אזור מפרץ חיפה הוא מהאזורים המזוהמים בישראל. זיהום האוויר החריג באזור, כתוצאה מריכוז של מפעלי תעשייה ותשתיות לאומיות, עומס כלי רכב ונתוני טופוגרפיה ואקלים מקומיים, מלווה את תושבי מפרץ חיפה כבר שנים רבות, גם אם משרדי הממשלה ופרנסי האזור ביקשו להתעלם ממנו או לדחוק אותו לשוליים.

אמנם בשנים האחרונות זיהום האוויר במפרץ תופס יותר ויותר כותרות, וגם החלו להתעורר עוד ועוד אזרחים, ארגוני סביבה, נבחרי ציבור ומשרדי ממשלה, ואף נעשו פעולות מגוונות ומוצלחות להפחתת הפליטות, אבל המצב רחוק מלהיות "נקי".

משום מה, לאחרונה, מעל דפי אתר זה, הוסט הדיון מהנושא של איכות האוויר לנושא של כמות תחנות ניטור האוויר. אמנם יש לא פעם, וגם במקרה הנדון, קשר בין איכות לכמות, אבל הבלבול ביניהן יכול ליצור מצג שווא, ולכן חשוב להעמיד דברים על דיוקם.

בחודש שעבר כתב כאן יאיר גיל, אקטיביסט מדיה ואזרח מודאג מחיפה, על ההישג – או ההישג המפוקפק – שבו מתהדר הממסד, ולפיו חיפה היא העיר המנוטרת ביותר בעולם. גיל מנה אזכורים מפי בכירים בעיריית חיפה, במשרד להגנת הסביבה ובמפעלי התעשייה באזור, ומפי עיתונאים, שמצהירים ומצטטים את התואר העולמי.

גיל אמנם ביקש לטעון: כיצד זה העיר הכי מנוטרת בעולם מזוהמת כל-כך? ובסוף דבריו אף הזכיר כי "אוויר צח אינו סיבה להתקין תחנות ניטור", וש"התחנות מנטרות רק חלק מהחומרים, ורק בחלק מהמקומות". אבל הרושם שנוצר היה כזה שלפיו הדגש הוא על כמות תחנות הניטור, ולא על איכות האוויר או איכות הניטור. זאת ועוד, גיל, שאינו מומחה בתחום של ניטור זיהום אוויר, תהה על קשר בין כמות תחנות הניטור בעיר לבין העובדה שתחנות הניטור לא רשמו עלייה במדדי הזיהום בזמן השריפה הגדולה בבז"ן לפני כשנה, ושוב נוצר בלבול בין מדדים כמותיים ואיכותיים.

מימין: השר להגנת הסביבה זאב אלקין ומנכ"ל המשרד ישראל דנציגר (צילום: יאיר גיל)

מי שהתייחסה לנקודות שהעלה גיל במאמרו היתה ד"ר לבנה קורדובה-ביז'ונר, מנהלת מערך ניטור אוויר ארצי (מנ"א) במשרד להגנת הסביבה. במאמר התגובה שלה הציגה ד"ר קורדובה-ביז'ונר מספר מדדים שלפיהם חיפה היא כן העיר המנוטרת בעולם, והתייחסה גם לסיבה שלפיה, לטענתה, מערכות הניטור לא מדדו זיהום באירוע השריפה בבז"ן. היא גם תיארה את מערך ניטור האוויר במפרץ חיפה הכולל 25 תחנות קבועות ושלוש ניידות, לצד מערך משלים הכולל שמונה נקודות דיגום, מערך שמודד עשרות מזהמי אוויר, כולל חומרים מסרטנים.

אלא שבכך ניצלה ראש מערך הניטור את הדגש הכמותי שבמאמר שהזכיר את הוויכוח על "העיר המנוטרת בעולם" כדי להסיט את הדיון לאזור הנוחות שלה. מה שבאמת צריך לדבר עליו הוא איכות, לא כמות. ראשית, אפשר להתווכח עם ד"ר קורדובה-ביז'ונר על איכות מערך הניטור עצמו: כמה מאותן תחנות, שלפי מדדים מסוימים הופכות אולי את חיפה ל"עיר המנוטרת בעולם", הן ישנות מאוד. חלקן לא עובדות פעמים רבות או מספקות נתונים לא ברורים, או כאלו שלא ניתן להשתמש בהם.

נוסף לכך, רבים ממזהמי האוויר התעשייתיים כלל לא נמדדים עדיין במרחב המפרץ באופן רציף או מספק, כך שמצב הזיהום האמיתי כלל לא נמדד ב"עיר המנוטרת בעולם". שלא לדבר על פרסומים שונים לאורך השנים שלפיהם מדידות לא ברורות של מזהמים כלל לא הובאו לידיעת הציבור. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על כך שבמשך שנים ארוכות לא נעשו בדיקות פתע במפעלים.

אבל הדבר העיקרי שבמשרד להגנת הסביבה מסרבים לקבל הוא שכל הפרסומים הללו, המטילים ספק באיכות של אותו מערך ניטור ה"גדול בעולם", בליווי פרסומים חוזרים ונשנים בנוגע למציאות המטרידה של תחלואה ותמותה עודפות באזור מפרץ חיפה, מביאים לכך שהציבור איבד את האמון בנתונים ובטענות שהרשויות מספקות. ובמשרד, במקום לפזר את הערפל, לנסות לקיים דיאלוג ואולי גם להודות בטעויות ומחדלים, מעדיפים להתנצח עם הציבור מעל כל בימה.

ודבר חשוב נוסף: מערך ניטור אוויר טוב הוא בהחלט נדבך הכרחי במערך לניהול איכות הסביבה במפרץ חיפה, אולם הן הכמות של התחנות והן איכות המדידה בתחנות לא יוכלו להחליף את הצורך בהליכי תכנון ובנייה מושכלים, כאלו שלא יוסיפו מזהמים נוספים לתוך הקלחת. הן גם לא יוכלו לשמש הסבר להיעדר האכיפה הבלתי מתפשרת כנגד מזהמים, קטנים כגדולים.

אסור, חס וחלילה, שהכמות ואפילו האיכות של תחנות הניטור במפרץ חיפה יהפכו את הציבור ואת מקבלי ההחלטות לשאננים, או שהן ישמשו כיסוי כדי להמשיך ולפתח תעשייה שאינה בת-קיימא במפרץ. כי אחרי הכל, תושבי מפרץ חיפה לא צריכים לספור תחנות ניטור, לעקוב אחרי נתוני ניטור ופלומות עשן, או לדאוג בנוגע לאיכות האוויר והבריאות בביתם. הם זכאים פשוט לאוויר נקי.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)