בעבודה העיתונאית יש מתח קבוע בין המהיר לבין היסודי. האם להיחפז לפרסם את המידע שהשגנו ולהיות הראשונים והבלעדיים, או שמא ראוי לבדוק אותו שוב, כדי להיות בטוחים באמיתותו ולהציג אותו בהקשר הנכון.

פרסום צילום מסך הטלפון של חוקר רשות ניירות ערך עו"ד ערן שחם-שביט הוא דוגמה להחלטה לפרסם מהר כדי להשיג סקופ. צלם חדשות עשר צילם במסדרון בית-המשפט את מסך הטלפון של החוקר, בעת שזה התכתב עם השופטת רונית פוזננסקי-כץ. זה היה צילום רגעי, של מסך מסוים. חלק משיחה.

במבט ראשון, היתה כאן ידיעה מרעישה: לכאורה, ההתכתבות העידה על תיאום מוקדם בין שופטת מכהנת לבין נציג היחידה החוקרת בנוגע למה שעומד להתרחש בדיון המשפטי, אפילו על הבעות הפנים של השופטת במהלך הדיון. אני מוכרח לציין בכנות: לו צילום כזה היה נופל לידי, בעודי כתב בבית-המשפט (והייתי שם לפני שנים רבות), לא הייתי מהסס לפרסם אותו. אינני מכיר אף עיתונאי שהיה נמנע מפרסום סנסציוני כזה.

חדשות עשר אכן שידרו את הצילום. הם עשו זאת במהדורה המרכזית, בשעה שמונה בערב, שעתיים וחצי אחרי שהצילום נעשה בפועל, כפי שניתן להיווכח מהשעה המדויקת הנראית על המסך עצמו. בתוך פרק הזמן הזה היה צורך לקבל החלטות, להתייעץ עם עורכי-הדין של המערכת, להכין גרפיקה וקריינות, לערוך כתבה. אין ספק שהדבר נעשה במהירות ראויה לציון.

אבל מה עם הבדיקה הנוספת? הרי ברור לעין שמדובר בחלק מהתכתבות בין שני אנשים. ברור שהשיחה בווטסאפ לא התחילה ולא הסתיימה במסך הבודד שצולם. אולי הדברים הוצאו מהקשרם? האם היה ראוי לפנות לשני בעלי השיחה ולבקש את תגובתם? לאפשר להם להסביר על מה שוחחו?

ובאמת, למחרת ערוץ עשר היה זה שפירסם ראשון את מלוא ההתכתבות – עם ההקשרים הנכונים – והתברר שהדברים באמת הוצאו מהקשרם ועיוותו את המציאות. לא היה כאן תיאום בין חוקר לבין שופטת על הבעות פנים במהלך הדיון באולם המשפטים. לא היה רצון לתאם ימי מעצר לפני הדיון ולהערים על הסניגורים. נחשפה כאן מחלוקת בין שתי יחידות חוקרות, מחלוקת שהשופטת היתה מודעת לה.

"ידיעות אחרונות" הכתיר את פרסום השיחה המלאה בכותרת "חמור אבל פחות". אלא שבשעות שלאחר הפרסום הראשוני נוצר רושם שהטיל צל כבד על כל הרשות השופטת. נשיאת בית-המשפט העליון ושרת המשפטים נסחפו בגל העכור שנוצר, והגיבו לפרסום המהיר של המסך שהוצא מהקשרו.

האם היה צריך לעכב את הפרסום בכמה שעות ולבדוק בדיוק במה מדובר? קל לומר זאת עכשיו, כשכמעט כל העובדות גלויות. קשה ליישם במציאות, שבה יש תחרות בלתי פוסקת בין כלי התקשורת וכל אחד רוצה להיות בלעדי וראשוני. קשה לעמוד בפיתוי ולא לפרסם ידיעות כאלה, היוצרות שיח ציבורי ער.

תקשורת בריאה אינה יכולה לאמץ את הסטנדרטים האיטיים של היועץ המשפטי לממשלה ושל הפרקליטות, הבודקים שוב ושוב כל פרט ומעכבים את החלטותיהם במשך חודשים ארוכים, ולעתים קרובות גם במשך כמה שנים. אבל לפעמים גם זריזות יתר אינה מביאה תוצאה טובה.

משה רונן הוא מחבר הספר "אתיקה עיתונאית"