התוכנית לגירוש מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן לרואנדה גרמה לתקשורת הישראלית לגלות עניין במדינה האפריקאית. הסיקור התקשורתי של רואנדה מלווה גם כך במיתוסים, אי-הבנות וחצאי אמיתות, שכעת גם ממוחזרים לצרכים פוליטיים.

ב"ישראל היום" שלחו את אלדד בק לבקר בבירת רואנדה, קיגאלי, והוא חזר עם הרשמים הבאים: "תהליך פיוס לאומי, שהחל זמן קצר לאחר סיום מעשי הטבח וגירושם של הטובחים אל מעבר לגבול, הפך את רואנדה לאחת המדינות היציבות והמשגשגות ביותר ב'יבשת השחורה'. [...] כל בני ובנות שיחי כאן, מקומיים וזרים, נשבעים שהם חשים כאן ביטחון מוחלט. [...] אל מול כל אלה נראית הסיסמה של מתנגדי התוכניות להעביר מסתננים ומהגרים לא חוקיים אפריקאים מישראל לרואנדה, 'גירוש לרואנדה = מוות', כתלושה לחלוטין מהמציאות".

הסיפור על הפיוס הלאומי המרשים ברואנדה קוּדם בעבר גם על-ידי "הארץ", גם אם לא מתוך אינטרס פוליטי מיידי. הבה נשווה נרטיב זה לדבריה של אחת החוקרות החשובות של תהליך הפיוס ברואנדה: "עבור רואנדים רבים, הציפיות של תוכנית האחדות והפיוס הלאומי הן עול על חייהם השבורים רגשית ופגיעים כלכלית מאז רצח העם. במקום להתמודד עם המציאות הטראומטית של האלימות הג'נוסיידלית, החזית הפטריוטית הרואנדית השלטת ייסדה תוכנית של אחדות ופיוס לאומי המחזקת את סמכותה הפוליטית. [...] התוכנית בנתה בהצלחה את מוסדות המדינה; היא פחות מוצלחת בבניית לבבותיהם השבורים של הרואנדים או בהקלת עוניים הקשה, למרות טענותיה ההפוכות של הממשלה".

הערכות דומות וקשות בהרבה ניתן למצוא לעתים קרובות בספרות המחקר על רואנדה. זה לא אומר שבלתי אפשרי למצוא היבטים חיוביים בתהליך הפיוס – כל עוד מבינים שבבסיסו מדובר באמצעי שליטה בידי דיקטטורה ברוטלית, שמבקשת למחוק את רצח בני ההוטו ושולחת את מי שמתעקשים להזכיר את הכתם הזה לשנים ארוכות בכלא.

ניתן בהחלט גם להצביע על רמת הביטחון המרשימה ברואנדה, כל עוד מזכירים שהביטחון הזה אינו נחלתם של מתנגדי משטר או, למשל, גנבים, שאותם מוציאים להורג בחשאי. ניתן לדבר גם על שגשוג כלכלי ברואנדה, כל עוד מציינים שבמידה לא מעטה השגשוג הזה נותר מנת חלקה של האליטה השלטת.

ובכל זאת, התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מהעובדות הללו, לאמץ במקומן את המיתוסים וחצאי האמיתות שמיטיבים עם המשטר של הרודן פול קגאמה ולהסיק שרואנדה היא יעד בטוח לקליטת מבקשי המקלט. התוצאה היא עיתונות גרועה, או תעמולה זולה. אין ממש הבדל.

דוגמה אקטואלית אחרת לבעייתיות הסיקור התקשורתי של רואנדה בישראל הוא העיסוק בזיכרון רצח העם המפורסם. רואנדה זכורה לציבור בארץ בעיקר מרצח העם שהתרחש בה ב-1994: כ-600 אלף בני טוטסי ועשרות (ואולי מאות) אלפי בני הוטו נרצחו בידי משטר ההוטו הקיצוני ששלט במדינה, עד שהובס בידי "החזית הפטריוטית הרואנדית" שאותה הוביל קגאמה – האיש החזק במדינה מאז.

לאחרונה דיווח כתב חדשות 10 ברק רביד כי בתמורה לעסקת גירוש מבקשי המקלט, ובניגוד לעמדת ארצות-הברית והאיחוד האירופי, ישראל תמכה בדרישת רואנדה לשנות את הגדרת רצח העם באו"ם מ"רצח העם ברואנדה" ל"רצח העם נגד הטוטסי ברואנדה". התוספת הזו, הובהר בדיווח, "משנה את כל הנרטיב הרואנדי והבינלאומי לגבי מה שהתרחש. לצד 800 אלף בני הטוטסי שנרצחו היו בין הקורבנות גם עשרות אלפים מבני שבט ההוטו שניסו להתנגד ולמנוע את רצח העם".

ובכן, ראשית, "הוטו" ו"טוטסי" מייצגים קבוצות אתניות שאליהן משתייכים מיליוני בני אדם. לקרוא להם "שבטים" מריח קולוניאליסטי משהו. גם ב"הארץ" התעקשו לאחרונה לתרגם כתבה מה"ניו-יורק טיימס" תוך שימוש חוזר במונח "שבט הטוטסי", אף שבכתבה המקורית המינוח הוא דווקא "המיעוט האתני הטוטסי". כשמדובר בשחורים אפריקאים, כך נדמה, הם תמיד מאורגנים כשבטים.

חשוב מכך, לעובדה שעשרות אלפי בני הוטו נרצחו בידי ממשלת ההוטו הקיצונית שביצעה את רצח העם יש בהחלט חשיבות בפני עצמה, אך זהו לא המניע המרכזי שבעטיו פעלה ממשלת רואנדה הנוכחית לשינוי ההגדרה באו"ם. למעשה, המשטר הנוכחי ברואנדה משתמש במושגים כמו הכחשת רצח עם, "אידיאולוגיה ג'נוסיידלית", "רביזיוניזם" וכיוצא באלה דווקא כדי להשתיק את הביקורת הגוברת על פשעיו שלו בעשור האחרון.

על-פי דו"חות מרשיעים רבים של האו"ם וארגוני זכויות אדם, "החזית הפטריוטית הרואנדית" בראשות קגאמה רצחה עשרות אלפי בני הוטו במהלך רצח העם – אך גם אחריו, ועוד מאות אלפי בני הוטו בקונגו. עד כה הצליח קגאמה להתחמק ממתן דין וחשבון על רצח המוני זה. אחת הסיבות לכך היא מה שמכונה לעתים "קרדיט הג'נוסייד": קגאמה מנצל את רגשות האשם בקרב הקהילה הבינלאומית על שלא התערבה ברצח העם ברואנדה כדי לשמור על מעמדו כמנהיג שעצר את הטבח ושיקם את רואנדה. באמצעות אזכור מתמיד של טענה זו הוא מצליח להשתיק את הביקורת על פשעיו שלו ברואנדה ומחוצה לה.

שינוי ההגדרה ל"רצח העם נגד הטוטסי" הוא חלק מאותו מנגנון: אזכור מתמיד שקגאמה היה ונותר מגן המיעוט הטוטסי ברואנדה כנגד הרוב, בני ההוטו, שהיו אחראים לרצח העם. על כן נדרשת הקהילה הבינלאומית להמשיך את תמיכתה בדיקטטורה הברוטלית שהוא מנהל ולהעלים עין מפשעיו – הדרך היחידה, לכאורה, לשמירת היציבות והביטחון ברואנדה.

צריך להתעכב על הקשר בין תוכנית הגירוש הישראלית למאמצי עיצוב התודעה של קגאמה. הדיווחים שנפוצו בארץ בשבועות האחרונים איפשרו לציבור ללמוד שבתמורה לעסקת גירוש מבקשי המקלט – ממשלת ישראל מסייעת לרואנדה "לשכתב את ההיסטוריה", כפי שהגדירו זאת בתקשורת. סביר שקוראים ישראלים יתהו מה בכלל הבעיה עם זה: המונח "רצח עם" אכן חל רק על רצח הטוטסי ברואנדה, שאירע אי אז ב-1994. אך כשמציבים את שינוי ההגדרה בהקשרה הנכון, מדובר בסיפור ציני הרבה יותר: ממשלת ישראל מסייעת לקגאמה להתחמק מדין וחשבון על רצח של מאות אלפי בני אדם.

כלומר, מה שהתקשורת הגדירה כשכתוב ההיסטוריה הוא ההשכחה של ההוטו שנרצחו בידי משטר ההוטו שביצע את רצח העם, ושהופל על-ידי קגאמה. מה שבתקשורת לא הבינו זה שמדובר בכיסוי על פשעים שביצעו אנשיו של קגאמה עצמו. הדבר משול לכך שידווחו כי הפולנים בחוק החדש שלהם התכוונו להשכיח פשעים שביצעו הנאצים נגד היהודים, בעוד שהם כמובן מנסים לכסות על הפשעים שלהם עצמם.

ד"ר שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית