שחיתות

"הרבה כותרות יהיו לנו הערב, כמה מהן נביא לכם גם כאן", צייצו שלשום מפעילי עמוד הטוויטר של "עובדה", תוכנית התחקירים של קשת. בדקות שלאחר מכן, במקביל לשידור הראיון שערכה אילנה דיין עם המפכ"ל רוני אלשיך, צויצו הכותרות. "נתניהו הבטיח למנות אותי לראש שב"כ אחרי המפכ"לות", צוטט אלשיך באחד הציוצים, ובעצם אישר שנתניהו ניסה לקנות אותו. "חוקרים פרטיים אספו מידע נגד קצינים שמעורבים בתיקי נתניהו. זו עובדה", נכתב מפיו בציוץ אחר.

יומיים לאחר מכן, הראיון עם אלשיך עדיין מעסיק את התקשורת הישראלית. לעין הבלתי מזוינת, העיסוק הזה נראה כמו הסיוט של ראש הממשלה: הנה שוב מגיע סוף השבוע, והעיתונים מלאים בכתבות ופרשנויות על פרשות השחיתות שבהן הוא נחקר. ואולם, מי שיביט מקרוב יבחין שלפחות בעיתונות המודפסת – נתניהו שוב ניצח. הכותרות של "עובדה" נדחקו הצדה.

גם השבוע, רוב הסיקור לא עוסק בפרשות ובחקירות עצמן – שטרם נחשפו במלואן לעין הציבורית – אלא בתגובות ובטענות שהופצו על-ידי נתניהו ובעלי בריתו הפוליטיים, מה שהעיתונים נוהגים לכנות "סערה". ב"ידיעות אחרונות" מסכמים זאת בשתי מלים: "עימות חזיתי". זו הכותרת הראשית של העיתון שהאיש החזק בו, נוני מוזס, נחשד בנתינת שוחד לראש הממשלה. לצדה נדפסת "חשיפה" שמיטיבה עם נתניהו: ראיון עם פרקליטו של ארנון מילצ'ן, ש"חושף לראשונה את קו ההגנה שלו: 'היה קשר חברי, לא היה שוחד'" (אלי סניור).

הכתבה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מורכבת מפרטים שנחשפו בטלוויזיה (אתמול דווח בחדשות 10 כי מי שעומד מאחורי איסוף המידע על חוקרי ראש הממשלה הוא "דמות אירופית המקורבת לנתניהו"), אך בעיקר מהרעש הציבורי שיצר נתניהו לאחר שידור הראיון עם אלשיך. "זו לא התקפה אישית על המפכ"ל – השאלה האמיתית היא טוהר החקירה", הוא מצוטט בשער העיתון, לצד קריקטורה של איתמר דאובה שבה נראים השניים שלופי אגרופים, מבוססים בבוץ.

המסגור הזה חוזר על עצמו גם ב"מעריב", הטבלואיד דל התפוצה וההשפעה של אלי עזור. "נתניהו: 'טענות המפכ"ל חמורות'", נכתב בכותרת הראשית, "אלשיך: 'לא מצטער ולא חוזר בי'". עורכי העיתון צירפו תצלום ארכיוני של השניים במסיבת עיתונאים: נתניהו מביט ימינה בפנים זועפות, אלשיך מביט שמאלה במבט עגום. גם ב"ישראל היום", שופרו של נתניהו, מבליטים את העימות בין בכיר הפוליטיקאים לבכיר השוטרים – אך מחילים עליו את ההטיה הרגילה (ועל כך בהמשך).

רק ב"הארץ", ולא בפעם הראשונה, מוגשים הבוקר לקוראים פירותיו של מאמץ מתמשך לחשוף את העובדות שמהן מורכבות פרשיות נתניהו.

"זירת הפשע, התקשורת", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, שמפנה את הקוראים לכתבה ארוכה מאת גידי וייץ. "תיקים 1000 ו-2000 סיבכו שורת בכירים בשוק התקשורת, אך נראים כקדימון לתיק 4000 – פרשת בזק-וואלה", נכתב בשער. "מנכ"ל 'וואלה', שצפוי להיות עד מפתח, הודה כי אלוביץ' הפעיל לחץ בלתי פוסק לצנזר ביקורת על נתניהו". בכתבה עצמה מגולל וייץ נסיונות חוזרים ונשנים של ראש הממשלה לשלוט לא רק במה שמתפרסם בתקשורת, אלא בזהויותיהם של בעלי ההון שמחזיקים בכמה מכלי התקשורת המרכזיים במדינה וביכולתם להפיק רווחים.

אחד המקרים שהוא מתאר הוא ניסיון להשפיע על זהות הבעלים של ערוץ 10. "לפי מידע שהגיע ל'הארץ', נתניהו עצמו פעל כדי שהבעלות על הערוץ הסורר תעבור לידי בלווטניק", כותב וייץ. "סביר להניח שהמניע שלו היה אנוכי – ניסיון להשיג השפעה בכלי תקשורת שפרסם עליו בעבר תחקירים נוקבים. באוזני מוזס הוא קונן שבערוץ 10 לא אומרים עליו מלה טובה, וגישש עם המו"ל אם יתמוך באמצעות גיסותיו בסגירת הערוץ.

"מוזס רמז באותה שיחה שיעשה מה שטוב לנתניהו, והבהיר לאורך הדיאלוג שהאינטרס היחיד שלו בשוק התקשורת הוא רווח כלכלי. שאלת המפתח היא אם נתניהו ידע שהתוצאה של הרכישה בידי בלווטניק [ושותפיו לקבוצת RGE] היא נחיתתם של מיליוני שקלים בכיסו של מקורבו. מילצ'ן ונתניהו טענו שכלל לא שוחחו על כך.

"תיקי 1000 ו-2000 מלמדים על המאמצים שעשה נתניהו כדי 'לשנות את כיוון הספינה' בשני כלי תקשורת עוינים: בערוץ 10, לפי החשד, הוא בחש בזהות בעל הבית. את ההשפעה על 'ידיעות אחרונות' הוא ניסה להשיג באמצעות קידום אפשרי של 'חוק ישראל היום', או באיתור שותף נוח שיחבור למוזס ובתיווך ביניהם. אחד המועמדים שלו, שאף שוחח עם מוזס, היה מילצ'ן. בשבועות האחרונים, באיחור ניכר, גבתה המשטרה מעבר לים עדויות מאנשי עסקים נוספים, שהיו מועמדים מטעם ראש הממשלה להפוך לבעלי מניות בקבוצת 'ידיעות אחרונות'".

לדברי וייץ, "המאמצים של נתניהו להקים מאחזים בכלי תקשורת מרכזיים הסתיימו בפיאסקו" – העסקה עם מוזס לא יצאה לפועל, וערוץ 10 בשליטת בלווטניק "אמנם קרץ בתחילת דרכו לראש הממשלה", אבל "עד מהרה שב להיות ביקורתי ומתריס". לעומת זאת, הוא כותב, בקבוצת תקשורת אחרת נחל נתניהו "הצלחה פנומנלית": קבוצת בזק של שאול אלוביץ', שמחזיקה באתר החדשות "וואלה".

"לפני כמה שבועות, לאחר שהרשות לניירות ערך הודיעה על סיום החקירה בפרשת בזק, גילה 'הארץ' שהחקירה העלתה ראיות המחזקות חשד ליחסי תן וקח בין נתניהו לאלוביץ', סיוע שלטוני תמורת סיקור חיובי – אך הן לא נחקרו ברצינות ולעומק", הוא כותב. "כעת נראה שהחקירה יצאה לדרך. לפי מידע שהגיע ל'הארץ', הראיות בפרשה התחזקו והתעבו, והן כוללות שפע עדויות והתכתבויות, חלקן מפורשות מאוד, בין כמה מהמעורבים, ובהם גם מקורב לראש הממשלה. [...]

"עד מפתח בפרשה צפוי להיות אילן ישועה, מנכ"ל 'וואלה' ומי שהוציא לפועל את הטיית הסיקור לטובת בני הזוג נתניהו. בהוראתו הישירה של ישועה צונזרו בשנים האחרונות כתבות ביקורתיות על דיירי המעון הממלכתי, שולבו ידיעות מפרגנות רבות על שרה נתניהו, מאת אנשי משרד ראש הממשלה, כותרות מזיקות עודנו ואייטמים נוקבים נדחקו לשולי האתר או הועלמו ממנו כליל, בהוראה מלמעלה.

"ישועה הבהיר לא אחת לאנשים שעבדו תחתיו שבלבו פנימה הוא סבור שנתניהו הורס את המדינה, אבל אין לו ברירה אלא להאדיר את בני הזוג, כיוון שאלו ההוראות שהוא מקבל מהבוס. בפני כמה מבני שיחו הודה ישועה שהוא נתון ללחצים כבדים ובלתי פוסקים בנושא מצד אלוביץ' ורעייתו, איריס. בשיחות עם עיתונאים הוא אף קשר בין הצנזורה לבין החלטות רגולטוריות של משרד התקשורת בראשות נתניהו, הנוגעות ישירות לרווחיות של בזק.

"בשיחה פרטית עם איש תקשורת בכיר הגדיר ראש הממשלה את ynet ככלי התקשורת המשפיע בישראל ופרס בפני בן שיחו המשתאה את נתוני הצפייה באתר. ynet היה כלי הנשק המרכזי שמוזס הפעיל לפני הבחירות בנסיונו השקוף להפיל את נתניהו מכסאו. עוד לפני ובעיקר אחרי שהמשא-ומתן עם המו"ל התפוצץ הבין נתניהו שהוא זקוק לחלופה, ויש יסוד להניח שהוא זיהה אותה ב'וואלה'.

"אחרי שהביס את מוזס בבחירות, לקח נתניהו לידיו את תיק התקשורת. במאי 2015, ימים ספורים לאחר השבעת ממשלתו הרביעית, הוא פיטר בשיחת טלפון את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר, הסדין האדום של בזק. המנכ"ל המפוטר נאבק בנחישות למען מימוש הרפורמה בשוק הטלפונים הנייחים, מקור הרווחים הגדול ביותר של החברה. הרפורמה שהוביל קודמו של נתניהו, גלעד ארדן, היתה אמורה להוביל לירידה ניכרת בתעריף לצרכנים, וגם ברווחי בזק. נתניהו – שמעריץ את הנשיא האמריקאי מפרק המונופולים תיאודור רוזוולט – היה אמור לכאורה לעמוד בראש החץ למימוש הרפורמה.

"במקום ברגר מינה נתניהו לתפקיד את נאמנו [שלמה] פילבר, שנעדר כל רקע בסיסי בתחום התקשורת. כפי שחשף תחקיר מקיף של אמיתי זיו ב'דה-מרקר', כבר ביומו הראשון בתפקיד נועד פילבר עם אלוביץ'. בהמשך קידם המנכ"ל במרץ רב, חרף התנגדות אנשי מקצוע ובעיתוי שנראה כנוח ביותר לאיל ההון, עסקת בעלי עניין שבה חשק אלוביץ': מכירת השליטה בחברת הלוויין yes מיורוקום (של אלוביץ') לחברת בזק (שגם היא נמצאת בשליטת איל ההון). חודש בלבד אחרי כינון הממשלה אישר נתניהו את העסקה מעוררת המחלוקת. הוא לא גילה אז לציבור שהוא ואלוביץ' חברים".

בממלכת החינמון

מבין ארבעת היומונים המרכזיים, "ישראל היום" הוא היחיד שמקצה את הכותרת הראשית שלו לסוגיה שאינה קשורה לפרשות נתניהו. התחליף הוא מהסוג שקוראי החינמון כבר למדו להכיר היטב: עוד ראיון מתרפס שערך העורך, בועז ביסמוט, עם נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ.

טראמפ, כדרכו, מהלל מהלך שהוא עצמו ביצע ("ההכרה בבירה הנהדרת שלכם היתה חשובה ביותר") ומעמיד פנים שבין ישראל והפלסטינים מתקיים משא-ומתן להסדר מדיני. הראיון המלא, מובטח לקוראים, יתפרסם ביום ראשון. עד אז יוכלו להסתפק בתקציר ובתמונה המסורתית של ביסמוט עם מנהיג העולם החופשי.

לצד הכותרת הגדולה על דברי טראמפ מדפיסים ב"ישראל היום" גם את הטייק שלהם על מלחמת אלשיך-נתניהו: "מפכ"לים לשעבר: 'אלשיך טעה – ובגדול'", נכתב בכותרת שער בולטת, שמובילה לידיעה מאת כתב המשטרה איציק סבן. מי שיקרא את הידיעה עד סופה יבחין שלא "מפכ"לים" לשעבר אמרו שאלשיך טעה בגדול, אלא מפכ"ל אחד, ששמו אינו נמסר.

בעלי הטור של "ישראל היום" מתגייסים גם הם כדי להוכיח שהמפכ"ל טעה, ובגדול. "המפכ"ל התגלה כאדם חלש, חסר שיקול דעת, שהעוינות לראש הממשלה זולגת ממנו כזיעה קרה", כותב אמנון לורד בתמצית טור שנדפסת בשער. "קשה לזכור בכיר בטחוני שאיבד אשראי ציבורי כה מהר", הוא מוסיף.

דרור אידר, עמית בכיר במסדר הפובליציסטים האוטומטיים של נתניהו, טוען כי "בראיון עם אילנה דיין המפכ"ל מודה לראשונה שעבר עבירה חמורה: הדלפת חומרי חקירה רגישה, אולי הרגישה ביותר, לעיתונאית". מהו החומר? המידע שלפיו נתניהו צפוי להעיד בפרשת הצוללות, שנאמר לדיין מול המצלמה. "קצין משטרה בכיר בדימוס" ששוחח עם אידר אמר לו שהמענה הראוי הוא סילוק המדליף מהמשטרה ושליחתו לבית-הסוהר.

עקיבא ביגמן, הכתב לעניינים מלוכלכים, מאשים את אלשיך בטוויית תיאוריות קשר. "קשה להיות בתוך הראש של המפכ"ל לאחרונה", הוא מנחש, "יותר מדי צללים מסתובבים שם, אויבים מסתתרים מעבר לפינה, חוקרים פרטיים, מאזינים, מצוטטים וקונספירטורים. [...] העולם על-פי אלשיך מתחלק ל'טובים' ול'רעים'. לגודל האימה, יותר מדי אנשים מוצאים את עצמם לאחרונה בעמודת ה'רעים' שלו".

אמנון לורד, חובב קונספירציות בפני עצמו, ממשיך את המוטיב המקורי הזה בטור הפרשנות שלו. "האמירה שלו בקולו, כי חוקרים מטעם ראש הממשלה בלשו אחרי חוקרי המשטרה, היא מדהימה", הוא אומר על אלשיך. "היא מאשרת את כל מה שפורסם עד היום רק ממקורות עקיפים, כי המפכ"ל ורוני ריטמן מחזיקים בתיאוריית קונספירציה נגד ראש הממשלה נתניהו".

במוסף "ישראל השבוע", שנפתח מדי שבוע בטור קבוע של לורד, מגייס הפובליציסט את בכירי השב"כ לשעבר יעקב פרי ויובל דיסקין כדי לעסוק שוב ב"מדינת העומק" – מושג קונספירטיבי שהוא שואל משיח השוליים האמריקאי, המשמש אותו כדי לטעון ש"ארגוני המודיעין בשילוב עם המפלגה הדמוקרטית והתקשורת" חוברים יחד להפלת טראמפ.

בישראל, הוא טוען, "הרבה יותר קל להפעיל את המשטרה כדי שתפצח בחקירות נגד ראש הממשלה, כאשר ברור שחקירות מלוות בחשדות בלתי פוסקים יכולות להביא להפלתו". לורד אינו מציין מיהו זה שמפעיל את המשטרה, או מספק הוכחה כלשהי להזיה השבועית.

את המתקפה משלים מתי טוכפלד. הכתב והפרשן הפוליטי של "ישראל היום" טוען שההאשמות על הפעלת החוקרים הפרטיים הן "מגה-פרשה שמגמדת את חקירות 1000, 2000 ו-3000 גם יחד", ואפילו קובע שטענתו של אלשיך "מצדיקה את עצירת כל החקירות הקיימות ופתיחה בחקירת הסיפור החדש". הקביעה של טוכפלד פשוטה, ההסבר מפותל: "איך אפשר להעלות על הדעת את האפשרות שהחקירות לא שובשו כשחוקרים פרטיים מסתובבים לחוקרי המשטרה בין הרגליים?".

שחיתות (המשך)

ב"גלובס" ממשיך אסף אוני לפרסם מידע בלעדי על הספיח האירופי של פרשת הצוללות. אוני נפגש ושוחח עם מייקל הרצוג, איש עסקים גרמני שהסתבך בפלילים וכיכב בשורה של פרסומים קודמים של העיתון הכלכלי. הוא שומע ממנו שלפי התרשמותו האישית – עד המדינה מיקי גנור ועו"ד דוד שמרון פעלו כשותפים לכל דבר בניסיון לגזור קופון מעסקת צוללות עם מדינה מהקווקז ששמה אינו נמסר לקוראים.

שמרון, שטוען שבפרשת הצוללות שנחקרת כעת בישראל בסך הכל העניק שירותים משפטיים לגנור, חוזר על הטענה הזאת גם בהקשרה של העסקה הקווקזית, שלא יצאה לפועל בסופו של דבר.

הסיפור של מייקל הרצוג מזכיר את פרשת ארנון מימרן, איש העסקים שתרם סכומים גדולים לנתניהו ועמד לדין בצרפת בגין חלקו ב"הונאת המאה". בשני המקרים, נוכל עתיר קשרים וכסף נתפס, עומד למשפט באירופה, ובמסגרת הזאת חושף גם קשרי שחיתות עם דמויות בולטות בציבוריות הישראלית. בשתי הפרשות מעורב עו"ד שמרון, איש סודו של נתניהו. בשני המקרים, מי שמוביל את הסיקור הוא עיתונאי אחד מכלי תקשורת אחד – והיתר נגררים במקרה הטוב, ולרוב מתעלמים. במקרה של הרצוג העיתונאי הזה הוא אוני וכלי התקשורת הוא "גלובס". במקרה של מימרן היו אלה דב אלפון ו"הארץ".

לכאורה, כלי התקשורת הישראליים היו אמורים לעוט על הפרשות הללו, שמערבות כסף גדול, שמות גדולים וארומה בינלאומית. העובדה ששני הגיבורים נקלעו להליכים משפטיים שזכו לסיקור בכלי תקשורת אירופיים היתה אמורה להקל על התקשורת הישראלית לעשות לכל הפחות את המינימום: לעקוב אחרי המידע הגלוי ולהגיש אותו לציבור כל אימת שמתפרסם פרט רלבנטי חדש.

בפועל, זה לא קרה. הציבור הישראלי לא יודע מה עשה נתניהו בכסף שקיבל מחברו הארכי-נוכל, ומייקל הרצוג הוא דמות אלמונית שמוכרת בעיקר לקוראיו של עיתון כלכלי לא נפוץ במיוחד. דמויותיהם צצו פה ושם בדיווחים וכתבות מגזין שפרסמו כלי תקשורת אחרים, אך התקשורת ככלל בחרה לא לנבור במורסות.

במחשבה ראשונה, מדובר בבחירה תמוהה. במחשבה שנייה, בכלל לא: התקשורת הישראלית ממהרת למחול לאישי ציבור מושחתים, ונמנעת בדרך כלל מלהקשות עליהם בשאלות. כך מצליח שר הביטחון ליברמן להתבטא בענייני השעה, להתראיין ולקיים מסיבות עיתונאים בלי שיישאל שוב ושוב, עד שיענה, כיצד ומדוע התגלגלו סכומי עתק לחשבונות בנק הקשורים אליו ולמקורביו – והוא לא היחיד. אריה דרעי, חיים כץ, דוד ביטן ואפילו חברי-הכנסת של בל"ד מקבלים זכות דיבור בלי שיתבקשו להתייחס לחשדות נגדם.

רק השבוע עשה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עוד צעד במסע הפיכתו לאישיות ציבורית לגיטימית, כשהופיע לראשונה מאז שחרורו בכנס פתוח והביע את דעתו על ענייני השעה. למרבה האירוניה, הבימה שניתנה לו היתה כנס לזכרו של אריאל שרון – שבעצמו הסתבך בפרשיות שחיתות שהתקבלו בסלחנות על-ידי התקשורת, ובהתאם לכך גם בציבור הרחב.

ובכל זאת, הדינמיקה של סיקור פרשיות השחיתות הציבורית שנחקרות בישראל שונה מזו של סיקור פרשיות מימרן והרצוג. בישראל, כשהמשטרה חוקרת אישי ציבור, העיתונאים נהנים מזרם קבוע של עדכונים והדלפות שמסייעים להם ולחוקרים (ולעתים קרובות גם לנחקרים) לשמור את הפרשה על סדר היום הציבורי – ולמסגר אותה באופן הרצוי מבחינתם. הפרשיות הבינלאומיות, אלו שנחקרות באירופה על-ידי גופי חקירה שלא עומדים בקשר קבוע עם עיתונאים ישראלים, זוכות כאן ליחס שונה בתכלית, המתאפיין בהזנחה.

המסקנה המתבקשת מזכירה טענות שמפיצים מקורבי נתניהו בזירה הפוליטית ובתקשורת: העיתונאי הישראלי הטיפוסי הוא לא אינדיאנה ג'ונס של תיקי חקירה וסמטאות אפלות – אלא בסך הכל בובה, קופירייטר של גורמים חיצוניים שמדברר אותם בנקודות זמן אסטרטגיות. בשאר הזמן הוא משתדל להימנע מעימותים ומתעסק בזוטות.

במקרים מסוימים, חדלות האישים הזאת מאפשרת שכתוב של המציאות. דוגמה לכך ניתן למצוא היום ב"ישראל היום", שם נדפסת כתבת תקציר על "כל תיקי נתניהו". מחבר הכתבה, עקיבא ביגמן, מנצל את האי-בהירות סביב פרשת מימרן כדי להגדיר את הנוכל כאיש שהיו לו "קשרים" לנתניהו ושבעבר גם "תרם לליכוד". העובדה (שפורסמה ב"הארץ" מפיו של שמרון) שמימרן הפקיד כספים בקרן פרטית שבה שלט נתניהו, בחשבון שנועד לצרכיו הפוליטיים האישיים, אינה מוזכרת.

הזרים

כתבת השער של "7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", מוקדשת השבוע למצוקת מבקשי המקלט העומדים בפני גירוש לרודנות האפריקאית רואנדה. יפה שבעיתון מעיזים לעסוק בהבלטה בנושא שנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית, אך הפרויקט עצמו לא יוצא מאזור הנוחות של העורך, גדי בלום. במקום לעסוק בסוגיות גדולות כמו הנעשה ברואנדה, המוסריות של עצם הגירוש, המעמד המשפטי של התוכנית הממשלתית או מעמדם האישי של מבקשי המקלט – במוסף הלכו על הפתרון הקל: שיחות עם בני נוער וצעירים עד גיל 21 שגדלו בישראל וחוששים מפני הגירוש (שרי מקובר-בליקוב). הפיצ'ר המרכזי הוא שיר ארוך שחיבר יהודה אטלס, שמתאר את "סיפורו של נער אריתריאי בן 15 שבדרך לארץ המובטחת ראה דברים שילד לא אמור לראות".

ב"מוסף כלכליסט" מקדישים פרויקט שער שני ברציפות לסוגיית מבקשי המקלט. בשבוע שעבר פורסם במוסף פרויקט מיוחד שבו בעלי הון וכיו"ב "בכירי המשק" יצאו בחריפות נגד תוכנית הגירוש הממשלתית. השבוע נשלחו כתבי המוסף לשוחח עם תושבי דרום תל-אביב כדי לשבור את המצג התקשורתי השגוי שנוצר בשנים האחרונות ולשקף לקוראים תמונה מורכבת יותר.

"בעוד כולנו מתקוטטים בנושא הגירוש, אילי נדל"ן רוכשים מאות נכסים בדרום העיר, לקראת בניית פרויקטים גדולים", כותב יובל בן-עמי, בעל טור ותושב שכונת שפירא הדרומית. "האפריקאים הם הקבוצה החלשה ביותר, וכדי לשווק בעתיד את הנכסים למעמד הבינוני צריך קודם כל להעיף אותם. הבאים בתור לעוף יהיו יהודים עניים. [...] איך מונעים ממעוטי היכולת להתמרד נגד הג'נטריפיקציה? פשוט מאוד, מנסים לעוור אותם בתיעוב כלפי חלשים מהם. מנסים, ולא בהכרח מצליחים. דרום תל-אביב אינה מגויסת באמת לטובת הגירוש".

בטורו השבועי ב"בשבע" מאשים העורך עמנואל שילה את "התקשורת החילונית" בשחיקת ההתנגדות של הציבור היהודי בישראל ל"נישואי תערובת". אחת התופעות שהוא מציין לגנאי היא סיקור אוהד של ידוענים ישראלים שמקיימים מערכות יחסים רומנטיות עם ידוענים מהוליווד. "כמו בנושאים אחרים רבים, גם ביחסה לנושא הזה התקשורת לא משקפת את עמדת רוב הציבור", טוען שילה, ומעגן את הטיעון בסקר שערך העיתון. "בינתיים נראה כי בציבור החילוני בישראל רוב היהודים והיהודיות נישאים אלו לאלו ולא בנישואי תערובת בעיקר משום שזה מה שנמצא בסביבה".

"אני מתנהל לתוך שכונת התקווה בחיפוש אחר ארוחה טובה, מגלגל את בתי התינוקת בעגלה בין קהלים רוגעים של מוצאי שבת: יהודים מחוץ לבתי-הכנסת, אפריקאים משווים אופניים חשמליים. הקהלים לא מעורבים, אבל אילו היתה רוח אחרת נושבת מהפוליטיקאים, לא מן הנמנע שהיו כאלה. אין צורך בגירוש, או אפילו בפיזור ברחבי הארץ, אם כי זה מהלך אנושי ובטוח יותר. דרום תל-אביב יכולה לקלוט את האנשים האלה. היא עושה את זה. הטיול לשכונת התקווה הוא מופת של שלווה, לא של אווירת מלחמה אתנית", כותב יובל בן-עמי. החזון האוטופי שלו הוא הסיוט של עמנואל שילה.

דת ומוסר

"קמפיין ההדתה הצליח: נתונים מדאיגים מלמדים על ירידה בפעילות מרכזי זהות יהודית בגוש דן", מודיעה כותרת על שער "בשבע". "האדמה החרוכה שהותיר אחריו הקמפיין תזדקק לשנים רבות כדי להשתקם", טוען הכתב, יוני רוטנברג. "חוסר האמון והפחד שנוצר בקרב הציבור החילוני, בשילוב עם החשש של המנהלים להצטייר כמשתפי פעולה ו'מדיתים', הסבו נזק קשה מאוד למרכזים להעמקת יהדות הפועלים בבתי-הספר הממלכתיים".

"נפגשתי עם בחורה, לא הרגשתי משיכה למראה פניה, ויש לה חוסר ביטחון עצמי. מנגד, יראת השמיים שלה גבוהה מאוד. מה לעשות? אפשר להתגבר על זה?", שואל גבר אנונימי במדור היהדות של "ישראל היום". הרב בן-ציון מוצפי משיב: "תלמד ספרי מוסר ותפסיק לשוטט באתרים שונים ההורסים אותך, ידידי".

ענייני תקשורת

יחסי-ציבור. בעמודי החדשות של "הארץ" מתפרסמת גרסה מקוצרת של כתבה מה"ניו-יורק טיימס" על נפילתם של "יחצני הרודנים": חברת יחסי-הציבור הבריטית בל-פוטינגר, ש"סייעה במשך שנים לשלושה אחים מהודו שהשתלטו על מפלגת השלטון בדרום-אפריקה".

"לו ניתן היה לעשות נתיחה שלאחר המוות לבל-פוטינגר", כותב דייוויד סיגל בפסקת הפתיחה, "היה נקבע שנפחה את נשמתה מחמת 'מבוכה אנושה'. הדבר אירוני למדי, משום שבל-פוטינגר הצטיירה תמיד כמסיגה את גבולות הבושה. ב-30 שנותיה בצמרת משחקי דוקטרינת הספינים, היא עמלה על ליטוש תדמיתם של רודנים (כמו אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס), משטרי דיכוי (דוגמת בחריין ומצרים, אם להזכיר רק שניים) וידוענים שהואשמו בפשעים נתעבים". את ההמשך מומלץ לקרוא בגרסת המקור.

ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב איתמר אייכנר על ג'וני דניאלס, יהודי יליד אנגליה שעבד כעוזר פרלמנטרי של דני דנון וסייע לקמפיין הבחירות של נתניהו ב-2013. כיום דניאלס הוא איש יחסי-ציבור שמייצג את ממשלת פולין בנסיונה לשכתב את ההיסטוריה, ולפי אייכנר גם "מקורב אישית לראש ממשלת פולין, מתאוש מורבייצ'קי".

כתב "ידיעות אחרונות" מספק שלל פרטים על קשריו ומגעיו של היחצן עם פוליטיקאים ישראלים, וגם ציטוט של הרב הראשי של פולין, שמאשים אותו בתמיכה בימין הקיצוני ובפוליטיזציה של השואה. "יש אומרים שהוא עוסק במקצוע העתיק בעולם", מטעים הרב.

עדות שקר. לדיווח של איציק סבן על המפכ"ל/ים שמותח/ים ביקורת על רוני אלשיך נלווה טור פרשנות שמאשים את המפכ"ל בהפצת שקרים. במהדורה המקוונת של הטור מחקו את פסקת הסיום שלו, שכוללת שגיאה פרוידיאנית שלפיה המפכ"ל בעצמו צפוי להעיד בפרשת הצוללות. הדמות הבכירה שתעיד בפרשה היא כמובן ראש הממשלה נתניהו.

עושים לביתם. ב"ידיעות אחרונות" משיקים עוד פרויקט תוכן שיווקי שמופעל על-ידי המערכת העיתונאית. הגוף המממן הפעם הוא רשות הטבע והגנים, שחתומה על הסכם רכישת כתבות רב-שנתי עם העיתון של משפחת מוזס. העילה החדשה: "האתר של המדינה", תחרות לבחירת האתר האהוב ביותר מבין האתרים שבאחריות הרשות.

סביבה חברתית דומה. ב"ישראל השבוע" מאשים אמנון לורד את "התקשורת" במותו של האמן בועז ארד. "זה היה רצח", הוא קובע, "ארד נדחף אל מותו". כרגיל אצל לורד, הוא מנצל את ההזדמנות כדי לברוא בהינף קולמוס כת שמאלנית נתעבת – ואז לטפול עליה האשמות. "אני מעז לקבוע כי מדובר בסביבה חברתית דומה לזו שממנה יצאו הצעירים שביצעו את הרצח הפולחני המגונה של אסף שטיירמן לפני 21 שנה", הוא כותב, ולא ברור אם הוא מתכוון לתלמידי "עולם הרקב הדקדנטי של בית-הספר תלמה ילין" או לעיתונאים שהביאו את סיפוריהם. כך או כך, הוא גורס, הם אשמים.

"יום ליום". ב"מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד את טורו השבועי לשבועון "יום ליום". "במשך שנים חייבה רשת מעיין החינוך התורני של ש"ס את עובדיה לרכוש מינוי לביטאון המפלגתי 'יום ליום', שלפי הטענה שלשל לכיסו בדרך זו כ-22 מיליון שקל", נכתב בכותרת המשנה. בשבוע שעבר התקבלה פשרה בתביעה שהגיש העיתונאי אבישי גרינצייג, שעבד שם כמורה. ברשת החינוך החרדית הסכימו להחזיר את הכסף לכל עובד שיעז לדרוש אותו.

"הסיפור הזה לא יכול להסתיים פה", כותב ליבסקינד. "זה סיפור גדול מדי, שהסכם הפשרה הזה צריך להיות רק נקודת הפתיחה שלו. עכשיו צריך להיכנס לעניין מבקר המדינה, כדי לבדוק את המקום הזה שבו נפגשו מפלגה פוליטית, רשת החינוך שלה, הביטאון שלה וכספי מדינה שעשו את דרכם אל עובדי הוראה, כשכמה מיליוני שקלים מהם ככל הנראה לא הגיעו ליעדם".