תכירו, זה השותף שלי אוחובסקי

בתחתית שערי "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מופיעה הבוקר הפניה לידיעה על מצעד הגאווה שנערך אתמול בירושלים. בשני העיתונים מצוין שבאירוע צעדו כ-20 אלף משתתפים. בתחתית שער "מעריב" אין ידיעה דומה, אולי משום שעבור קוראי העיתון העובדה שרבבות צעדו במצעד היא חדשות ישנות.

הסיקור המקיף ביותר של המצעד מתפרסם ב"הארץ", בידיעה מאת ניר חסון, אהרן רבינוביץ, לי ירון ויהונתן ליס. בין היתר מצוטט בה ניר קאפנר, רב בן 78 מניו-יורק שזה לו המצעד השביעי בירושלים. "פעם הייתי אחד היחידים עם כיפה וכל העיתונאים באו אלי", הוא אומר, "עכשיו אני שמח שאני לא כל-כך ייחודי".

הסיקור שבו ננקב המספר הנמוך ביותר של המשתתפים מתפרסם ב"ישראל היום" (15 אלף). ב"בשבע" אין סיקור של המצעד, כיוון שהעיתון רואה אור בימי חמישי, אך יש בהחלט התייחסות לסוגיית הלהט"ב, או כפי שהיא מכונה שם: "משיכה תוך מגדרית", או לחלופין "הטרור הלהט"בי".

במדור הדעות של "בשבע", השייך לאותה קבוצת תקשורת שבה פורסם (בשל "תקלה"), טור שקרא בין היתר למחות מעל האדמה שמאלנים ולהט"בים, פונה הרב אריאל אליהו לחוקרים "אמיצים" מהאקדמיה בבקשה כי יחקרו לעומק את השאלה האם יש תוקף ל"תפיסה שמשיכה תוך-מגדרית היא מקובעת ולא ניתנת לשינוי".

לפי הרב אליהו, אמנם קיימים חובבנים שהוציאו שם רע למה שמכונה "טיפולי המרה", אולם "מטפלים רבים אחרים אכן הצליחו לסייע לבני נוער לגבש נטייה מינית מותאמת מגדר, ואף לעצב את נטייתם מחדש ולהקים משפחה. ולא, לא על-ידי שוקים חשמליים, אלא בטיפול ארוך הכולל העמקה עצמית ורכישת הרגלים חדשים".

עד שלא תינתן גושפנקא מן האקדמיה, טוען הרב אליהו, רבים יימנעו מלנסות ולשנות את עצמם וייאלצו להפוך, באופן מלאכותי כמובן, "חושך לאור, מר למתוק, ניצול נשים וסחר בילדים לקדמת הנאורות, וחיים חדגוניים ואפורים לדגל בצבעי הקשת". לדבריו, רק מחקר אמיץ יוכל "לסייע לרבים לפרוץ את הכלא הקשה הזה, ולעצב מחדש את זהותם המינית".

כמה עמודים בהמשך עיתון "בשבע" נראה כי נמצא החוקר שהרב אליהו חיפש. זהו הרב אליעזר מלמד, שטורו הקבוע בעיתון נפתח הפעם בשאלה מהומו דתי: "אני אדם דתי, גדלתי במוסדות דתיים והתחנכתי בישיבות, אבל מה לעשות – הקב"ה ברא אותי עם נטייה לבני מיני. ניסיתי להיאבק בזה. לילות ארוכים בכיתי והתייסרתי, אבל לבסוף השלמתי עם נטייתי. אני חי עם בן זוג, גם הוא מרקע דתי. מה עמדת ההלכה: האם עלי להתנכר לטבעי? האם עלינו להסתיר את הקשר שלנו? מדוע לא ימצאו דרך להתיר לנו להתחתן ולהסדיר את מעמדנו הזוגי כמו כל איש ואשה? הייתכן שהתורה תצווה לאדם להתנכר לטבעו?".

הרב מלמד פוסק בפשטות כי בתורה נכללת מצוות פרו ורבו וחל "האיסור החמור של משכב זכור", ולכן אורח חייו של השואל פסול. את דור העתיד מציע הרב מלמד להציל מגורל דומה באמצעות חינוך. "מתברר", הוא כותב, "שהתשוקה לבני אותו המין יכולה להתפתח אצל אנשים רבים ברמות שונות, וככל שמחנכים יותר לקבלת עול תורה ומצוות – ולהזדהות עם הערכים והרעיונות הטמונים בהן – כך אנשים רבים יותר מצליחים להתגבר על התשוקה לבני מינם, מצליחים להטות את כל תשוקתם בשמחה ואהבה לאשה המתאימה להם, ובונים את משפחתם בקדושה כדת משה וישראל".

כדי לאשש את התזה שלו מפנה הרב מלמד את תשומת לב הקוראים להבדל בין "אחוז הגברים החשים תשוקה לבני מינם" בקרב הציבור הדתי לבין שיעורם בקרב הציבור החילוני. מוזר שלא הסתמך על התרבות הצ'צנית, הרוסית, והאיראנית, שם אין הומואים כלל.

בהמשך מוסיף הרב מלמד כי "הרצון של בעלי נטייה חד-מינית להוליד ילדים חזק בקרב היהודים יותר מאשר בשאר עמי המערב", ולבסוף מגיע לשאלה שהפנה אליו אותו הומו דתי שחי עם בן זוגו. הפתרון שהרב מלמד מציע מזכיר קומדיית מצבים משנות השמונים: כדי לא להביא לעימות מיותר עם החברה הדתית, יש להגדיר את בן הזוג "כחבר קרוב ושותף לדירה".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "דירוג שיא לכלכלת ישראל". גד ליאור מדווח כי חברת "סטנדרד אנד פורס" תעלה הלילה את דירוג האשראי של ישראל "לשיא של כל הזמנים". בכפולה הפותחת הוצמד לידיעה תצלום של שר האוצר משה כחלון אף כי הוא אינו מוזכר בה. אגב, גם בנימין נתניהו לא מוזכר בידיעה החיובית הזו, אך אף על פי כן תצלומו לא נדפס בה.

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מעריב" עוסקות בחיסול של שבעה חברי חוליית דאע"ש סמוך לגבול רמת הגולן בידי חיל האוויר הישראלי.

הכותרת הראשית של "הארץ" היא מאמר על חוק הלאום מאת דויד גרוסמן, שחולק בשנים האחרונות את טורי הפובליציסטיקה שלו בין "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

מי אמר אפרטהייד

תחת הכותרת "שוויון אינו פרס" כותב דויד גרוסמן: "במציאות הישראלית העכורה לא מיותר להזכיר ששוויון איננו מין 'פרס' שאזרח מקבל מהמדינה שלו על כך שעשה למענה דברים אלו ואחרים. ואפילו לא על כך שהקריב את חייו למענה. גם החרדים שמסרבים להתגייס הם אזרחים שווי זכויות. השוויון הוא נקודת ההתחלה של האזרחות, ולא תוצר שלה. הוא האדמה שממנה צומחת האזרחות".

מאמר הדעה מציג עמדה עקרונית, אך לצדו יש גם דיווחים חדשותיים על חוק הלאום. נעה לנדאו ונעה שפיגל מדווחות כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו פוצץ אמש דיון עם נציגי העדה הדרוזית". לפי הדיווח שלהן, גורמים בסביבת ראש הממשלה טוענים כי הפגישה נקטעה לאחר שתת-אלוף במילואים אמל אסעד הטיח בראש הממשלה: "אני חי במדינת אפרטהייד". "ואולם, לדברי אסעד הוא לא אמר דברים אלה בישיבה ונתניהו הוא שציטט דברים שכתב בעבר בפייסבוק, ולפיהם חוק הלאום עלול לדרדר את מדינת ישראל לאפרטהייד. כשאסעד השיב כי הוא אכן סבור כך, קטע נתניהו את הפגישה".

למתעניינים ברשומון הקטנטן הזה מומלץ לקרוא את סדרת הציוצים של לנדאו מליל אמש, המסתיימת בתובנה הבאה: "בעידן החדשות הדיגיטלי, כל בדל מידע, בעיקר מגופים רשמיים, מתפרסם מיד, ולעתים קרובות ללא ייחוס, הצלבה או תגובה. גם אני חלק מהבעיה. כולנו. אי-אפשר לחזור אחורה. אבל יש נורה אדומה שכדאי לזכור: בליץ דיווחים מתואם מתוך חדר סגור? סביר להניח שהיה גם צד שני שטרם נשמע".

לא כל העיתונים המדווחים על הפגישה של נתניהו ואסעד נוהגים לפי המלצת לנדאו. חלקם מפרסמים בעמודי השער את גרסת ראש הממשלה כאמת גמורה. אחרים מתעלמים מההבדל בין "מדינת אפרטהייד" ל"עלול לדרדר את מדינת ישראל לאפרטהייד".

בשער "ישראל היום" נכתב כך: "אחד ממובילי המחאה טען: 'ישראל היא מדינת אפרטהייד'; נתניהו פוצץ הפגישה". בשער "מעריב" נכתב חד-משמעית כי אסעד "התפרץ אמש לעבר ראש הממשלה בפגישה עם נציגי הדרוזים. 'ישראל הופכת למדינת אפרטהייד', טען – והישיבה הופסקה". בשער "ידיעות אחרונות" הגיעו לניסוח אומלל עוד יותר: "נתניהו פוצץ מפגש עם ראשי העדה לאחר שתא"ל (מיל') אמל אסעד כתב בפייסבוק: 'ישראל היא מדינת אפרטהייד'", כאילו תוך כדי הפגישה פרסם אסעד פוסט בנושא.

ייאוש באוכלוסייה הערבית

גם הפרשנים הפוליטיים עוסקים הבוקר בחוק הלאום. יוסי ורטר מפרסם ב"הארץ" טור לא מעודכן שמכתיר את נתניהו כחבלן מבלפור שהצליח לפרק את פצצת המחאה הדרוזית, תוך התעלמות מפיצוץ הפגישה אמש.

ב"מעריב" כותב בן כספית כי משבר חוק הלאום הוא מכוון, תולדה של מהלך מתוכנן של בנימין נתניהו, הרואה את הבחירות באופק. "זה הבחירות, טמבלים", כותב כספית, ומוסיף כי "ההערכה המושכלת של נתניהו היא שבתחילת השנה הבאה, מקסימום מרץ-אפריל, יהיו בחירות".

"בחירות, רבותי, בחירות", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "בינואר-פברואר, או במרץ – זה כבר לא משנה. הן כאן [...] זו הסיבה שנתניהו מתבצר בחוק הלאום" (ב"מעריב" משוחח אבי ניסנקורן עם יהודה שרוני ומעריך כי הבחירות יתקיימו בפברואר או במרץ הקרובים).

לפי כספית, אגב, אדם שפגש את נתניהו בתחילת השבוע לפגישה ארוכה "מצא אדם מוטרף, מבוהל, שלא מצליח לדבר על שום דבר אחר למעט חוק הלאום". אם רק התקשורת הישראלית ונתניהו היו מבינים שהם הרבה יותר דומים מאשר שונים, אולי היו יכולים לשים בצד את המאבק ביניהם.

ב"ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי היתה הסכמה כללית בקרב חברי הקואליציה להיענות לבקשת ח"כ דב חנין לוותר על הסעיף בחוק הלאום ששולל מהשפה הערבית את מעמדה הרשמי. "עד שההחלטה הגיעה לנתניהו. הוא בלם את התהליך, וכל הקואליציה נאלצה ללכת בעקבותיו", אומר חנין לברנע. למה? כי נתניהו "רוצה לעורר ייאוש באוכלוסייה הערבית ולהמאיס עליה את החיים כאן".

בהמשך המדור משוחח ברנע עם מי שעמד במרכז טורו של כספית בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') חסון חסון, ומקדיש גם כמה מלים למי שקידם את החוק לאורך השנים, ח"כ אבי דיכטר. "בחור טוב במובן הרע של המלה", כותב ברנע על ח"כ דיכטר. "בפוסטרים הוא נראה מצוין", הוא מוסיף בשבחו.

ואמנם, בשער "ישראל השבוע" מתפרסם הבוקר פוסטר נאה של ח"כ דיכטר כשהוא אוחז בידו קלסר הנושא את הכותרת "חוק היסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" (צילום: זיו קורן).

השער מפנה למדורו הקבוע של אמנון לורד, שמוקדש הפעם לראיון עם ח"כ דיכטר. בין השאלות שמפנה לורד לח"כ דיכטר: "מה עבר עליך בשבועיים האחרונים, מאז הדגל השחור שהניף מעל החוק 'ידיעות אחרונות'?"; "מי שהלך לכיוון שלך משלם מחיר כבד, למשל בעיתון 'הארץ'"; וכן "בשבת תיערך ההפגנה הגדולה נגד החוק. אתה צופה אווירה של טרום הפיכה צבאית?". כמו כן, לורד מכנה את "ידיעות אחרונות" בכינוי "עיתון ערב".

שוליים/מרכז

"מוסף הארץ" של הבוקר הוא הראשון בעריכת אורי מרק, שהובא לתפקיד כדי להחזירו לעידן שבו היה "מוסף תחקירים", כך לפי פרסום במדור הברנז'ה של "וואלה". ואכן, כתבת השער במוסף הראשון של מרק היא כתבת תחקיר מאת גידי וייץ והילו גלזר על הנעשה בתאגיד השידור הישראלי.

המוסף חובט בתאגיד ללא רחם, וזאת בסתירה למחשבה המקובלת בחוגי הימין, כאילו השידור הציבורי בישראל הוא אתרוג של עיתונות השמאל. בנוסף מאשש תחקיר "הארץ" את הטענה שאם רק היתה בתקשורת הימנית מסה של עיתונאים חוקרים של ממש, במקום אוסף צינורות לפרסום דו"חות של עמותות ודפי מסרים, היה להם סיכוי גם לשנות משהו בעולם הזה. יחד עם זאת, אם התחקיר על התאגיד הוא הצהרת הכוונות של "מוסף הארץ" החדש, המצב לא מזהיר.

לכתבה של וייץ וגלזר ארבעה פרקים. על הראשון חתום וייץ, ועל היתר גלזר. וייץ השיג והביא לפרסום רשימות שהוכנו לקראת סינון עובדי רשות השידור. הן נכתבו עבור התאגיד בימים שבהם רק קם והתכונן לעריכת ראיונות קבלה לעובדי הרשות המתפרקת. את הרשימות, כך נכתב בתחקיר, יזם מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, "שפנה לשניים ממקורביו, שהפעילו קשרים ברשות השידור לשם איסוף מודיעין על העובדים".

הרשימות כוללות תיאורים משפילים שהוצמדו לשלל עיתונאים. על אחד כתבו "מכוער", על אחר "מיושן ומשעמם", על שלישי "לא לקחת אם הולכים על חדשנות ומיתוג מחדש". בתחקיר "הארץ" מפורט למי בדיוק התייחסה כל הערה, ויש עוד הרבה.

ההערות הפכו לכותרת של תחקיר "מוסף הארץ". בשער המוסף מודפסים תצלומיהם של תשעה עיתונאים עם התיאורים הלא מחמיאים שהוצמדו להם. זו גם היתה ההתמקדות אתמול בגרסה הדיגיטלית של "הארץ", כשהתחקיר התנוסס בראש עמוד הבית של האתר. מתוך כל התחקיר, זה בוודאי החלק שיעורר את הדיון הער ביותר, אך ספק אם הוא החלק שכולל את חשיפת הבעיות המהותיות בתאגיד.

דווקא בהמשך הכתבה, בחלקים של גלזר, מוזכרים אירועים חמורים יותר מהצמדת כינויי גנאי משפילים לעיתונאים מכובדים. תפירת מכרזים למקורבים, למשל, או החלשת שומרי הסף בארגון. תשומת הלב שהקדישו עורכי "הארץ" בדפוס ובדיגיטל לציטוטי העלבונות הותירו את הגילויים הללו בצל. למען האמת, גם בכתבה עצמה אין די פירוט עובדתי לגבי הממצאים שנאספו. כך, לדוגמה, מצוין כי אחד מארבעה מכרזים ששוכתבו ותנאי הסף שלהם הונמכו כדי למנות את המועמד המועדף על ההנהלה היה המכרז למשרת סמנכ"ל הרדיו, אך אפילו לא מוזכר שמו של מי שנבחר, לי-אור אברבך.

אפשר שב"מוסף הארץ" רצו להשיג את האפקטיביות הגדולה ביותר והעריכו שהדגשת העלבונות תחולל סערה ציבורית גדולה יותר מאשר הדגשת תפירת המכרזים. אבל לבחירה הזו יש מחיר. ראשית, באובדן הטון המכובד שעיתון כמו "הארץ" מתהדר בו בדרך כלל. שנית, כש"הארץ" מעדיף להדגיש עלבונות על פני תפירת מכרזים, גם התאגיד יכול להתעלם מהאשמה זו. ואכן, תגובת התאגיד שמובאת ב"הארץ" אינה כולל כל התייחסות לטענה כי ארבעה מכרזים לתפקידים מרכזיים נתפרו למידות המועמדים המועדפים.

כשזה המצב, גם מכתב התגובה שפרסם אתמול ארגון העיתונאים יכול להתמקד אך ורק בתיאורים הלא מחמיאים שהוצמדו לוותיקי השידור הציבורי, בלי להתייחס לטענה לתפירת מכרזים או החלשת שומרי הסף.

חדשנות ומיתוג מחדש

מלבד תצלומי העיתונאים וציטוטי העלבונות, שער "מוסף הארץ" מפנה לשבעה מדורים חדשים. "מן המפורסמות" הוא מדור ארכיון שמלקט כותרות בעלות עניין בדיעבדי מגליונות "הארץ" שיצאו השבוע-לפני ("רוסיה תקדים את המערב במירוץ להקמת כוכב לכת", דווח לקוראים ב-3 באוגוסט 1955). "אור מהגויים" הוא מדור, כך נראה, שמפנה לתופעות חיוביות במדינות שאין בהן רוב יהודי. הבוקר מדווחת מירב מורן שבסן-פרנסיסקו דואגים לעסקים קטנים ומקשים על התפשטות רשתות שיווק גדולות. "עתידות" הוא מדור שמופיע לקראת סוף המוסף, בחטיבת "הקצה", זו שעמודיה מסומנים באדום בשוליהם. הטקסט הראשון במדור, מאת בר חיון, מוקדש לטכנולוגיה לחיזוי פשיעה.

במדור "מיניאטורות" מתפרסם טקסט קצרצר מאת אלכס אפשטיין, מהסוג שהיה מופיע במדור "קצרצרים" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". לצד מדור זה מתפרסם מדור בשם "יקי ועליזה" מאת אורי מרק, עורך המוסף. זהו סיפור על שניים, יקי ועליזה, שעדיף שלא היה מתפרסם. "מחלק מוסר", מדור הנימוסים וההליכות שהופיע עד כה ב"גלריה" נכלל מעתה גם הוא במוסף. מי שאהב אותו ב"גלריה" יאהב אותו גם כאן.

העמוד הסוגר את המוסף הוקדש עד השבוע למדור "ענייני פנים" (תצלום תקריב של פני ידוען וציטוטים שלו על חלקי פניו השונים), אלא שזה קוצץ בשליש והוכנס פנימה. תחתיו מופיע בעמוד התוכן האחרון המדור "ארבעה דורות" מאת נועה אפשטיין, שמוקדש בהופעתו הראשונה למשפחתה של נטע קידר, עורכת, מפתחת תוכניות טלוויזיה ומרצה לתקשורת.

כמו כן, סדר המדורים בעיתון עורבב מעט, וחל שינוי נוסף: עד השבוע שעבר כתב ניסן שור על חוויותיו כגבר פריבילגי לבן ב"מוסף הארץ". מהשבוע הוא כותב על כך ב"גלריה". להגנתו של המוסף יש לציין, מלבד העובדה שהמדור "20 שאלות" נשאר על כנו, כי מדובר בסך הכל בהופעת הבכורה תחת העורך החדש. לוקח כמה חודשים, לפעמים אף יותר, עד שמוצרים עיתונאיים חדשים מתייצבים ומוצאים את קולם. נקווה לטוב.

נא לא לפגוע בבני הכת השלטת

במוסף "מעריב" חתומה טליה לוין על פרויקט מיוחד שבו שבעה מאיירים חוזרים לדמות "שרוליק", שהמציא הקריקטוריסט דוש, ומנסים לאייר את דמותו כפי שהיתה נראית כיום. בין המאיירים לא נמנה אבי כץ, שאייר לאחרונה את נתניהו כחזיר ובעקבות זאת הופסקה עבודתו בכלי תקשורת אחר מהקבוצה שאליה שייך "מעריב", ה"ג'רוזלם ריפורט". במוסף "כלכליסט" לעומת זאת מקדיש אסף חנוכה את כל מדורו לפיטורי כץ ומאיירים אחרים שעיצבנו בעבר את בעלי הכוח.

ב"הארץ" יוצאת נועה מנהיים להגנת החזיר. "מדובר, בסופו של דבר, ביונק יעיל, המסוגל להמיר 35% ממזונו לבשר (הפרות הקדושות לא מסוגלות ליותר מ-7%)", היא כותבת. "החזיר הוא חיה אינטליגנטית ובעלת תבונה העולה על זו של הכלב – ולפי מי שצורכים את בשרו בצורתו המבויתת מאז האלף החמישי לפני הספירה – הוא גם טעים ועסיסי ממנו. 38% מכל צריכת הבשר העולמית מגיעה מהחזיר, ומחלקיו האחרים ניתן להפיק מגוון מוצרים, מעור להנעלה ועד לזיפים, שבהם השתמשו עד סוף המאה ה-19 לייצור מברשות שיניים". את המקור לסלידה מהחזיר מוצאת מנהיים דווקא בדמיונו לאדם.

לקראת סיום מצטטת מנהיים מההקדמה ל"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, שם מזכיר המחבר כיצד מו"ל של הוצאה סירב להוציא את הספר וכתב לו: "זה היה פחות פוגע אילו בני הכת השלטת במשל לא היו חזירים". ההקדמה המלאה, אגב, זמינה לקריאה באתר זה.

בשולי החדשות

בתוך עמי אני טס. ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "ישראל היום", כותב הבוקר במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" על יוקר המחיה בישראל. בין היתר כותב בר-טל כי "הקיץ הישראלי הופרט ומרבית האזרחים יוצאים מהארץ לפחות לחלק קטן ממנו". זו טעות. לפי הודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במהלך כל שנת 2017 יצאו מהמדינה 3.8 מיליון אזרחים. גם אם כולם עשו זאת בחודשי הקיץ, מה שכמובן אינו נכון, עדיין מדובר בפחות ממחצית מאזרחי ישראל. אולי הטעות של בר-טל נובעת מהסביבה המיידית שלו, שבה בוודאי רוב האזרחים אכן יוצאים בקיץ לנופש בחו"ל. בר-טל עצמו, אגב, חזר רק לאחרונה מסיור בארה"ב במימון חברת נובל-אנרג'י, ובהקשר זה אפשר לקבוע ודאית: רוב האזרחים לא מקבלים הצעות דומות.

בצד הליברלי של האין מצע. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה חן שליטא עם ראש עיריית ירושלים היוצא ניר ברקת. בין היתר מדבר ברקת על גיבוש תפיסת עולמו הימנית. "לא גדלתי בבית פוליטי", הוא אומר, "אני והאחים שלי היינו בצנחנים, הייתי מ"פ בגדוד 890 ואז צללתי להייטק, אבא שלי פרופסור באוניברסיטה. התעסקנו יותר בעסקים, אבל כשהחלטתי להיות איש ציבור והתעמקתי – הבנתי שאני רוצה להיות במחנה הלאומי, שהבית הקלאסי בשבילי הוא הליכוד. מפלגה לאומית, ממלכתית, ליברלית ודמוקרטית".

"ליברלית?", תוהה שליטא. "רק ההצבעה על חוק הפונדקאות בשבוע שעבר מערערת על התפיסה הזו". "ליברלית במצע שלה", משיב ברקת. "הליכוד רץ לבחירות בלי מצע", חותכת שליטא. "אני", מגיב ברקת, "בכל אופן, בצד הליברלי של המשוואה הזו".

שרה נתניהו. בחלק אחר של הראיון עם ברקת מתעניינת שליטא בעבודתה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, כפסיכולוגית בשירות עיריית ירושלים. "כשאני שואלת את ברקת על העסקתה של הגברת נתניהו, הוא משדר בשפת הגוף שלו לחץ שלא הפגין באף נושא אחר שעלה במהלך הראיון", מציינת שליטא. "שרה היא עובדת מסורה, מקצועית וטובה", אומר ברקת על נתניהו. "אנשים שעובדים איתה אומרים עליה רק דברים טובים".

ב"מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעת תצלום מאת אבי ליטל ולפיה שרה נתניהו העניקה אתמול אות הוקרה ל"איש הלגו", רס"ן מאור כהן, שמגיע זה עשור חמש פעמים בשבוע למחלקות אונקולוגיות כדי לעודד ולשמח את הילדים החולים בבניית מבני לגו. בתצלום הידיעה (רפי דלויה) נמצא מקום לנתניהו, לא ל"איש הלגו".

42,556 שקל ברוטו לחודש. ב"מוסף הארץ" מתפרסם ראיון שערכה רוית הכט עם ח"כ זוהיר בהלול, שהודיע לפני ימים אחדים על פרישתו העתידית מהכנסת. אף שהכט מפנה לח"כ בהלול שאלות על נסיבות פרישתו, היא לא מבקשת ממנו להסביר מדוע החליט לדחות את ההתפטרות בפועל עד תום פגרת הקיץ, ובכך לגרוף לעצמו (ולעוזריו) עוד שלוש משכורות.

זריחת השמש. בפתח הראיון שערך נבו זיו עם חיים הכט מגולל העיתונאי סיפור טוב על הימים הראשונים של "יצאת צדיק".

פוף. בשער מוסף "ספרים" של "הארץ" מתפרסמת עוד ביקורת ספרות קטלנית מאת יהודה ויזן. הפעם ויזן שוחט את שמעון אדף. למתעבי אדף זהו בוודאי יום חג. לא צריך אפילו להבין את הטיעונים של ויזן, אפשר פשוט ליהנות מהמנגינה של הטקסט. צליל פצפוצי בועה.

עושים לביתם

משרד הכלכלה קנה תוכן ל"ישראל היום". ב"ישראל היום" שוב מתפרסם טקסט במימון הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה. בחודש שעבר דיווח איתמר ב"ז באתר זה כי המשרד הממשלתי, שבראשו עומד השר אלי כהן, שילם למעלה מ-700 אלף שקל עבור קניית כתבות ב"ישראל היום" – עיתון שבעבר מתח ביקורת חריפה על עסקאות דומות שביצע "ידיעות אחרונות".

גם הבוקר התוכן הממומן הוא טור מאת אריאל ויטמן שמתפרסם במדור הצרכנות, אלא שבניגוד למקרים קודמים, הבוקר הטעיית הקוראים בוטה יותר. בעבר הופיעה כוכבית קטנה ליד שמו של ויטמן, וזו הפנתה את הקוראים לשורה ממורקרת בתחתית העמוד ולפיה "הטור בשיתוף הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה". הבוקר אין כוכבית ליד שמו של ויטמן, והשורה שבתחתית העמוד אינה ממורקרת.

בנק הפועלים קנה תוכן ב"מעריב". ב"מעריב" מתפרסם הבוקר, מיד לאחר המדור של הפרשן הכלכלי יהודה שרוני, עוד טור שנקנה על-ידי בנק הפועלים, במסגרת המדור "מנהלים מחליטים" מאת דודו לוי-רייך.

אגב, במדור הכלכלי הצמוד כותב יהודה שרוני, שהיה פרשן בכיר לענייני כלכלה גם ב"מעריב" של נוחי דנקנר, בגנות ועדת החקירה הפרלמנטרית לאשראי שנתנו הבנקים (כמו הפועלים) לטייקונים (כמו דנקנר). "מלכתחילה לא היה מקום לוועדת חקירה על אשראי שניתן לפני יותר מעשור", כותב שרוני. "הרי המסקנות כבר הוסקו והטייקונים נפוצו לכל עבר".

ענייני תקשורת

ב"גלובס" כותב אלי ציפורי על הריכוזיות בשוק רכש המדיה, וזאת על בסיס הערותיה של הממונה על ההגבלים העסקיים מיכל הלפרין כפי שניתנו בהחלטתה שלא לאשר מיזוג של שתי חברות כאלה. ציפורי ממליץ על פתרון לבעיה: התערבות בשוק לצורך הגבלת גובה העמלה שחברות רכש המדיה גוזרות על כל עסקה ועסקה.

בתחתית עמוד 15 במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת "הבהרה" בנוגע לעו"ד רשף חן, לפי הסכם הפשרה שעליו דיווחנו באתר זה לפני כחודש.

ב"מוסף כלכליסט" עשו ג'סטה לכתב ארי ליבסקר ובמסגרת ראיון שערך אורי פסובסקי עם ד"ר ת'אבת אבו-ראס שיבצו תצלום של בתו של ליבסקר מהפגנה שנערכה לאחרונה בגנות חוק הלאום.

יהודה נוריאל מקדיש את טורו לחוק הלאום, אך מזווית ייחודית, זו של סלימאן חרבאווי, חבלן מג"ב שהתעוור בפיגוע שביצעו חברי המחתרת היהודית לפני 38 שנה. כפי שמזכיר ומדגיש נוריאל, אחד המעורבים בהכנת הפיגוע הוא חגי סגל, כיום עורך "מקור ראשון".

במוסף "מעריב" מקדיש רון מיברג את טורו למגזין "מוניטין". "יותר מכל", כותב העורך לשעבר של המגזין, "ניסה 'מוניטין' את הלא-ישראלי: לכתוב על מה שטרם נכתב. להציג תופעות, אנשים וסגנון חיים לפני שהתאזרחו. להשיג את הראיונות הקשים ולא להשתפן מאחורי המכתבה בבית". בין יתר ההישגים שמיברג מזכיר נמנית גם הכתבה שהכין רן אדליסט על "ידיעות אחרונות". הנה היא.