"אנשי החדשות שלכם מזמינים אתכם לראות חדשות שלא הכרתם: חדשות מאוזנות יותר, עם יותר דיווחים מרתקים, מהשטח, ועם מגוון דעות ונקודות מבט שלא הכרתם. חדשות 10 - לראות את הדברים אחרת". כך, בוקר וערב בפרסומות ברדיו, ועל שלטי חוצות בכל פינה במדינה, מבקשים מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, שהפכו כמעט לגיבורי טלנובלה תקשורתית, לשכנע את הציבור הישראלי העייף והמותש מרוב חדשות לנטוש את ערוץ 1 ו-2, ולעבור לצפות בהם. לאחר כמה שבועות של שידורי חדשות 10 אפשר כבר להתחיל לשפוט אותם על-פי הצהרות הכוונות והתוצאות בשטח.

מהקומה ה- 16 של מגדל "בית הוורד" בגבעתיים אכן רואים את הדברים אחרת. במשך שלושה חודשים עבדו אנשי ערוץ 10 בקדחתנות, כמעט מהיסוד, על הקמת חברת חדשות עצמאית. רגע לפני התרסקותו המדוברת כל-כך של הערוץ, חודשים ספורים בלבד לאחר השקתו, הבינו מנהליו כי הקרב האמיתי אינו מתנהל בזירת השעשועונים או תוכניות האירוח, אלא בחדשות. ראשי הערוץ סברו כי מהדורות החדשות, ששודרו עד אז בהפקתה של "חדשות ישראל" (הזוכה במכרז לערוץ החדשות הייעודי, שמעל עלייתו לאוויר רובצת עננה גדולה של חוסר ודאות), אינן מספקות תחרות ראויה לשני הערוצים האחרים, בעלי דסק חדשות גדול ומיומן. על אף ההשקעה הכספית העצומה, הוחלט אפוא להקים חברת חדשות עצמאית, בתקווה להגיע גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר. אנשי החברה טוענים בגאווה כי האולפנים החדשים, שנבנו במהירות מעל קומת המשרדים של ערוץ 10, בהשקעה של שלושה מיליון דולרים, אולי קטנים יחסית לאולפני טלוויזיה אחרים, אבל הם מהמשוכללים והמתקדמים מסוגם בעולם. יש שם גם אולפן רדיו, שממנו משודרות מהדורות מדי שעה לתחנות הרדיו האזוריות.

צילום: אריאל שליט

לא רק באמצעים הטכניים השקיעה החברה: לשורותיה גויס בזמן קצר צוות של יותר משלושים כתבים, פרשנים ומגישים. המשכורות שהוצעו לחלקם גבוהות פי כמה מהמקובל בשוק העיתונות הישראלי, וההשערות על גובהן פרנסו עמודים שלמים בעיתונות. במצבו הקשה של המשק, כאשר מספר המובטלים עולה מדי חודש והעוני מעמיק, הטענות על גובה המשכורות לא איחרו לבוא. היו שטענו כי כאשר מגיש בטלוויזיה מרוויח מאות אלפי דולרים, דיווחיו על מקרר ריק בעיירת פיתוח עלולים להתקבל באי אמון. בכירים בערוץ דחו את הביקורות, וטענו כי מדובר בניפוח מוגזם ובצרות עין, וכי תקציב חברת החדשות של ערוץ 10 נמוך בכמחצית מתקציב חברת החדשות של ערוץ 2. לצד הכוכבים נפתחו הדלתות לעובדים זוטרים. בעניין זה היתה מלאכתם של מקימי החברה קלה יותר. בימים של רוויה גדולה בשוק התקשורת הישראלי, כשרבים נפלטים ממקומות עבודה ורבים עוד יותר מסיימים בתי-ספר לתקשורת ומבקשים להצטרף לשורות, אין קושי רב לגייס כוח אדם נלהב, שמוכן לעבודה קשה, ובשכר מינימלי - העיקר שייתנו לעבוד.

הצהרת הכוונות היתה לפתוח את השורות לצעירים חסרי ניסיון, מקצתם מקרב אוכלוסיות שקולן כמעט אינו נשמע בתקשורת הישראלית. רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות, לשעבר איש "ידיעות אחרונות" ועורך "אולפן שישי" בערוץ 2: "תפיסת העולם שלנו היא, שאם ניתנה לנו הזכות להקים ארגון חדשות חדש, מוטלת עלינו החובה והזכות גם להוליך שינויים חברתיים שאינם קשורים למוצר החדשותי, אלא לחברה הישראלית שבה אנחנו חיים". ואמנם תהליך המיון של המועמדים הזכיר מסלול קבלה ליחידות עילית של צה"ל יותר מאשר לגוף תקשורתי. במודעות בעיתונים הודגש, כי ניסיון קודם בעיתונות אינו הכרחי. יותר מ-4,000 פניות הגיעו, ולאחר סינון ראשוני הוזמנו 700 מהפונים למבדקים שכללו מבחני ידע כללי. לשלב הבא הוזמנו 100 אנשים לראיונות אישיים. 18 עלו לשלב הסופי - קורס הכשרה - שאותו הצליחו לגמור בסופו של דבר רק שישה צעירים מאושרים, שהקשר בינם לבין התקשורת לא חרג בהרבה מקריאת עיתונים ושלטוט בין הערוצים: הדי גור, כתבת כללית, בוגרת בית-הספר לתקשורת "כותרת"; אמילי אמרוסי, תושבת ההתנחלות רחלים, כתבת כללית; חיים הר-זהב, כתב פוליטי, סטודנט שנה שלישית למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר יושב-ראש אגודת הסטודנטים הארצית; ספא אבו-רביע, בדואית תושבת באר-שבע, שבשנים האחרונות שימשה רכזת השמה לנשים בדואיות במסגרת עמותת שתי"ל, הנותנת שירות וייעוץ לארגונים למען שינוי חברתי. אבו-רביע הצהירה, כי היא מתכוונת להמשיך בעבודתה למען קידום הנשים הבדואיות בד בבד עם עבודתה ככתבת חדשות 10 בדרום; מהרטה ברוך ממוצא אתיופי, כתבת כללית; טלה איילין, כתבת תל-אביב, גם היא ממוצא אתיופי, עד לאחרונה דיילת ב"אל על". טלה איילין: "הגעתי לחדשות 10 בזכות עצמי, אבל ברור שיש כאן גם סוג של שליחות. אני יודעת שיש לבחירה בי השפעה, ואני אשמח מאוד אם בעקבותי אנשים נוספים מהעדה האתיופית ירגישו בטוחים יותר לנסות ולהשתלב כל אחד בתחומו. חברת החדשות של ערוץ 10 זה מקום מצוין להשתלב בו, כיוון שהיא חדשה ולכל אחד יש הזדמנות להוכיח את עצמו, ולהביא את הייחודיות שבו".

איזו זווית ייחודית תביאי למסך של ערוץ 10?
"יש לי הרבה רעיונות והרבה מחשבות, אבל הייתי מעדיפה שאת השאלה הזו תשאל בעוד כמה חודשים".

שתי האחרונות גויסו באופן יזום לאחר שהתברר, שבכל אלפי הפניות לא הגיעה ולו פנייה אחת של מי מבני העדה האתיופית. רם לנדס מדגיש שהכתבים החדשים הם לא גימיק. "אם שתי הכתבות מהעדה האתיופית יצליחו, כל התפיסה של האוכלוסייה האתיופית כלפי התקשורת תשתנה". השאיפה לשנות את פני החברה הישראלית באמצעות מהדורת חדשות נראית אולי מוגזמת או יומרנית, אך יש בה כדי להעיד על ההתלהבות והשאפתנות המתחילות בראש הפירמידה של חברת החדשות.

אין פלא שלנדס וחבריו מדגישים את השמות החדשים מן הפריפריה ואת היומרה לשינוי. אך לצופה עד כה בערוץ קשה שלא להתרשם דווקא מריבוי הבלונדיניות פליטות גלי-צה"ל. לכולן קול דומה ואינטונציה דומה, וכולן, כך נדמה, חולמות להיות מיקי חיימוביץ' כשיגדלו. את המקום הבולט יותר תופסים, מטבע הדברים, הוותיקים שהגיעו לערוץ 10 מערוצים אחרים - שמות מוכרים, שסיפורי רכישתם מכלי תקשורת אחרים מילאו את מדורי התקשורת והכלכלה בעיתונים: עמנואל רוזן (פרשן מדיני), ינון מגל (כתב שטחים), ניצן הורוביץ (ראש דסק החוץ) וצבי יחזקאלי (ראש הדסק לענייני ערבים). מערוץ 1 הגיעו אלון בן-דוד (כתב ופרשן צבאי), גיל תמרי (כתב בארצות-הברית), יואב טוקר (כתב בצרפת), שלומי אלדר (ראש דסק חברתי) ומאיר איינשטיין (ספורט).

לנדס וחבריו מדברים על עצמם כעל מין סטארט-אפ תקשורתי, היוצא להרפתקה ולהימור שעתידם בלתי ידוע, בהרבה התלהבות, בצוות מגובש ומבטיח. אחד הכתבים אף הגדיר את חברת החדשות "קומונה" שבה כולם מפרגנים ורוצים לעזור לזולתם, תופעה שלא תמיד מאפיינת את סביבת העבודה בכלי התקשורת הישראליים. המגישים הבכירים משתדלים לעזור ככל יכולתם לכתבים הצעירים, והאווירה פתוחה ונעימה. כתב חדש: "חברת החדשות מורכבת מאנשים בכל הגילאים שבאים מצד אחד לנצח בתחרות מול האחרים. ומצד שני ליהנות מהעבודה שהם עושים". וחיים הר-זהב, כתב פוליטי טרי, שעובד בצמוד לכתבת הוותיקה ציפי ברנד, מעיד: "אני נהנה פה מכל רגע. זו מערכת דינאמית, מעניינת, מרתקת ומסקרנת. היחס שאנחנו, הכתבים החדשים, מקבלים מהוותיקים הפתיע אותי לטובה: הם מתייחסים אלינו כשווים ושואלים לדעתנו. היתרון שלנו כחדשים הוא שאנחנו כאן מהרגע הראשון, תהליך הקליטה שלנו חפף לתהליך ההקמה של חברת החדשות ואנחנו צומחים ביחד איתה. גם תינוקות גדלים להיות מבוגרים, ואני מקווה שהתינוק הזה שלנו יגדל יפה".

ייתכן. אך קשה לראות כיצד בונים ארגון ותחושת יחידה עם פערי שכר עמוקים כל-כך בין עובדים סביב שולחן אחד, ובחודשים הקרובים מעניין יהיה לראות כיצד ישפיעו פערי השכר בין ה"כוכבים" לבין הכתבים והעובדים הזוטרים על העבודה היומיומית ועל היחסים בחברה. שהרי אם הסטארט-אפ הזה ייכשל, חלילה, לא כולם יימצאו מהמרים באותה מידה. כי יש כאלה, שהייאוש שלהם יהיה יותר נוח, ולו רק בזכות חשבונות הבנק שלהם.

אחד האלמנטים המבדילים כבר את חדשות 10 מהערוצים האחרים הוא הבלטת הפרשנות והדעות הפרטיות של חברי המערכת ושל עיתונאים מבחוץ. הם מסבירים זאת בכך שהפרשנות היא מרכיב עיתונאי לכל דבר, כמו בעיתונות הכתובה, והיא מובדלת מן הידיעות השוטפות בכתובית ברורה.

מרכיב נוסף המבדיל את המהדורה ממתחרותיה הוא אורכה: 45 דקות. בכך מבקש ערוץ 10 להעביר את המסר: אנחנו מעמיקים ורציניים יותר, אצלנו תקבלו יותר חדשות, יותר עיסוק בנושאי חברה ורווחה, תרבות, כלכלה ועסקים, וטיפול נרחב יותר בחדשות מהפריפריה. כמו כן ניכר מאמץ שלא לקפח את קהל אוהדי הספורט. ראשי חברת החדשות מצהירים שישימו דגש מיוחד על תחקירים, שאינם רווחים די הצורך בעיתונות הישראלית. לשם כך גויס צוות תחקירנים הפטור מהתעסקות בכרוניקה השוטפת. טלי בן-עובדיה, העורכת הראשית, לשעבר עורכת מהדורת חדשות 2: "אנחנו לא נותנים לכרוניקה השוטפת לנצח. אנחנו אומרים שניתן לוותר על שניים-שלושה אירועים שגרתיים שקורים במשך היום ולהפנות את האנרגיה לטובת אירועים מקוריים יותר, רלבנטיים יותר לחיי היום-יום, שעונים על חסרים שקיימים בתקשורת כיום. בשנתיים האחרונות התקשורת התמכרה לאירועים השוטפים במקום לעצור ולבדוק אותם לעומק".

לתחקירי העומק נצטרך כנראה לחכות, בינתיים, מה שמקבלים הצופים הוא "שואו" טלוויזיוני עם דגש חזק על ה"לוּק", ולאו דווקא תפיסת חדשות חדשה שאין רואים בערוצים אחרים.

שילה דה-בר, ראש מערכת החדשות: "מלת המפתח היא יוזמה. להיות במקום כאשר האירועים קורים. להגיע כמה שיותר רחוק, כדי לתת לצופים את מה שלא יראו בערוצים האחרים". אות למגמה הזו ניתן כבר במהדורה הראשונה, שבה שידר אלון בן-דוד מקטאר. גם אם ערכו החדשותי של השידור מוטל מאוד בספק, משום שלא ראינו שם מידע שאי-אפשר היה להעביר מן האולפן, המסר היה ברור: אנחנו על המפה. כך עשה גם צבי יחזקאלי, הישראלי הראשון ששידר מצפון עיראק (המתחרים, אגב, לא בזבזו זמן ומיד שלחו גם הם כתבים למקום). גם כאן ספק אם השידורים שלו העניקו לצופים מידע של ממש, כי מה כבר אפשר ללמוד מגיזרה צרה מאוד של גבול תורכיה-עיראק על התמונה הכללית של ההכנות למלחמה, אך ההצגה היתה גדולה.

בליל הבחירות, טבילת האש הראשונה של חברת החדשות, הקצה ערוץ 10 משאבים גם למשימה שהקשר בינה לבין עיתונות לא ברור עד תום: מסוק צילם את שיירת ראש הממשלה בדרכה למטה הליכוד. צופים רבים, כמו גם אנשי הערוץ, ידעו שלא היה בכך ולו בדל של ערך חדשותי, אבל ערוץ 10 נתן "שואו". או אם תרצו - המחשת האמרה "השמים הם הגבול".

הדגש על ה"לוק" וה"שואו" מקבל ביטוי ממשי גם בתשומות משניות לכאורה כמו גרפיקה ואנימציה. מעצב המהדורות, מיכה ריס, מתמחה במיתוג טלוויזיוני: "העיצוב שלנו משרת את היעדים: מצד אחד בידול מהמתחרים ויצירת מוצר שונה וייחודי, ומן הצד האחר - מוצר שמאפשר לצופה להרגיש בנוח. הצבעים והעיצוב נועדו להעביר תחושת מקצועיות, אמינות, חדשנות וחמימות מרגיעה".

"מטבע הדברים. השוני במהדורה שלנו מורגש בהתחלה בעיקר בצורה החיצונית, בגרפיקה". אומר אחד הכתבים הצעירים. "עכשיו, אחרי שהתאקלמנו, העבודה הקשה מתחילה - להוכיח את היכולת שלנו להביא לצופה מהדורת חדשות טובה יותר מהמתחרים. ואני מניח שזה ייקח זמן מה. אני לא מאמין שבחדשות אפשר להמציא את הגלגל מחדש, אבל חשוב לצבור כוח, כדי שאדם שירצה להדליף משהו לתקשורת יפנה דווקא אלינו ולא למתחרים". הכתבים הצעירים מעודדים מהביקורות המחמיאות על חברת החדשות: "המנהלים הכינו אותנו ל'זובור' בטורי הביקורת, אבל בסך-הכל הביקורות לא היו רעות. גם משיחות עם אנשים אחרים אנחנו מבינים שאנחנו בדרך הנכונה. הרוח לא יצאה מהמפרשים, להפך".

הכתב הצעיר מדבר על זמן, ואכן זה הדבר שחדשות 10 זקוק לו יותר מכל, חוץ מכסף, כמובן, והשניים שלובים זה בזה. אך דווקא שני המרכיבים הללו אינם בטוחים כלל, ככל שאפשר לשפוט מהדיווחים במדורי הכלכלה של העיתונים. בשיחות עם המנהלים והעובדים נראה, שגם אם יש ספקות לגבי העתיד, הם נשמרים בבטן. כלפי חוץ מקרין צוות החדשות אופטימיות רבה. הרייטינג המדשדש סביב עשרת האחוזים אמנם רחוק מלהיות הצלחה גדולה, אך גם אינו הכישלון שממנו חששו כולם. "אם נשרוד בחצי השנה הקרובה, כל הדרך שבה משדרים חדשות בישראל תשתנה. ארגוני החדשות האחרים ייאלצו להגיב לאתגר שאנחנו מציבים בפניהם", אומר רם לנדס, וגם הוא יודע שהשינויים בהרגלי הצפייה אינם מהירים כל-כך, ופירות ההשקעה ייראו, אם בכלל, רק בטווח הארוך.

ושילה דה-בר שולל את הטענה שמדובר בהתלהבות של מתחילים שתלך ותדעך. "אנחנו אמנם מתאמצים יותר בהתחלה כדי להוכיח את עצמנו, אבל החוכמה היא להתחיל חזק ולשמור על הקצב לכל אורך הדרך. וכך יהיה".

רן בנימיני הוא כתב המשטרה של קול-ישראל

גיליון 43, מרץ 2003