אני מסופק אם מי מכתבי המשטרה הנוכחיים זוכרים את דמותו של השוטר אזולאי. לאו דווקא את השלומיאליות מכמירת הלב של אותו שוטר מקוף, כפי שגולמה בכישרון רב על-ידי שייקה אופיר המנוח, אלא את מדיו הפשוטים. אותו שוטר לא נזקק לאקדח, לאקדח הלם חשמלי (טייזר), גז פלפל או הציוד המלחמתי שנושאים שוטרי יחידות הסיור המיוחד (יס"ם) ושוטרי מג"ב, כדי לשמש עובד ציבור במובן התמים והירחמיאלי ביותר.

היעלמותם של השוטרים מסוגו של השוטר אזולאי מסמנת את המהפך שחל בתפיסת ההפעלה של המשטרה. במהלך שנות התשעים, משטרת ישראל (כמו משטרות אחרות בעולם) החלה להגדיר את עצמה ככוח שמשימתו העיקרית היא שמירה על בטחון הפנים. המשטרה סיגלה לעצמה תפיסת הפעלה סמי-צבאית ואתוס פעולה צבאי. לא עוד הכלה של אירועי מחאה והידברות עם הציבור ונציגיו, כמשרתי ציבור, בגובה העיניים, מול אזרחים בעלי זכויות, אלא אתוס השואף להכרעה ברורה ומיידית. אותה תפיסה דכאנית וברוטלית שיובאה משדות הכיבוש בגדה המערבית. הגבול – המטאפורי – של שוטרי מג"ב הוא כבר מזמן בלב ערי ישראל.

תהליך זה של מג"ביזציה של המשטרה מסמן גם את הנמכת המצח של הפיקוד הבכיר של המשטרה. פחות שימוש במוח ויותר שימוש בכוח. באירועים שיש בהם פוטנציאל למחאה צורבת מול מדיניות הממשלה – בהפגנות שייח ג'ראח ב-2009 ו-2010, בהפגנות המחאה החברתית ב-2011, במחאה בקרבת בית היועץ המשפטי בפתח-תקווה ב-2017 (בדיוק לפני שנה, ב-20.5.17, ידו של מני נפתלי נשברה בעת מעצר אלים), בהפגנות חודש רמדאן בשנה שעברה מול מתחם הר הבית ובהפגנות האחרונות בחיפה – המשטרה תפקדה כמיליציה של חוליגנים, ולא כגוף אוכף סדר וחוק.

באירועים שיש בהם פוטנציאל למחאה צורבת מול מדיניות הממשלה, המשטרה תפקדה כמיליציה של חוליגנים ולא כגוף אוכף סדר וחוק

לא פלא שבוגרי מג"ב הם הניצבים הבולטים ביותר כיום במשטרה – יורם הלוי במחוז ירושלים, מי שכמעט הבעיר את המזרח התיכון בהתעקשותו על המגנומטרים בכניסה להר הבית ונקט בענישה קולקטיבית של סוחרי מזרח ירושלים, ופרץ עמר במחוז חוף, לשעבר סגן מפקד מחוז דרום, אותו מחוז שאחראי לפעולה האלימה הכושלת באום אל-חיראן.

עם או בלי קשר לשינוי בתפיסת ההפעלה של המשטרה, משטרת ישראל מתעקשת להוכיח שהיא ארגון מטומטם, ארגון שמסרב ללמוד ולהפיק לקחים מכשלונותיו החוזרים ונשנים בדיכוי מחאה אזרחית. נזיפות אינספור של בתי-המשפט, כולל פסיקות של בית-המשפט העליון, קנסות שהוטלו על המשטרה וחיוב בפיצויים למפגינים שנעצרו בתואנות שווא ודו"ח ועדת חקירה (ועדת אור) לא השפיעו כהוא זה על פעולות המשטרה.

הפיקוד העליון של המשטרה, כולל זה הנוכחי, מערך הייעוץ המשפטי ודוברות המשטרה מעדיפים להמשיך ולהאשים את האזרחים על כך שהם מתעקשים לבטא את זכויותיהם האזרחיות הבסיסיות – חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. שוב ושוב המשטרה חוזרת על הטריק הידוע. מפגינים מהמגזרים החלשים והמוחלשים ביותר בחברה האזרחית מתוארים – ומואשמים – כמי שתקפו בעזרת יכולות פתאומיות ואימתניות שוטרים החמושים עד צוואר בכלי משחית מסוגים שונים.

נורות האזהרה היו צריכות להידלק – ולהיות מדווחות עוד בשבוע שעבר – כשתושבי חיפה נקראו לשיחות אזהרה במשטרה. עיתונאי יצירתי היה מצליח לברר עוד במהלך חג השבועות את חומרת פציעתו של מנהל מוסאוא ג'עפר פרח

כל עיתונאי בעל שכל ישר אמור היה להפנים מציאות זו, ולפיכך להתייחס להודעות דוברות מחוז חוף, כמו הודעת דוברת המשטרה או הצהרותיהם של השר לבטחון פנים גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך, לא רק עם קורטוב מלח, אלא עם שק שלם של מלח. נורות האזהרה היו צריכות להידלק – ולהיות מדווחות עוד בשבוע שעבר – כשתושבי חיפה נקראו לשיחות אזהרה במשטרה. עיתונאי יצירתי היה מצליח לברר עוד במהלך חג השבועות את חומרת פציעתו של מנהל מוסאוא ג'עפר פרח מול בית-החולים שבו אושפז, ובכך להכחיד את שקרי המשטרה. ועיתונאי המכיר את עוללות המחלקה לחקירות שוטרים (הסוגרת יותר מ-90 אחוז מתיקי התלונה נגד שוטרים) היה מציק לשר לבטחון פנים, לראשי מח"ש ומשרד המשפטים על התמהמהות בת יותר מ-48 שעות בפתיחת החקירה בנוגע לנסיבות פציעתו של פרח.

חוקרי מח"ש היו אמורים להתייצב בתא המעצר של פרח עוד ביום שישי בלילה. מדוע להותיר את פרח הפצוע בחזקת אלה העלולים למצוא עצמם חשודים בעבירות תקיפה ועדות שקר? מדוע לאפשר לשוטרים האלימים להעלים ראיות?

מטבע הדברים, סיקור גוף היררכי וסגור כמו המשטרה או הצבא עלול להביא להסתמכות והתמכרות יתר להודעות ומסרים מטעם אותם ארגונים. אך האירועים האחרונים בחיפה הם גם מבחנם של העיתונאים, עורכיהם וארגוני התקשורת שלהם.

מהתרשמות לא מחייבת אך ארוכת שנים שלי, העיתונאי הממוצע, גם אלה העובדים בכלי התקשורת השמרניים ביותר, הם פיקחים וממזרים יותר מהשוטר הממוצע, גם אלה בעלי הדרגות הבכירות. אם כך, מדוע הם מעדיפים להימנע מנקיטת עמדה ברורה ולשחק בפינג-פונג תקשורתי בין תגובות הצדדים הנצים? הרי ברור שכאן נדרשת הכרעה פשוטה – ברגע אחד, מתועד, פרח הלך על שתי רגליו, ושעות לאחר מכן הובהל לטיפול רפואי. חמור מכך, מדוע יש עוד עיתונאים המסכימים לשמש כצינורות של דוברי המשטרה, מזועזעים עד עמקי נשמתם האולטרה-פטריוטית מכך שחבר-כנסת ערבי מסוגל לקלל שוטר גס רוח (ד"ש לאלי לוי מערוץ 10).

אייל הראובני הוא עיתונאי פרילאנס. בעבר היה כתב מוניציפלי בעיתון "כל העיר" וחוקר בארגוני זכויות האדם בצלם ויש-דין