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מקדיש עקיבא ביגמן את טורו לאזהרה מפני אלפי מבקשי מקלט ("מסתננים") בעלי זכות הצבעה בבחירות המוניציפליות. לדבריו, בישראל חיים כיום כ-6,000 זרים המחזיקים באשרת תושב מסוג א5, המקנה להם זכות הצבעה בבחירות ברשוית המקומיות. "בהנחה סבירה שלפחות מחצית מבעלי המעמד הזה מתגוררים בתל-אביב, ובהינתן שיעור ההצבעה בבחירות המוניציפליות האחרונות, קבוצה זו יכולה להגיע לכ-4-3 אחוזים מכלל המצביעים. לא גיים צ'יינג'ר, אבל גם לא מספר מבוטל".

מקריאה בעמודי הפייסבוק של פעילים ברשימה שבראשה עומד אסף הראל למד ביגמן כי הללו פועלים בקרב ריכוזי הזרים בניסיון לשכנע אותם להצביע למען "מאבק משותף ועל העתיד שאפשר לבנות פה בדרום תל-אביב", למען "יפו ותל-אביב כבית לכל התושבות והתושבים", ואפילו למען "המאבק בגירוש, ועתיד משותף של תקווה ושוויון".

כדי להרגיע מעט את החלחלה שבוודאי תקפה את קוראיו משמיעת המסרים המסוכנים הללו מאזן ביגמן במסר מפויס מטעם "פעילי שכונות" אנונימיים, שטוענים מנגד: "אתם מבינים למה השמאל מלטף מסתננים? הם צריכים אותם בבחירות". לפיכך ביגמן ממליץ לכל קוראיו לצאת ולהצביע.

דחיפות דומה אפשר לאתר במאמר דעה מאת ד"ר יוסי לונדין הרואה אור בשבועון החינמי "בשבע", שפונה למגזר הדתי-לאומי. ד"ר לונדין טוען כי "הבחירות הפעם חשובות יותר משנים רגילות, וראוי לתת להן תשומת לב ייחודית, גם בימים של סערות בטחוניות ברמה הלאומית".

"יותר ויותר מערי ישראל, אם נרצה בכך או לא, הופכות לערים מעורבות. אלה כבר לא רק יפו, לוד וחיפה, אלא גם כרמיאל, נצרת-עילית ובאר-שבע", כותב ד"ר לונדין, ומיד בהמשך מבדיל בין המידות הטובות שמאפיינות את הציבור היהודי למידות הרעות שאופייניות למי שאיתרע מזלו להיוולד גוי. "זהותה של ההנהגה העירונית בערים אלו תקבע בנושאים רבים מאוד את טיב היחסים בין שתי הקבוצות. האם יישמר שלטון החוק בכל השכונות? או שמא אזורים ערביים יהיו הפקר מבחינת אכיפת חוקי הבנייה והמיסוי? [...] הפתק שלכם הוא זה שיקבע".

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "מקור ראשון", מוקדשות לפרשת רצח תאיר ראדה. אתמול נודע כי שערה שנמצאה על בגדי ראדה תואמת במידה כלשהי את נתוניו של גבר שזוהה בראשי התיבות א"ח, שהיה חבר של א"ק – אשה שנטען כי הודתה בעבר ברצח ואף נטען כי לבשה את בגדיו של א"ח בעת המעשה.

ב"מעריב" לא מתאפקים ובוחרים בכותרת הראשית "שערה משפטית". ב"ידיעות אחרונות" מדגישים בכותרת ("מחמת הספק") את האפשרות לזיכוי אפשרי של מי שהורשע ברצח ראדה, רומן זדורוב. ב"ישראל היום" כותבים בראשית על "השערה שיכולה לפתוח את התיק מחדש", ואילו ב"הארץ" בוחרים בנוסח האינפורמטיבי: "שערה על בגדי ראדה מתאימה לחבר של א"ק, שנטען כי הודתה ברצח".

לצד הדיווחים החדשותיים על הגילוי ותגובת הפרקליטות (הראיה שולית, לא קרוב לספק סביר, אין מקום למשפט חוזר) מתפרסמים גם כמה מאמרי דעה. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" קוראת נעם ברקן לשחרר מיידית את זדורוב מהכלא, עד להכרעה במשפט החוזר שייערך לו. בכפולה הפותחת של "ישראל היום", לעומת זאת, מתפרסם מאמר מאת המשפטן אביעד הכהן. "ספק רב אם יהיה די בבדיקה המחודשת שעליה הורתה הפרקליטות כדי לסתור את הבניין שבנו הערכאות השונות שדנו ודשו בפרשה, שוב ושוב, וקבעו למעלה מכל ספק את אשמתו של זדורוב", הוא כותב.

לא מביך ולא נעליים

"קל ללעוג לראש הממשלה בנימין נתניהו ולמידת הפרנויה הגדושה המאפיינת אותו", כותב מתי טוכפלד בפתח מדורו השבועי ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום". ובאמת, די קל ללעוג לפרנויה של נתניהו, אך יש כאלה שעושים זאת טוב מאחרים.

קחו לדוגמה את הקריקטורה של עמוס בידרמן, המלווה הבוקר את הטור של יוסי ורטר ב"הארץ". פשוט תענוג. גם בטקסט הנלווה לה לא חסר לעג לפרנויה של נתניהו, לצד גוננות על גדעון סער, כפי שכבר הורגלו למצוא קוראי טורו הפוליטי של ורטר. "'חתרן בלתי נלאה' כינה יצחק רבין את שמעון פרס בספרו 'פנקס שירות'. ביבי הוא נחתר בלתי נלאה. קורבן פוטנציאלי תמידי לצירי רשע מתחלפים", כותב ורטר.

ורטר מציג את סער כמי שעשה השבוע מעשה היסטורי: "בפעם הראשונה בעשור האחרון העז מתמודד בולט בליכוד, שהיה בכיר ועשוי לחזור לעמדת בכירות והשפעה בתנועה, לקרוא לנתניהו שקרן. בלי להתגונן, בלי להצטדק. בפעם הראשונה מישהו משיב מלחמה למכונת ההסתה, הרדיפה וההשמצה שהיא לשכת ראש הממשלה". בעבר נכתב על-ידי אביב הורביץ במדור "מי נגד מי" ב-mako כי ורטר וסער שומרים על יחסי חברות עוד מהימים שעבדו יחדיו ב"חדשות". אם כך אכן הדבר, קוראי "הארץ" יכולים הבוקר רק לנחש זאת.

הפרשן הפוליטי הבכיר של "מעריב", בן כספית, הוא מי שנקלט בעבר בסרטה של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין" פולט כמעט מלה במלה את דף המסרים שרגע קודם לכן קיבל מגדעון סער, תוך שהוא מציג את העמדות כאילו היו שלו.

לאחרונה, אגב, בראיון לרוני קובן במסגרת תוכנית של תאגיד השידור הישראלי, נשאל כספית על הסצנה הזו ואמר: "אני מאוד גאה בקטע הזה". בהמשך הוסיף: "לא מביך ולא נעליים".

כספית הסביר לקובן כי לפני שעלה לשידור ברדיו, בקטע שתועד בסרט, ביצע סבב טלפונים עם שלל גורמים, "ומי שקניתי וחשבתי שאמר דברים נכונים לא היססתי להשתמש. זה התפקיד שלנו". עוד אמר כספית: "גם היום, אני מדבר לפני שאני כותב את הטור שלי ביום שישי עם שישה, שבעה, 20 איש. יש כאלה שמשכנעים אותי, יש כאלה שלא, יש כאלה שאני מאמץ את התזה שלהם וחוזר עליה. זו עבודתי".

כספית לא מציין הבוקר עם אילו גורמים שוחח אתמול, אבל לא קשה לנחש את התזה של מי אימץ. התיאור שלו את פרשת נתניהו-סער מהשבוע דומה למדי לזה של ורטר. אחרי הקדמה כללית על הטקטיקה של נתניהו כותב כספית: "השבוע הגיע תורו של גדעון סער. ולא בפעם הראשונה. הבעיה היחידה היא שסער יודע להילחם בחזרה. [...] גם אם יחפש בנרות, לא ימצא נתניהו פוליטיקאי שסייע לו יותר לאורך הקריירה מגדעון סער. [...] סער יודע להתעמת עם בג"ץ ועם מערכת שלטון החוק על רקע אידיאולוגי, אבל יש לו רקורד ארוך ומוכח של דבקות בעקרונות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק. זו הסיבה הראשית להתנפלות שחווה השבוע. נתניהו מסמן את סער כבר מעכשיו כקושר בוגדני, כדי שאחר-כך, אם וכאשר, יוכל להצביע עליו כעל בוגד".

טקסט דומה אפשר למצוא ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בטורה של סימה קדמון. "גם אם נכון – וכנראה שלא – שנתניהו קיבל אזהרה בעניינו של הנשיא, ברור שהוא זה שעשה חיבור דמיוני בין ריבלין וסער, והפך את זה לקונספירציה חובקת עולם", היא כותבת.

"אפשר להאשים את סער בכך שסייע לריבלין לזכות בבחירות לנשיאות בניגוד לרצונו של ראש הממשלה, אבל לטעון שהוא וריבלין רקמו מזימה לגנוב לנתניהו את ראשות הממשלה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. באיזה תסריט דמיוני יכול סער, שבכלל מחוץ לליכוד, להיות ראש הממשלה הבא, כשנתניהו הוא יו"ר הליכוד והמועמד המועדף בכל פרמטר?".

גדעון סער באירוע עם תומכיו בליכוד, ספטמבר 2017 (צילום: פלאש 90)

ב"ישראל היום" אמנם פותח טוכפלד את טורו בטענה שקל ללעוג לפרנויה של נתניהו, אולם מיד בהמשך הוא מוסיף: "באותה מידה קל לנתניהו ללעוג לאחרים על שלא הצליחו לשרוד כמוהו את מהמורות הזמן. אולי דווקא בזכות חששו המתמיד מפני הדחה, פוטש והחלפה, הוא תמיד יוצא כשידו על העליונה. מי יודע".

אשר לתיאוריית הקשר הנוכחית, טוכפלד מוצא שהיא אינה כה מופרכת ("יש דברים בגו", כלשונו). עדות לכך הוא מאתר בסיקור התקשורתי של מערכת הבחירות האחרונה. לדבריו, גם כשהמחנה-הציוני הוביל בסקרים, הסיכוי שלו להרכיב קואליציה היה קטן לאין שיעור לעומת הסיכוי של נתניהו, ובכל זאת התקשורת לא הדגישה זאת בדיווחיה. מכאן נובע כי גם בבחירות הבאות, לאחר שנתניהו ינצח, התקשורת עלולה להפעיל לחץ להדיחו ולמנות אחר תחתיו.

ב"גלובס" מספקת טל שניידר תיאור כרונולוגי של פרשת נתניהו-סער האחרונה. היא משוחחת עם חבר מרכז הליכוד, המכונה א', ושומעת ממנו כי אף שתחילה נשמעה לו תיאוריית הקשר של נתניהו בדבר החתרנות של סער מופרכת, הוא החל להאמין בה ("יש דברים בגו", כך נכתב). לפי שניידר, אותו חבר מרכז "מאמין שביום שאחרי הבחירות תעסוק התקשורת בתרגילים משלימים להדחת נתניהו בשל השנאה כלפיו".

בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמים ממצאי סקר שבחן את מידת האמון בגיבורי פרשת נתניהו-סער. רק 22% בקרב כלל המשיבים מאמינים לנתניהו, לעומת 29% לסער. עם זאת, בקרב מצביעי הליכוד 66% מאמינים לנתניהו ורק 5% לסער.

אסוציאציה

"מבחינתי, יגאל עמיר דומה לרסקולניקוב, גיבורו של דוסטויבסקי בספרו 'החטא ועונשו' – אינדיבידואליסט ידען שבז לאוטוריטות – כולל לרבנים (הוא ראה עצמו מבין יותר מהם) – ובנה לעצמו עולם פנימי שבו הצדיק את המעשה הנורא ככזה שנועד לגאול את העם (למיטיבי קריאה אני מציע לבחון את מקומן של מרגלית הר-שפי, ולאחר מכן לריסה טרימבובלר, ויחסו של עמיר אליהן, על רקע דמותה של סוניה ויחסו של רסקולניקוב אליה)".

• דרור אידר, "ישראל היום", היום (גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא).

בשולי החדשות

בפזורה. מותו של בן 4 משיטפון בנגב זוכה להופיע בכותרת של ידיעות חדשותיות ב"מעריב" וב"הארץ". ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מדווח על מות הילד הקטן בכותרת המשנה של ידיעה כללית על מזג האוויר (ברד בראש הנקרה, עץ נפל בקיבוץ דפנה, ילד מת בנגב). הילד, אגב, בדואי.

ברק. עקיבא ביגמן מדווח ב"ישראל היום" כי בשנים 2004–2006 קיבל אהוד ברק 2.3 מיליון דולר לצורכי מחקר מקרן אמריקאית.

אלביט-הפועלים-זמביה. ב"מעריב" מזכיר יוסי מלמן כי חברת אלביט מערכות הודיעה לאחרונה כי חתמה עם "מדינה באפריקה" על חוזה בסך 240 מיליון דולר למכירת מגוון מערכות, כולל מערכת להגנת מטוסים מפני טילי כתף, ציוד תקשורת, מכשור ללוחמה אלקטרונית ושדרוג מסוקים. מלמן חושף כי המדינה היא זמביה, ומציין כי זו "עסקה מוזרה משהו", שכן זמביה היא מדינה ענייה ביותר שאינה שרויה במלחמה חיצונית או פנימית. לדבריו, אחד השמות שהוזכרו בהקשר מימון העסקה הוא בנק הפועלים.

בלאק-קיוב. בראש שער "הארץ" מופנים הקוראים לתחקיר מאת חיים לוינסון והגר שיזף על משימה כושלת של חברת הריגול הפרטית בלאק-קיוב. התמונה העולה מהתחקיר היא בעיקר של עבודה חובבנית: נסיונות דליית המידע, כפי שהם מתוארים על סמך שיחות עם עובדי החברה ומסמכים פנימיים שהגיעו לידי העיתונאים, גמלוניים במידה כזו שמיד עוררו את חשד הנמענים, וסופם שהסתיימו בלא כלום.

היסטוריוגרפיה. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם גם הבוקר המדור של דייוויד סלע, "70 שנים אחרי", שמסכם את אירועי השבוע לפני שבעים שנה. כרגיל, המדור מתמקד בשולי ומתעלם מעובדות שפחות נוחות לקוראים. הפעם, הכותרת הראשית של המדור מוקדשת לקרב מחירים שהתחולל בבתי-הקפה בתל-אביב השבוע לפני שבעים שנה. נעדרים לחלוטין מהמדור האירועים הבאים: ב-21.10.1948 הוקם רשמית הממשל הצבאי, ששרד עד 1966; ב-26.10.1948, היום בדיוק לפני 70 שנה, הוגשו לדוד בן-גוריון מסקנות "ועדת הטרנספר", שהמליצה לא להחזיר את הפליטים הערבים לתחומי ישראל.

אלף מלים. מתן ברניר ואלה לוי-וינריב מדווחים ב"גלובס" על עדותו של אלון חסן במשפט הפלילי נגד רונאל פישר. את הידיעה מלווה תצלום נפלא של הצלם רפי קוץ (הפריים במהדורה המודפסת אפילו טוב מעט יותר מהפריים שנבחר למקוונת). גם הטקסט שווה קריאה.

השלמת קריאה. מי שמעולם לא קראו אפילו מאמר אחד מאת עו"ד ד"ר הרב חיים שיין יכולים להשלים את כל מה שהפסידו בקריאת המאמר שהוא מפרסם הבוקר בראש עמוד 14 של "ישראל היום".

חובת הרייך

ב"מוסף הארץ" משוחחת איילת שני עם ההיסטוריון יונתן לוי, שחוקר את ההיסטוריה של הסמים במלחמת העולם השנייה. "כשמשווים בין מדיניות הסמים של גרמניה הנאצית, שהיא דיקטטורה מחרידה, לכל הדעות, למדיניות הסמים של ארצות-הברית, הדוגמה לדמוקרטיה ליברלית, רואים שהגרמנים, בכל התקופות, התייחסו טוב יותר למכורים מאשר האמריקאים", הוא אומר לה.

"בעוד שהאמריקאים פשוט כלאו אותם, ובכמויות, הגרמנים בחרו לטפל בהם. זה נובע מתפיסת העולם השונה שלהם. האמריקאים ראו במכורים אנשים לא מוסריים שיש לכלוא אותם. הגרמנים ראו בהם חולים שאפשר לרפא. שוב, מאחר שמקור ההתמכרות אינו ביולוגי או תורשתי, יש לטפל בו. לו היה ביולוגי או תורשתי, היתה זו חובת הרייך להשמידו. למעשה, תפיסת העולם הנאצית היא זו שהצילה את המכורים מכליה.

"אני נכנסתי למחקר הזה מתוך ההנחה הרווחת שהנאצים רדפו מכורים לסמים. גיליתי שזה פשוט לא נכון. זה חידד מבחינתי את ההבחנה בין מי שאנחנו רוצים לעזור לו, ובין מי שאנחנו רוצים לבודד ובשלב מסוים אולי גם להשמיד. זה המפתח. זה גרם לי להסתכל עליהם בצורה קצת יותר רצינית. נורא קל להגיד, הנאצים משוגעים. הם לא. עשרות מיליוני בני אדם לא קמים בוקר אחד ומחליטים להשתגע. הם לא היו משוגעים. הם היו בני אדם. זו היתה תפיסת עולמם, ומחרידה ככל שהיא תהיה, הם האמינו בה".

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת עוד ידיעה מאת איריס ליפשיץ-קליגר המקדמת את חברת אסם, במסגרת "השולחן של המדינה", מיזם "משותף" לכלי התקשורת והחברה המסחרית (כסף תמורת תוכן).

"ידיעות אחרונות", 26.10.2018

ב"מעריב" מתפרסמים הבוקר שלושה מדורים במימון ישיר של גורמים חיצוניים: אסם ("שבוע משפחתי", ללא קרדיט כותב), בנק הפועלים ("מנהלים מחליטים", מאת דודו לוי-רייך), ומפעל הפיס ("למען הקהילה" מאת יהונתן פורת).

מדורים במימון גורמים חיצוניים, "מעריב", היום (לחצו להגדלה)

 ענייני תקשורת

ציפורי. ב"גלובס" מקדיש הפרשן הבכיר אלי ציפורי חלק מטורו "גילוי נאות" לכשל שעומד בבסיס שוק השידורים המסחריים בטלוויזיה – העמלות הגבוהות שגובים משרדי הפרסום הגדולים באמצעות חברות רכש המדיה שלהם (ציפורי מתמקד בפרסומאי אילן שילוח).

לקראת סיום מזכיר ציפורי כי יו"ר מועצת הרשות השנייה יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שבימים אלה מותקפת קשות בתקשורת בשל רצונה לדחות את מיזוג רשת עם ערוץ עשר, היתה מהיוזמות של דיון על כשל השוק הזה, שנערך לפני כשש שנים בוועדת הכלכלה. בין היתר מציין ציפורי כי הצעת החוק שהוגשה אז בנושא, הצעה שהוא קורא להעביר כמותה כבר בכנסת הנוכחית או לכל המאוחר בבאה, חוברה על רקע מסמך שהכין בזמנו דרור שטרום.

העובדה שציפורי מבקר את שילוח לא תפתיע את קוראיו הוותיקים, אך האזכור של שטרום בהקשר חיובי דווקא כן. הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים חטף מציפורי לאורך השנים ביקורת שהמלה "נוקבת" לא עושה לה צדק. בין היתר נטען כי הוא אחראי לשוד הפנסיה של הציבור הרחב, שהוא טהרן, צבוע ודו-פרצופי, וכשרגולטור שירת את עצמו ולא את הציבור. באחת ההזדמנויות, טור של ציפורי שהוקדש לשטרום אף לווה בקריקטורה שבה נראה האחרון דורך על אדם המתחנן על נפשו.

אלי ציפורי (צילום: "העין השביעית")

בשיחה עם "העין השביעית" לפני כשנתיים סיפר שטרום כי כממונה על ההגבלים העסקיים קיבל כמה החלטות שהזיקו לאינטרסים הכלכליים של אליעזר פישמן, עד לאחרונה בעל השליטה ב"גלובס".

"ב'גלובס', מאז ההחלטות שלי בענייני פישמן, בעניינים הנוגעים לי יש קו אחר", אמר אז שטרום ל"העין השביעית". "שיאם בטור של סגן העורך אלי ציפורי, שמעולם לא ביקש תגובה לשום פרסום שלו על דברים שעשיתי והפרסומים שלו גבלו בהאשמות 'דר שטירמריות', היסטריות, מסומאות משנאה. האיש מעולם, במשך שנים, לא פנה לבקש תגובה. הוא גם מעולם לא ביקש להתעמת איתי – דבר שהייתי מסכים לו בשמחה מעל כל במה. קטונתי מלחלק ציונים לרמת העיתונאות אבל ברור שהתנהגות חריגה כזו היא אחד משניים: פחדנות נטו או אג'נדה קבועה מראש, כי ממילא מה שנכתוב ידוע מראש".

העובדה כי הבוקר, אחרי שפישמן כבר מזמן לא בתמונה, ציפורי מציין את שטרום בהקשר חיובי ומזכיר את חוות דעתו מתחילת העשור בדבר העמלות הגבוהות של משרדי הפרסום מעוררת באופן טבעי את החשק לבדוק בארכיון העיתון מה כתב על כך בזמן אמת. האם ציפורי שיבח את שטרום? האם הסתמך על חוות דעתו בסוגיה?

ובכן, עיון בארכיון המקוון של "גלובס" מעלה כי בתחילת העשור, בתקופה שבה חברת-הכנסת דאז שמאלוב-ברקוביץ' הגישה את הצעת החוק שלה להסדרת שוק העמלות, ובהמשך יזמה את הדיון בוועדת הכלכלה, ציפורי כתב על שטרום, אפילו יותר מפעם אחת, וגם כתב על העמלות בשוק הפרסום, אך לא יחדיו. יתרה מכך, כשכתב על שוק הפרסום באותה תקופה ביקר בחריפות את שילוח ואת רמת התחרותיות הירודה בשוק, ממש כמו שהוא מבקר אותם כיום, אך כשכתב על שטרום התמקד דווקא בנושאים אחרים, תוך שהוא מותח עליו ביקורת אישית חריפה.

קרדיט. ידיעה המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", על התפטרותו של הבמאי מיקי גורביץ' מבית-הספר ניסן נתיב על רקע תלונות חדשות על הטרדה ותקיפה מינית כוללת באופן לא שכיח קרדיט לעיתון שאינו מקבוצת "ידיעות אחרונות": "הארץ".