החלטתו של בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, שלפיה "אין לפרסם דרך קבע סקרים המדווחים על דעתו של הציבור היהודי בלבד – אלא אם יש לכך הצדקה עניינית", ראויה ומבורכת. עם זאת, ההבחנה שיצרו חברי בית-הדין בין נושאים שבהם יש "הצדקה עניינית" לסקור יהודים בלבד לבין נושאים שבהם אין לסקור יהודים בלבד – לוקה בחסר.

ברור מאליו כי ישנם נושאים שבהם אין מקום לסקור את החברה הערבית בישראל. את השאלה "האם אתה שומר שבת?", לדוגמה, אין כל טעם להפנות למדגם מייצג של כלל האוכלוסייה בישראל. עם זאת, חברי בית-הדין לאתיקה שדנו בתלונה, עו"ד יגאל בורוכובסקי, דורית שריד ועליזה ז'זק, מרחיבים מאוד את מנעד הנושאים שבהם לגיטימי לסקור יהודים בלבד ופותחים לכלי התקשורת פתח נרחב להמשיך במנהג המגונה של סקרים מפלים.

כך, לדוגמה, כותבים חברי בית-הדין כי לא היה כל פסול בהחלטת מערכת ynet לדווח על סקר שבחן את עמדות הציבור היהודי בלבד לגבי פינוי התנחלויות ותמיכה בפתרון שתי המדינות, שכן "עמדתו של רוב הציבור הערבי בהקשר זה ידועה ובבחירת העיתון לדווח על עמדות הציבור היהודי אין משום הדרה של הציבור הערבי".

לדבריהם, גם במקרה של סקר על סוגיית החנינה לחייל אלאור אזריה "קיים עניין ציבורי בהבנת עמדת הציבור היהודי בהקשר זה במובחן מעמדת הציבור הערבי. המדובר בנושא פוליטי, כאשר רובם המכריע של הערבים מזוהים פוליטית באופן המאפשר להעריך את עמדתם בסוגיה זו – וממילא אין לומר כי הניסיון להבין את עמדת הציבור היהודי מהווה כשלעצמו אפליה או הדרה של הציבור הערבי".

גישת בית-הדין משמרת ומדגישה את האדנותיות שרואה בכלל החברה הערבית מקשה אחת, בעלת עמדה בודדה בשלל סוגיות מעוררות מחלוקת

גישה זו מעוררת קושי. ראשית, היא מטילה על יוזמי הסקרים לנחש מראש את תשובותיהם של נסקרים, במקרה זה נסקרים ערבים, ולפי הניחוש להחליט אם יש בכלל צורך בעריכת סקר מקיף או שניתן להסתפק בסקר מפלה. ואולי תהיה הפתעה? ואולי לאורך השנים ישנם שינויים בעמדות הציבור הערבי בישראל לגבי פתרון שתי המדינות? אם כלי התקשורת יפעלו לפי גישת בית-הדין לאתיקה, הציבור בישראל לא יידע. יתר על כן, גישה זו משמרת ומדגישה את האדנותיות שרואה בכלל החברה הערבית מקשה אחת, בעלת עמדה בודדה בשלל סוגיות מעוררות מחלוקת.

שנית, וחשוב מכך, כתוצאה מגישה זו תימשך הדרתה של החברה הערבית מהמרחב הציבורי בישראל. כאשר עיתון ידווח על עמדותיהם של יהודים בלבד בסקר על הפתרון הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא יקבע, גם אם לא במתכוון, את התפיסה שלחברה הערבית בישראל אין זכות ביטוי בסוגיה זו. זו תפיסה מסוכנת, שעלולה לתת לגיטימציה להדרתם של ערבים מהכרעות הרות גורל, כמו במקרה של משאל עם או הצבעה בכנסת על עתיד השטחים הכבושים.

בית-הדין מתייחס לכך בהחלטתו וכותב כי "ניתן לטעון כי האבחנה הנהוגה בציבוריות הישראלית גם בנושאים אלו, והניסיון לגבש 'רוב יהודי' להכרעות דרמטיות הוא כשלעצמו אינו ראוי – הרי כולנו ישראלים, וכולנו חולקים שותפות גורל ומושפעים מתוצאות מעשינו".

עם זאת, מיד בהמשך מבהיר בית-הדין כי "עמדה ערכית זו אינה משקפת את הציבוריות הישראלית העכשווית. חלק גדול מספיק מהציבור מעוניין לדעת מה עמדת הציבור היהודי. [...] תפקידו של עיתון לשקף מציאות ולא ליצור אותה. [...] הכרעה אחרת היתה מביאה אותנו להפוך את העיתונים והעיתונאים לקומיסרים לענייני 'דעות נכונות' או 'ראויות' – תוך סתירה בוטה לחופש הביטוי והדעה, ותוך העדפת ערכיהם על פני ערכיו של חלק נכבד מהציבור".

תמוה כיצד בית-הדין מטיף מוסר לכלי התקשורת בגין פרסום סקרי דעת קהל ליהודים בלבד בנושאים כגון סיסמאות אינטרנט אך מאשר להם להמשיך ולהדיר את החברה הערבית מסקרים שעוסקים בסוגיות משמעותיות יותר

אכן, יש עניין לדעת מה עמדת הציבור היהודי בסוגיה כמו פתרון שתי המדינות, ואפשר להציגה בדיווח על תוצאות סקר שנערך בקרב כלל האוכלוסייה. אפשר גם להמשיך בפילוח ולהציג את עמדותיהם של נסקרים שהצביעו למפלגות ימניות לעומת מפלגות שמאל, גברים לעומת נשים, תושבי ערים גדולות לעומת תושבי פריפריה ועוד. אולם לצד כל הפילוחים הללו, ובוודאי אם מציגים את עמדת הציבור היהודי כמכלול, יש חובה אתית להציג גם את עמדת הציבור הערבי.

תפקידו של עיתון הוא אכן, בין היתר, לשקף את המציאות, כפי שמציינים בבית-הדין לאתיקה. אולם עליו לשקף את מלוא המציאות, ולא רק 80% ממנה. תמוה כיצד בית-הדין מטיף מוסר לכלי התקשורת בגין פרסום סקרי דעת קהל ליהודים בלבד בנושאים כגון סיסמאות אינטרנט או יעדי חופשה בחו"ל אך מאשר להם להמשיך ולהדיר את החברה הערבית מסקרים שעוסקים בסוגיות משמעותיות יותר, כמו עתיד שליטתה של מדינת ישראל בשטחי הגדה.

לפיכך, המבחן ללגיטימיות ההדרה בסקרי דעת קהל צריך להיות הסוגיה הנסקרת. אם היא נוגעת גם לחברה הערבית בישראל, ואין ספק כי פינוי התנחלויות או החלטה על הענקת חנינה לאזריה נוגעות גם לחברה הערבית בישראל, יש לסקור את כלל האוכלוסייה. כל תירוץ אחר להדרת החברה הערבית מסקרי דעת קהל הוא פסול, מגונה ומסוכן.