ושוב איראן
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("חשיפה") מוקדשת להחלטת שר הביטחון אביגדור ליברמן, מקורבו של המו"ל נוני מוזס, להשקיע במערך טילי קרקע-קרקע צה"לי שיכוון ללבנון ולסוריה. הפניית שער צמודה, לטור של נחום ברנע, מציגה גם היא את ליברמן באור חיובי (מבחינתו), כמחרחר מלחמה. "הלכה למעשה, ישראל איימה במלחמה בצפון", הוא כותב בהקשר של התחמשות חיזבאללה בטילים מדויקים ("חיזבאללה והאיראנים נערכים להקמת מפעל לטילים מדויקים בלבנון, ישראל רואה בהקמת המפעל עילה למלחמה").
אלא שהטור עצמו, בנפרד מהצמידות שהשער כופה עליו, דווקא אינו עוסק בליברמן בהכרח ומזכיר יותר את הטור שפירסם ברנע בסוף ספטמבר 2011. ברנע אמנם לא חידש אז דבר, אך העורכים פירסמו את הטור התוהה בכותרת הראשית, כותרת שהיא והבאות בעקבותיה העצימו מאוד את הדיון הציבורי במתקפה ישראלית את מתקני הגרעין באיראן ובכך יתכן שאף לקחו חלק בסיכולה.
"הטור של ברנע המחיש את האבחנה, שהוצגה לא פעם גם באתר זה, שהתקשורת בעידן הנוכחי אינה עוד גורם מתווך בין מקבלי ההחלטות לציבור, אלא חלק אינטגרלי מתהליך קבלת ההחלטות עצמו", כתב כאן אז עוזי בנזימן, "ברנע העלה על סדר היום סוגיה רגישה מאין כמוה, הנוגעת, ללא הפרזה, לעתידה של המדינה, אם לא לגורלה ממש. ברנע עשה זאת בתנופה, בהחלטיות, כשעיתונו, 'ידיעות אחרונות', משכיל להעניק לדבריו את המסגור הראו.
"[...] ברנע ו'ידיעות אחרונות' לא היו הראשונים לעסוק בסוגיה הרגישה והחיונית הזו: כלי התקשורת לסוגיהם דנים בה או הזכירו אותה מדי פעם, אך אתמול הצליח העיתון הזה להעלות את הנושא למרכז המודעות הציבורית, וגם למקום גבוה בסדר היום הפוליטי. מהיום לא יוכלו נתניהו וברק, אם אמנם נהגו כך, לרקום בסתר תוכניות לתקוף את איראן ללא תהליך מסודר של בירור והכרעה שיקיף את כל הגורמים הממלכתיים הנוגעים בדבר".
"לחץ אטומי", כותרת השער ב"ידיעות אחרונות" המפנה לטורו של ברנע על תקיפה אפשרית של ישראל באיראן בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, 28.10.2011
הפעם לא קיבל ברנע את הכותרת הראשית. האם גם הסיכון הוא דרמטי פחות, לא הליכה על התהום באיום מעשה מלחמתי ישיר נגד איראן אלא איום במלחמה בגרורותיה? ההבדל הבולט יותר הוא שברנע שימש אז כקולה של ההנהגה הצבאית, שניסתה לחסום את שאיפות התקיפה של נתניהו וברק. כיום נראה שישנה אחוות רעים בין הדרג המדיני והצבאי.
"נתניהו מנסה לשכנע את טרמאפ, את פוטין ואת מנהיגי אירופה לשלב ידיים במהלך לבלימת ההתבססות האיראנית. בלימת איראן היא האינטרס שלכם, הוא מסביר. מלחמה חדשה באזור תסבך אתכם. הטיעונים שלו, ושל אנשי מערכת הביטחון שמגבים אותו, זוכים לקשב, אבל נכון לעכשיו נדחים בנימוס. לא הרוסים, לא האמריקאים ולא האירופאים מתגייסים לקמפיין הישראלי, כל אחד וסיבותיו".
שר הביטחון, אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)
בסוף 2011 ותחילת 2012 עסקה התקשורת המרכזית בהרחבה בסוגיית התקיפה באיראן, לא מעט בגלל ההובלה של "ידיעות אחרונות". האם ב-2018 יתגייסו כלי תקשורת לעיסוק בסוגיית התקיפה הצפויה, לכאורה, בצפון? ללא קמפיינרים נחושים במערכת הביטחון (כמו בפעם שעברה) או במערכת הפוליטית, יש סיכוי שקמפיין המזהיר מפני מלחמה יישאר בגבולות הטור ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" והכותרת הכמעט-ראשית. עתיד תקשורתי ורוד יותר אפשר לחזות דווקא ל"קמפיין הישראלי", המאיים בתקיפה, שברנע מזכיר את כשלונו בחוץ לארץ. כאן פנימה, בישראל, אפשר לחשוב על כמה כלי תקשורת שישמחו לאמץ אותו.
וייתכן שברנע פשוט לא הבין את התדרוך. "הצמרת הישראלית צלצלה השבוע בכל הפעמונים כהתרעה לסכנה הנשקפת מתוכניותיה של איראן בלבנון, אבל נדמה שיותר משעשתה זאת כדי לחרחר מלחמה היתה כוונתה הפוכה: להרחיק את סכנת המלחמה", כותב עמוס הראל בטור שתחילתו נדפסת על שער "הארץ". "בפעם הקודמת שבה התריעה ישראל, ספטמבר אשתקד", הוא ממשיך, "נראה שהמסר עבר היטב – חיזבאללה ואיראן עצרו את הפרויקט".
זרים
כמו בנושאים אחרים, גם בסוגיית הזרים התגבשה חלוקת תפקידים בין העיתונים: היום, כמו במהלך השבוע, "הארץ" מוביל את הסיקור החדשותי, מספק עובדות חדשות ומאתגר את גרסת השלטון; "ידיעות אחרונות" מהלך בין הטיפות כדי לא להצטייר כ"שמאלני" רח"ל, מטה אוזן לפוליטיקאים מחד ולפעילים מנגד, אך בעוד בעבר היו בין שורותיו עיתונאים שניצלו את נטייתו המסורתית אחר "סיפורים אנושיים" כדי לטפל בנושא מזווית זו, כעת ניכרת בעיקר התעלמות; ב"ישראל היום", המשרת מאז היווסדו את הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו, ושעורכו הראשי בועז ביסמוט קיבל בעבר הצעה מנתניהו לעבוד כ"פרויקטור מיוחד להרחקת מסתננים", ובכן – איזו עמדה כבר יכולה להיות לו בנושא?
וברוח זו, בכותרת הראשית של "הארץ" מגישים דיווח של אילן ליאור ששוחח עם אפריקאים שנשלחו מישראל ל"מדינה שלישית": "מבקשי מקלט שעזבו לרואנדה: המסמכים שלנו הוחרמו, לחצו שנעזוב, אין עבודה. אל תבואו לפה" (גם כתבת השער של "מוסף הארץ" מטפלת בנושא: "הצטרפנו לתור המייאש של מבקשי המקלט בפתח לשכת ההגירה בדרום תל-אביב").
"רואנדה האחרת". כותרת כתבתו של אלדד בק ב"ישראל השבוע", היום
ב"ישראל היום" מפנים מהשער למוסף שכתבת השער שלו מוקדשת לשכנוע כי רואנדה, המדינה שאליה מבקשת ישראל לגרש את האפריקאים שנמלטו אליה, היא "ארץ מקלט" ו"שווייץ של אפריקה". בשער "ידיעות אחרונות" לא עוסקים כלל בסוגיה שמסעירה ישראלים רבים בשבועות האחרונים. גם לא בעמודי החדשות הפנימיים.
"על רקע הדיון המתלהט סביב גירוש השוהים האפריקאים, מעניין לחזור לחשיפת 'G' על כ-20,000 הזרים שהגיעו לישראל ממזרח אירופה, בעיקר גיאורגיה ואוקראינה, והגישו למדינת ישראל בקשות מקלט (סביר להניח שישנם עוד רבים אחרים שכלל לא טרחו לעשות זאת, כך שהמספרים עלולים להיות גדולים יותר). אף על פי שאף אחת מהבקשות לא אושרה, רק מעטים מאלו שהגישו אותן עזבו את הארץ לאחר שפג תוקף אשרת השהייה", נכתב בפתח מוסף "G" של "גלובס". בכותרת טור הפרשנות המשפטית השבועי של חן מענית ב"גלובס" נכתב כך: "פליטים? מהגרי עבודה? מסתננים? בני אדם!".
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעסוק באינטנסיביות בנושא המרכזי של השבוע, מבחינתם: חוק פולני המנסה לטשטש את השותפות הפולנית במעשה ההשמדה הנאצי. אחת הידיעות בעמוד (גרסת הסדין) המוקדש לנושא מוכתרת בכותרת "מחאת הניצולים". בין השאר מזכירים ניצולי השואה כי לא רק שהיו פולנים שהשתתפו בהשמדה, אלא שהיו גם כאלה שטבחו ביהודים שחזרו למקומות מגוריהם אחרי שהמלחמה הסתיימה. המלה "פליטים" אינה מוזכרת.
ב"ישראל היום" החוק הפולני תופס את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת. המסגור: זעם על הפולנים שלא נענו לבקשת ראש הממשלה נתניהו לדחות את הדיון בחוק ("זעם בישראל"). שתי ידיעות בעמודים 2–3 מוקדשות לעדויות של ניצולות שואה על הסבל שסבלו מאכזריותם הרצחנית של הפולנים. ידיעה בעמוד 9 מוקדשת לעדות אחרת, של "פליטת 'האח הגדול' אורטל בן-דיין", לפיה "לא שולחים אנשים למותם" ו"רואנדה ואוגנדה הן מדינות בטוחות ביותר".
היסטוריה
"בדרום אפריקה מת לפני שבועיים איש שסיפור חייו צריך לעזור לישראלים להתרכז", נכתב בכותרת לסקירה מעניינת של יואב קרני ב"גלובס" על הצ'יף קחוסי לוקאס מאנייאנה מנגופה.
שקר הנתונים
הכותרת הראשית של "גלובס" עוסקת בבסיס הרעוע של האמת המקובלת, וממילא גם באופי הפריך של העיתונות. "בדיקת 'גלובס': מדד מחירי המזון של הלמ"ס רחוק מהמציאות", נכתב בה. "רשתות השיווק מחויבות מזה כשנתיים לדווח על מחיריהן על בסיס יומי למאגר נתונים ממוחשב. למרות זאת, בלמ"ס ממשיכים להסתמך על סוקרים בחנויות ולא מביאים בחשבון מבצעים – מה שגורם לסטייה של עד עשרות אחוזים במחיר מוצרי המזון, המהווים 16% ממדד המחירים לצרכן".
הכתבת שני מוזס מציינת כי בעיה דומה נמצאה גם במדידת מחירי הדיור, אך מזכירה גם את תלונתו של ראש הלשכה על המשאבים המוגבלים המוקצים לה. תגובת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה טוענת כי ב"גלובס" פשוט לא מבינים מה זה סטטיסטיקה, ושהנתונים נבדקים באופן השוואתי, אך למעשה מודים כי הם לא משתמשים במאגרים זמינים של נתוני אמת ומעדיפים להמשיך להסתמך על מדגמים. "גורמים בשוק מציינים כי בלמ"ס חוששים שאם ייכנסו כלים דיגיטליים לשיטת המדידה עלולה להתגלות רמת מחירים כללית שונה לחלוטין מזו שהוצגה עד כה", כותבת מוזס.
עמירם ברקת, קול המתינות, מזכיר בטור פרשנות כי טעויות קודמות של הלמ"ס נתגלו בעקבות בדיקה עצמית של הרשות, וכותב כי "לשכה מרכזית לסטטיסטיקה שטועה, אך בודקת את עצמה מתוך מטרה להשתפר ברמה המקצועית, עדיפה עשרת מונים על לשכה שמטייחת, מסתגרת ואטומה לביקורת ציבורית, או שממציאה מדדים לפי דרישות של שרים כדי שיצאו יפים ומוצלחים [...] [ב]מציאות שבה הדרג המקצועי בממשלה מוצא את עצמו מתמודד, בנוסף לבעיות הכרוניות, גם עם לחץ הולך וגובר מצד פוליטיקאים המבקשים להכפיף את שיקול הדעת העצמאי שלו לשיקולים זרים".
ולסיכום, בישראל 2018 ניתן לבחור בין מגוון סיבות לכך שמסד הנתונים הממשלתי סובל מעיוותים גלויים וברורים: היעדר משאבים, שמרנות מתודולוגית, פחד מאובדן רצף המדידה, חרדת מוניטין, שחיתות ציבורית. ובסוף השאלון, מן הסתם, ישנה גם אפשרות לסמן "כל התשובות נכונות".
תקשורת חיובית
"אמש בחצות תמה השעייתו של מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, והוא כבר דורש לשוב לתפקידו מיד", נכתב בידיעה של מתי טוכפלד ב"ישראל היום". בידיעה הקצרה, המורכבת רובה ככולה ממכתב ששלחו עורכי-דינו של פילבר לנציבות שירות המדינה, לא מוזכר הרקע להשעיה: חשד כי פילבר, מקורבו של נתניהו, היה שליחו לעסקה מושחתת עם הטייקון שאול אלוביץ'. למעשה, השם נתניהו כלל אינו מופיע בה (באותו עמוד יודע אותו טוכפלד לדווח על "סקרים פנימיים בליכוד" שלפיהם היא המפלגה המובילה).
שלמה פילבר (במרכז), מאי 2017 (צילום: מרים אלסטר)
ענייני תקשורת
פרסום מותר. "בית-המשפט המחוזי בירושלים הגן השבוע על ארגון שפרסם תלונות על הטרדות מיניות וקבע כי הפרסומים מהווים 'חובה כלפי הקהילה' – גם אם המתלוננות לא פנו למשטרה ולא העידו לבית-המשפט", כותב אור קשתי ב"הארץ" על על ארגון "קולך".
דילמת היבלת. ב"גלובס" מקדישה טל שניידר את טורה הפוליטי לחבר-הכנסת אורן חזן (שהורחק ממליאת הכנסת לחצי שנה משום ששפתו האלימה וגידופיו הפכו לא ראויים אפילו עבור בית-המחוקקים שלנו), אך מבלי לקרוא לו בשמו לבד מפעם אחת בסוף הטור.
"השפה העברית מאפשרת לנו שלא להתייחס אליו ישירות. אפשר שלא לכבד אותו בשמו", היא כותבת, "לפני כשנתיים, אולי מעט יותר, סברתי שמיעוט כיסוי תקשורתי עשוי לבלום את התשפוכת היוצאת מפיו. המשוואה פשוטה: ככל ששמו מוזכר יותר בין דפי העיתונים ושידורי החדשות, כך הוא הופך לנמרץ ונאלח יותר. אפשר גם לא לסקר, לכל הפחות לצמצם את ההתייחסויות אליו, אלא אם הוא אחראי להחלטה, דיון או חקיקה (בשלוש קריאות מלאות) מהותיים המשפרים את חיי האזרחים במדינה. זה כמעט לא קרה, לכן לא היה צורך לסקר".
האמת היא שתופעות כמו אורן חזן – שרחוק מלהיות חבר-הכנסת היחיד שאי-התאמתו לתפקיד זועקת מכל הווייתו – לא נגרמות בגלל הסיקור שהן מקבלות, אלא בגלל הסיקור שמקבלים נבחרי הציבור המרכזיים והחשובים, שיודעים גם לא לקלל כשצריך. אם הפרשנים הפוליטיים, שרובם מתפקדים רוב הזמן ככתבי רכילות ותו לא, היו מיישמים את הכלל של שניידר לגבי הפוליטיקאים החשובים והמרכזיים, לאלו האחרונים לא היה תמריץ להפוך את הכנסת לקרקס. ממילא אף אחד לא היה חושב להכניס פנימה ליצנים.
בשולי פרשת חזן. לא מצאתי פרשן פוליטי שיתהה על מהות העונש שקיבל חבר הכנסת אורן חזן (שלילת שכר לשבוע והרחקה מהמליאה לחצי שנה): הגבלה כמעט מוחלטת של האפשרות למלא את התפקיד שאליו נבחר על-ידי הציבור, ושעבורו הוא מקבל משכורת מכספיו של אותו ציבור. אם נבחר ציבור, לא ראוי ככל שיהיה, נבחר לתפקידו ואמור למלא אותו, כיצד עונש המונע זאת ממנו משרת את הציבור? מה עוד שהוא ימשיך לקבל שכר כמעט כל אותה העת. זהו עונש שרבים ישמחו לקבל: חופשה בתשלום למשך חצי שנה. עונש אמיתי היה לשלול מחבר-כנסת סורר את שכרו למשך חצי שנה, ולשלול את זכותו לשהות בפרלמנט לשבוע (לחלופין, אפשר היה לחייבו בנוכחות מלאה במליאה ובוועדות).
הזמנים הם (לא) משתנים. ספרו של בן כספית, עיתונאי "מעריב", זוכה לקידום ב"ידיעות אחרונות": כתבה במוסף והפניה במעלה השער הראשי. לכאורה: עוד תזכורת למהפך. פעם "מעריב" היה הנמסיס בה"א הידיעה של "ידיעות אחרונות", והשניים התחרו זה בזה בעוצמה על סקופים ועבירות פליליות. כיום, בכיר הפרשנים של העיתון האחד זוכה לקידום מכירות אצל העיתון האחר. אבל למעשה, עולם כמנהגו נוהג. המשחק נשאר אותו משחק, לא עיתונות בשליחות הציבור אלא מלחמת כנופיות המתחזקות טינות אישיות על בסיס מאבקים מסחריים. ספרו של כספית, ראוי לציין, עוסק בבנימין נתניהו.
קייטנה. רפורמת הקייטנות של שר החינוך שי פירון קודמה בזמנו באגרסיביות ב"ידיעות אחרונות", בין השאר כחלק מעסקאות תוכן שיווקי ממשלתי עתירות מזומנים שחתם העיתון עם שרי יש-עתיד, מפלגתו של בעל הטור לשעבר יאיר לפיד. היום זוכה שר מקורב אחר, אריה דרעי, לקידום חיובי בשל אותה יוזמה: "אחרי המחאה שהולידה את מהפכת הקייטנות, שר הפנים דרעי הודיע אתמול: המחיר שישלמו ההורים בקיץ יוזל עוד מעבר למתוכנן".
דרמה. "ובעיקר, 'הרמון' באה בזמן", כותב עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", על סדרת טלוויזיה ישראלית חדשה העוסקת במנהיג כת נצלנית (וזוכה לקידום נאה בדמות ראיון במוסף והפניית שער שמנה), "שלושה חודשים אחרי שפיצול ערוץ 2 הטביע את המסך במים רדודים, רשת משיקה בפריים-טיים יצירה שמזכירה את ימיה הראשונים של הטלוויזיה המסחרית. אז, הביקוש לתכנים מקוריים היתרגם לסדרות כמו 'בת-ים–ניו-יורק' ו'פלורנטין'. גם לאחר מכן הזכייניות הצטיידו בדרמות מורכבות ומאתגרות. המעבר לשבוע שידורים מלא לא הוליד בינתיים יבול דומה. אבל אם 'הרמון' תצליח, אולי זה יזכיר לתאגידי הטלוויזיה כי אין תחליף לסיפור טוב ומעניין".