מאז החלה האינתיפאדה השנייה לא עסקה התקשורת הישראלית באינטנסיביות כזו במוסר הלחימה של חיילי צה"ל בשטחים הכבושים, כפי שעשתה בחודשיים האחרונים. ובייחוד מדובר בזרועותיה הפופולריות ביותר – "ידיעות אחרונות" וערוץ 2. הדיון הנרחב בשורה של פרשיות מקוממות ומביכות, הנוגעות ליחס החיילים לאוכלוסייה הפלסטינית, אף עורר את הרמטכ"ל להורות על בחינה מחודשת של דבקות צה"ל בעקרונות מוסר הלחימה שעליו גאוותו והביאה את הצבא להודות בהרג של אזרחים פלסטינים חפים מפשע.
דומה שמאז מותו של הילד מחמד א-דורא בראשית האינתיפאדה, או הריגתה של פעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי לפני כשנה וחצי, לא עסקה התקשורת הישראלית באופן נמרץ כל-כך בהרג פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה, למרות שמספרם גדול מאוד: לפי נתוני ארגון בצלם נהרגו מאז ראשית האינתיפאדה ועד אמצע נובמבר כ-1,657 פלסטינים, מתוכם 529 קטינים, שלא לקחו חלק בלחימה בעת שנפגעו (מכלל 3,024 ההרוגים הפלסטינים). כלומר, לפי נתונים אלה, מרבית ההרוגים הפלסטינים בעימות המזוין בארבע השנים האחרונות לא היו מעורבים בלחימה. לפי אותם נתונים, ב-18 ימי מבצע "ימי תשובה" בלבד, מסוף ספטמבר ועד אמצע אוקטובר 2004, נהרגו 31 קטינים פלסטינים נוסף להיימן אל-המס, ונסיבות מותם לא קיבלו סיקור מקיף.
הגל הנוכחי החל בהתרחשות חריגה שזימנה את כל המרכיבים הנחוצים לסיפור עיתונאי: חיילים שהיו מסוכסכים עם המ"פ שביצע את וידוא ההריגה, נכונות החיילים לתאר בפירוט את מהלך ההריגה גם מול תחקירים צה"ליים ששללו את גרסתם. מאוחר יותר נחשפו גם קלטות וידיאו שתיעדו את ההרג ואת הודאת המ"פ בדבר וידוא ההריגה, כולל את הוראתו ש"כל מה שנע, זז במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". קורבן ההתרחשות היתה איימאן אל-המס, ילדה תמימה בת 13 שהיתה בדרכה לבית-הספר, כשבתיקה רק ספרי לימוד, ושנהרגה למרות שברור שלא היוותה איום על חיילי המוצב או על המ"פ.
"גורם בגדוד שלא ראה את האירוע, אך ידע מה קרה והבין שהמג"ד הולך לסגור את הסיפור", מספר הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, שחשף לראשונה את המקרה, "אמר לי שהוא לא יכול לישון טוב בלילה". אותו גורם צייד את יהושוע במספרי הטלפון של חיילים שיוכלו לאשש את הסיפור. הפרסום הראשון של יהושוע על החשד לווידוא הריגה היה ב-8 באוקטובר ונמשך בסדרת פרסומים שביססו את גרסת החיילים, חרף הכחשות צה"ל, והובילו לפתיחת חקירת מצ"ח. "החיבור של מקרה קשה וחריג, ילדה, עשרים כדורים, והיחסים המורכבים בתוך הפלוגה הם שאפשרו לפרשה להתפוצץ", אומר יהושוע. "אני מעריך שאם היה מדובר במ"פ השני בגדוד, הסיפור לא היה יוצא החוצה והיה נסגר ברמת הגדוד והחטיבה".
צילום: רויטרס
פרסומים כאלה לא תלויים ביוזמה של כתבים צבאיים?
"באותו יום שהפלסטינים סיפרו שנורו בילדה עשרים כדורים ניסיתי להגיע לחיילים בגדוד, אך מי שהגעתי אליו לא שיתף פעולה. נכון שזה תלוי ביוזמה של כתבים צבאיים, אך ככתבים צבאיים אנחנו מדברים עם חיילים והסיכוי שחייל יוציא סיפור כזה נמוך מאשר שכתב שטחים יקבל סיפור כזה מפלסטינים. קשה מאוד לפצח ולהבקיע חיילים. שוברים-שתיקה מביאים עכשיו עדויות של חיילים על סיפורים מלפני שנה ושנתיים. אלו בכל זאת חי"רניקים שיש ביניהם קוד של נאמנות שבטית, ומי שמספר נחשב שטינקר. לחיילים שסיפרו לי לא היה קל, הפעילו עליהם לחצים, הם היו בוגדים בעיני חבריהם".
אתה מעריך שהסיפור הזה מעיד על שינוי בהתייחסות הכתבים הצבאיים לדיווחי צה"ל?
"השינוי כבר החל. בתדרוך הכתבים הצבאיים באוגדת איו"ש שנערך בחג החנוכה, צה"ל רצה שניתן כותרת על הצלחה במלחמה בטרור, אך הכותרת שלנו היתה על מספר החפים מפשע הפלסטינים שנהרגו על-ידי צה"ל. מהיום יתקשה צה"ל לשכנע כי כל מה שנאמר בתחקיר הוא אמת לאמיתה. לנגד עיני עמדה כל הזמן פרשת פעיל השלום הבריטי תום הורנדל (שנפצע אנושות על-ידי חיילי גדוד הסיור הבדואי ברצועת עזה באפריל 2003 ומת מפצעיו בינואר 2004; א"ה). התחקיר הצה"לי – ברמת המג"ד, המח"ט ומפקד האוגדה – קבע שהוא נורה כשהיה חמוש ולבש בגדים מנומרים. רק אחרי תחקיר פרטי של משפחת הורנדל, שהובא לידיעת הפצ"ר, הורה הפצ"ר על פתיחת חקירת מצ"ח, ובסופה הועמדו שני חיילים לדין, אחד על הריגתו, והשני על טיוח המקרה.
"כרמלה מנשה מקול-ישראל מספרת שחיילים במוצב גירית יצרו עימה קשר חודש לפני הריגת אל-המס והתלוננו על יחס המ"פ אליהם. "זה לא נראה לי אז סיפור, ואז הם התקשרו וסיפרו בלי צל של ספק שהמ"פ עשה וידוא הריגה. זה היה בסוף שמחת תורה, ואז היה הפיגוע בטאבה ואני יצאתי לטאבה. שמעתי את החיילים, שמעתי חלק מהקשר, והבנתי שהיה אירוע והמ"פ יצא מהמוצב, ופרסמתי אבל הסיפור לא תפס. רק אחרי שהרמטכ"ל הכחיש את וידוא ההריגה הסיפור תפס".
מדוע מעט מאוד סיפורים כאלה מתפרסמים?
"זה נושא קשה. אני לא יכולה להיכנס לתוך הצבא. החיילים לא משתפים פעולה. לי אין שום יכולת לתקשר, למשל, עם חיילי השייטת, הם אילמים, ולא תמיד אפשר לתחקר פלסטינים. אין לנו כלים, אנחנו לא יכולים לזמן חייל לחקירה, ואם הם משקרים את מצ"ח אז למה שלא ישקרו גם אותי. אני כל היום שואלת את הצבא שאלות עד 12 בלילה וגאה מאוד במה שחשפתי בתוך הצבא, אבל אני לא כתבת תחקירים ולא עוסקת רק בזה. פרסמתי המון סיפורי התעמרויות בפלסטינים במחסומים, ועל הריסת הבתים ברפיח. הצבא פרסם שהרס חמישה בתים ונסעתי לשם עם שלומי אלדר וראינו הרבה יותר בתים הרוסים, ראיתי זוועה, ילדים עם שקיות ופקלאות, אנשים שלא עשו כלום. הרסו בתים שהפריעו למעבר טנקים ויומיים אחרי שפרסמנו, צה"ל הודה שהרס 56 בתים".
פרשת אל-המס לא מעוררת אצלך תהיות בנוגע לאמינות הדיווחים של צה"ל?
"צריך לבדוק כל דבר שהצבא אומר. אף אחד מאיתנו, הכתבים הצבאיים, לא רוצה לרצות את הצבא, אבל אף אחד גם לא רוצה לשגות ולא תמיד יש לנו היכולת. אני יכולה להגיד שהרמטכ"ל לא משקר, תפסתי כבר מג"ד ועוד מפקדים ששיקרו לי, אבל הרמטכ"ל לא שקרן".
צילום: רויטרס
מערכת "עובדה" החלה לטפל בפרשת אל-המס מיד לאחר הריגת הילדה, ותחקירן המערכת עלה על עדויות החיילים שהגיעו גם ליהושוע ולמנשה. המערכת ביקשה מצה"ל לערוך שחזור בשטח שיביא את הגרסה הפלסטינית מול הגרסה הצה"לית, אך נתקלה בסירוב עיקש. לבסוף היא הגיעה לקלטות שנכללו בחומר העדויות שצורף לכתב-האישום שהוגש נגד המ"פ.
"הסיפור הזה זכה לאימפקט כל-כך גדול כי היו קלטות", אומרת אילנה דיין. "אך הסיפור התגלגל בצורה כמעט אקראית. ביום שהיא נהרגה, עוד כשהיינו בפגרה, אמרתי בואו נבדוק, ואז זרמו עדויות ויוסי יהושוע פרסם, ואז קיבלנו את הקלטות וזה זכה להצגה יותר אפקטיבית ולעוצמה גדולה בגלל המדיום".
לדעתך בכך נפתח גל של סיפורים בנושא מוסר הלחימה של צה"ל?
"אני מסכימה שיש גל. אם לא היה גל, צה"ל לא היה משעה את פעילות השייטת בשטחים, אך הגל הזה יכול למות בפיגוע הבא. התשתית כבר הונחה על-ידי החבר'ה של שוברים-שתיקה. זו התנהלות התקשורת, כמו בסיפורים על עוני או אלימות נגד נשים, יש גלים כאלו. תקשורת היא דבר טרנדי, ואנחנו לא בנויים לסקר תהליך, אלא נקודות על פני הרצף, מופעים חד-פעמיים. הרמטכ"ל טען נגדי שבחשיפת סיפור אל-המס לא הבאנו את ההקשר, את ההתחלה והסוף, והוא צודק, אבל בסופו של דבר זהו סיפור על ילדה קטנה שנהרגה".
יש לך הסבר מדוע רק מקרי הרג מועטים של אזרחים פלסטינים זוכים לחשיפה ממוקדת כל-כך?
"לקינו בטיפול במקרי מוות של פלסטינים, אך לקינו גם בלהביא את הסיפור של החיילים שלנו. אנחנו לא יכולים להתעורר יום אחד ולהגיד, מה קרה לילדים שלנו. אנחנו צריכים גם להביא את תמונת העולם שלהם, את הסיטואציה הקיומית שלהם. חשבון הנפש שלנו צריך להיות גם בהקשר הזה, ובשני המקרים נרדמנו בשמירה".
כצפוי, המשדר של אילנה דיין עורר סערה שנסבה יותר על הדרך שבה הוא הוגש לצופה מאשר על התנהגות החיילים בשטחים. הרמטכ"ל ודוברת צה"ל האשימו את דיין ב"בישול" חומרים, אף שכל המרכיבים החזותיים שכללה בתוכניתה נלקחו מחומר התביעה של הפרקליטות הצבאית נגד המ"פ. דיין עומדת על כך שהכתבה "הציגה דברים כמו שהם", אף, שלדבריה, ניתן היה להדגיש פעם נוספת, מעבר למה שנאמר בתוכנית, שתמונת חגיגת החיילים לא צולמה לאחר הירי באל-המס. "אולי אנשים לא רוצים לשמוע סיפורים כאלו, ועוד בפריים-טיים, ממני שעושה כתבות עם גנרלים", אומרת דיין. "הבאתי בחשבון שזה חומר מאוד טעון וקיוויתי שיתייחסו לסיפור ולעובדות, המתארות מצב מאד בעייתי, להנחיות הפתיחה באש, ולמסרים מהרמטכ"ל ועד אחרון החיילים". מנגד, הופיעו ערוץ 10 וכתבו ינון מגל עם כתבה שייצגה את גרסתו של המ"פ. מגל סירב לשתף את קוראי "העין השביעית" בשיקולים שהנחו אותו בעת עריכת המשדר.
הכתב הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, התנסח בצורה החריפה ביותר בעניין מוסר הלחימה שהתגלה בשטחים, וציין כי הרג אזרחים פלסטינים חפים מפשע אינו תופעה חריגה וחד-פעמית. הוא קרא לצה"ל "לעסוק בחשבון הנפש שנדרש מזמן בכל הנוגע לפעילותו בשטחים [...] אחרי ארבע שנים, כבר אי-אפשר להמשיך ולטאטא את הבעיות מתחת לשטיח". הראל כתב שפרשת הריגת אל-המס "מעלה הרהורים מדאיגים על הדרך שבה מתחקר צה"ל אירועים אחרים של הרג פלסטינים", והוסיף כי העידן שבו התעלם הציבור הישראלי "מעוולות הלחימה בשנות העימות [...] עומד לעבור מן העולם".
"הסיפורים הם פונקציה של השקט העכשווי מבחינה בטחונית", אמר עמוס הראל לפני שבועיים. "הוויכוח הפוליטי מתחדד, ואחרי ארבע שנים גם הצבא מבין שזה משפיע קשה על נורמות הלחימה. יש לוחמים שמשתחררים ומתחילים לספר. החבר'ה של 'שוברים שתיקה' מאוד יעילים ויש להם חיבור לחיילים שראו משהו. והכל יוצר פוקוס תקשורתי שבו הצבא נדחק בפעם הראשונה להתמודדות ואי-אפשר כבר לעצום עיניים ואוזניים. גם הרמטכ"ל יעלון מבין שיש בעיה".
ועכשיו תשתנה התייחסותכם לגרסאות הצה"ליות?
"גם קודם היו ספקות. התחקירים הצה"ליים הם בעייתיים כבר תקופה ארוכה, ומי שעקב קודם, גילה פערים קשים בין הגרסה הרשמית לאחר התחקיר לבין ההיגיון, כמו הירי על האנרכיסטים שהפגינו נגד הקמת גדר ההפרדה. היו סוג מסוים של הוראות בשטח, שבידיעת דרגים כאלו או אחרים כופפו אותם עוד ועוד, ועכשיו יש ניסיון של המערכת הצבאית לגלגל אחורה. אבל לא יהיה נכון לחשוב כי ניתן לנהל מלחמה עם מכונה אדירה, בווליומים ובעוצמות האלו, מבלי שדברים כאלו יקרו".
פרשן "ידיעות אחרונות" עפר שלח, שליווה את סיקור הפרשה תוך מתיחת ביקורת רבה על צה"ל ("הצבא איבד את שארית רגישותו לתדמיתו בכל הנוגע למוסר לחימה", "המסר שיצא מבכירי הצבא, שבמלחמה על הבית הגבולות המוסריים זזים, הוביל להלך רוח הרסני"), אומר שבארבע שנות האינתיפאדה "לא רצו לשמוע, במובן העמוק של העניין, סיפורים כאלה, כל עוד אזרחים נהרגים ומשפחות שלמות נמחקות בארוחת חג הפסח. המערכות משקפות את מה שהן מזהות כרצון הציבור וסביר להניח שהציבור לא רצה לשמוע. לבקר את העיתונות זה סוג של צדקנות. העיתונות שלנו היא יותר אובייקטיבית וביקורתית, בוודאי אם נשווה אותה לעיתונות האמריקאית, ואין פה עניין של צדק אלא מידתיות מובנית. כשמונעים יותר טרור, גם הבג"ץ נוהג באופן יותר רחום וחנון, וזה אנושי ומובן. בארבע השנים האחרונות נכתב כבר על שאלות של מוסר לחימה וחופשיות הוראות הפתיחה באש, ואני כבר כתבתי את המספרים של בצלם, אך סיפורים כאלה תופסים יותר הד כשהדעת יותר פנויה. היום יש יותר הבשלה, יש עדויות של חיילים, ובציבור יש יותר הד לעדויות חיילים, בניגוד לעדויות של פלסטינים, וכשיש סיפור אחד יוצאים עוד סיפורים".
העיתונאי גדעון לוי, המביא בטורו "אזור הדמדומים" במוסף "הארץ" סיפורים דומים על הרג פלסטינים חפים מפשע ועל יתר מוראות הכיבוש, סבור גם הוא שמדובר בגל חולף. "לצערי זה גל שיבוא וילך, אם יחזרו הפיגועים. לעיתונות אין הרבה סבלנות, ומהר מאוד יירדו מהסיפורים האלה. הגל הנוכחי מאוד משמח, כי כנראה דברים מבשילים, אבל הוא גם מאוד מתסכל ומביא למחשבות לא טובות על הכוח המניפולטיבי של העיתונות, על מי שהחביאו סיפורים כאלה שהיום זוכים לכותרות ראשיות, וכולם פתאום מתאימים עצמם לאחר ששתקו ארבע שנים. אצלי הובאו כל-כך הרבה סיפורים דומים". על הסיבות להימנעות התקשורת מלפרסם מקרים כאלה עד לאחרונה, אומר לוי: "יש כאן שילוב של אינטרסים: קוראים שלא רוצים לקרוא, כותבים שלא רוצים לכתוב, עורכים שלא רוצים לפרסם וצבא שלא רוצה שסיפורים כאלו יתפרסמו. זה נוח לכולם. כמעט אף אחת מהחשיפות האלו לא היתה על-ידי הכתבים הצבאיים, שברובם מצדיקים, בדרך-כלל, את המערכת".
פרופ' גדי וולפספלד מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית מסכים שמדובר בגל פרסומים חולף. "הגל הנוכחי משרת אינטרסים מקצועיים. האינתיפאדה היא long running series, סדרה מרובת-פרקים, והיא לא תמיד מספקת אפיזודות ואז צריך לספק תחליפים, והעורכים, כמפיקי דרמה, צריכים למצוא זווית חדשה. כשאין פיגועים והאווירה יותר רגועה, התקשורת מרגישה יותר נוח לטפל בסיפורים של החודשיים האחרונים. בעבר היתה לנו מיני-סדרה של ויקי קנפו בזמן ההודנה. מהרגע שהנושא עולה לדיון ציבורי מחפשים עוד מקרים, התקשורת מחפשת את צה"ל ו'סף הסטייה' של סיפורים כאלו הרבה יותר נמוך". וולפספלד מעריך כי "'סף הסטייה' יעלה מחדש כשהתחרות תגבר. הציבור הישראלי מחפש דרמה, חידוש מתמיד, ויחפשו מיני-סדרה חדשה. השאלה המעניינת היא, האם יעשו בתקשורת תחקיר מעמיק לגבי הרג אזרחים על-ידי צה"ל - האם זה אכן מצב שכיח, ומעניין שאף אחד לא מנסה לעשות זאת חוץ מכמה שחושבים אותם למטורפים. אני חושב שהתקשורת פוחדת מתגובת הציבור - שהדבר יגרום לכעס רב בציבור וזה לא ישתלם".
יהודה שאול, המרכז את פעילות שוברים-שתיקה, אומר "בידיעה ברורה, שהסיפורים שהתפרסמו עד היום הם כמעט כלום. עוד לא התחלנו לשמוע סיפורים של ממש. אנחנו מנסים, מאז שהתחלנו לפעול בחודש יולי האחרון, לדחוף סיפורים כאלה וזה לוקח זמן, זה עניין של בשלות, של תקופת השקט שבה אין פיגועים. לוקח זמן עד שלוקחים סיפורים מחיילים. התקשורת מבינה שנכשלה כישלון מאוד מאוד חרוץ".
דוברת בצלם, שרית מיכאלי, סבורה שמדובר בבון-טון זמני. "יש ירידה בפיגועים, תחושה של אופטימיות עם מות ערפאת, הבחירות ברשות, ואז יש יותר פתיחות לסיפור על הריגתה של ילדה בת 13 או לסיפור על הריגת מחבל פצוע שהצלחנו להשחיל, ושבימים אחרים לא היה זוכה להתייחסות. התקשורת משחקת משחק מורכב מאוד של לחשוף סיפורים, אך לא לתת יותר ממה שהציבור רוצה. היא מתעסקת יותר בעצמנו – מה האסוציאציות שלנו בנוגע לכנר במחסום ומה הן עושות לנו – ולא בהגבלות התנועה במחסומים. אם יהיה פיגוע גדול הגל הזה ייעלם מיד".
אייל הראובני הוא עיתונאי
גיליון 54, ינואר 2005