היו גם חניקות

הפרשן לענייני משפט של "דה-מרקר", עידו באום, תורם הבוקר טור למוסף השבועי של העיתון ובו הוא כותב על הסיכון שלוקחות על עצמן נשים שיוצאות פומבית נגד גברים שלטענתן הטרידו אותן מינית. באופן ספציפי מתייחס באום לסיכון שנטלו על עצמן אושרת קוטלר, נרי ליבנה ודנה ויס.

"אשת תקשורת שלא תצליח להוכיח כי האשמותיה אמיתיות עלולה לשלם על כך ביוקר", כותב באום. "לרשותם של גברים במעמד בכיר, הטוענים כי התלונות נגדם הן תלונות שווא, עומד פסק דין של בית-המשפט העליון שניתן בשנה שעברה בפרשת עו"ד אורי דניאל. בית-המשפט העליון פסק מפי השופטים יצחק עמית ואורי שהם כי דניאל היה קורבן של מתקפת תלונות שווא מצדן של ארבע נשים שהאשימו אותו באונס. השופטים חייבו את המתלוננות נגד דניאל לשלם לו פיצויים מצטברים של 550 אלף שקל. הם הגדירו את הקמפיין התקשורתי שנוהל נגד דניאל הוצאת לשון הרע ב'רף חומרה גבוה'".

לפי באום, "השופטת דפנה ברק-ארז, שנותרה בדעת מיעוט, הצביעה על פרדוקס בחוקי לשון הרע בישראל. 'מי שנפגעה מעבירת מין ותבחר לחשוף את הדברים בזירה הציבורית עלולה להיתבע בגין הוצאת לשון הרע, ואז נטל הוכחת האמת יהיה מוטל עליה. ככל שהדבר נעשה לאחר חלוף שנים רבות, הקושי הכרוך בכך הוא ברור', הסבירה ברק-ארז. 'אילו, לעומת זאת, היתה נמנעת מלחשוף את עצמה ורק היתה מגוללת את סיפורה בפני עיתונאי שהיה מתרשם לכאורה מכנותה, פרסום על-ידי אותו עיתונאי יכול היה לחסות תחת הגנות החוק גם ללא הוכחת האמת – ובלבד שהעיתונאי פעל בתום לב, ובכלל זאת נקט פרקטיקות של עיתונות אחראית'".

באום ממליץ לנשים במעמד פחות חזק משל קוטלר, ויס וליבנה לנצל את הפרדוקס שעליו הצביעה השופטת ברק-ארז ולהשתמש בכלי התקשורת כדי לחשוף הטרדות מיניות. "בשביל זה יש עיתונות", הוא כותב.

כתבתם של רז שכניק ונבו זיו, הרואה אור הבוקר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", עוסקת ברועי סטריקובסקי, עורך בכיר של תוכניות ריאליטי, שלטענת נשים רבות שעבדו עמו נהג להשפיל, להעליב, להטריד מינית ולהכאיב להן פיזית.

אשה שעבדה בתוכנית ריאליטי שערך מספרת: "הסביבה של העבודה איתו היא תמיד מינית, כל הדיאלוג תמיד מיני. הוא היה אומר לי: 'הגעת עם מבט של הזדיינת הבוקר עם בעלך', 'את נראית מחפשת', 'מה זה התחתונים האלה', 'תחליפי ג'ינס'. זה דברים שכבר הופכים לנורמה כשאת עובדת איתו. [...] אני מספרת לכם את זה ורועדת למרות שעברו כמה שנים. זו היתה הרגשה נוראית".

אשה אחרת מעידה: "סיפרתי שיצאתי אתמול עם מישהו, והוא שאל, 'שכבת איתו?', ועניתי – 'לא'. ואז מתחילה שיחה שלמה של 'אף פעם אל תיתני בפגישה הראשונה'. הוא מסתכל ואומר, 'את כזו ילדה, עם כמה גברים בכלל שכבת? את עדיין סופרת?', אמרתי, 'אני לא רוצה לענות', ואז הוא אמר לי: 'יש לך פרצוף של הזדיינת עם 7, או עם 14'. הייתי נוכחת כמה זמן אחרי שיחה כזו שלו עם מישהי אחרת, וראיתי אותה במצוקה שהייתי בה. [...] ולא רק זה. הוא יכול לשבת לידך ולצבוט לך את היד נורא חזק, לסובב לך אותה. ואת לא יכולה לעצור אותו. להכאיב לך נורא ולהגיד, 'אוי מה הייתי עושה לך'. או לתפוס את הרגל בירך הפנימית ולהגיד לך, 'אם יש לך בן זוג – בטח איך הוא נהנה לתפוס פה'. והכל עם חצי חיוך וחצי בחברות, כמו למשוך בצמות, אבל שהוא מרביץ לך".

והנה עוד עדות מתוך הכתבה: "יום אחד הוא פשוט תפס אותי בגרון, הדביק אותי לארונית בחדר שבו עבדנו לעיני כל ואני אפילו לא הבנתי מה קורה כי הידיים שלי היו עסוקות בלהדוף אותו. זה היה מאוד מהיר ולא היה ברור בכלל למה הוא עושה את זה. אחרי שנייה חזרנו לעבודה כאילו לא קרה כלום".

ועוד אחת: "היו גם חניקות. קטע כזה שהוא כאילו מגניב ומצחיק. יום אחד את עוברת במסדרון, לא אמרת לו שלום כמו שצריך – לא בקטע של שלטון סובייטי – אז הוא פתאום מצמיד אותך לקיר, סוג של חונק אותך ואז יש קשת שלמה של אמירות – מ'תגידי שלום יפה שאת עוברת' וגם 'עם מי היית אתמול? יש לך ריח של זיון'. את מתנגדת יותר או פחות, צוחקת, הודפת אותו. הוא לא באמת אנס, הוא עשה את זה וזהו".

ועוד ציטוט על חניקות: "אם יש משהו שרועי אוהב זה לחנוק. הוא חנק אותי כמה וכמה פעמים. רועי הוא בן אדם שאוהב להכאיב. אני חוויתי את זה, זה הצחוקים שלנו. הוא חונק אותך, מעקם לך את היד, זה חלק מההוויה. יש בנות שמסתובבות עם סימנים כחולים בכל הגוף".

בתגובה לטענות אלה ואחרות שכלולות בכתבה, הגיב סטריקובסקי כך: "איני יכול לזהות את המקרים המתוארים בכתבה כפי שהועברו להתייחסותי ומה גם שלא הוזכרו בהם שמות, ועל כן אני לא יכול להתייחס אליהם באופן רציני". כנראה שלא הסבירו לסטריקובסקי שבשביל זה יש עיתונות.

האמת של זהבי

העיתונות לא רק מסייעת בפרסום האשמות נגד מטרידנים, היא גם סביבה שבה עובדים מטרידנים רבים. נתן זהבי הוא אחד מאנשי התקשורת שבימים האחרונים הואשם בהטרדה/תקיפה מינית. הדס שטייף פרסמה בגל"צ בתחילת השבוע כי אישה טוענת שלפני כ-15 שנה זהבי נישק אותה בניגוד לרצונה. בהמשך השבוע דיווחה שטייף על עדויות נוספות של נשים נגדו. הבוקר מדווח יהושע (ג'וש) בריינר באתר "הארץ" כי "המשטרה שוקלת לפתוח בבדיקה בעקבות העדויות נגד העיתונאי נתן זהבי".

טורו הקבוע של זהבי מתפרסם הבוקר במוסף "מעריב", שם, תחת הכותרת "האמת שלי", הוא משיב לטענות נגדו. וביתר דיוק, לטענה הראשונה שפורסמה נגדו, על האשה שאמרה כי נישק אותה בניגוד לרצונה לפני כ-15 שנה. זהבי מכחיש ("להד"ם") ומצרף נימוקים מדוע הטענות נגדו אינן מציאותיות, אך אינו מסתפק בכך.

במקביל להכחשה הוא מכנה את העיתונאית שטייף "ערפדית" ו"קצת מרשעת" ומשבץ בטורו פסקה שלמה שבה הוא מאשים/לא מאשים את שטייף בסחיטה ואיומים: "אני מנסה לדמיין את תגובתה [של שטייף] אם הייתי פונה אליה בשאילתה הבאה: אבקשך להגיב לכך שכמה קציני משטרה המסרבים להיחשף פנו אלי בטענה כי סחטת אותם ודרשת לקבל מידע בלעדי. אם לא ייתנו, תפרסמי שהם הטרידו אותך מינית. אחד הקצינים טען שהיה מקיים איתך יחסי מין ובתמורה העביר לך אינפורמציה מחדרי חקירות. איך היתה יכולה שטייף ההמומה להגיב, חוץ מלומר 'להד"ם'? היא לא יודעת מי הקצינים, היא לא שכבה מעולם עם קציני משטרה תמורת מידע, אבל הסיפור יתפרסם ושמה יוכתם".

רון קופמן, עמיתו לעיתון (ולתחנת 103FM, שניהם בבעלות אלי עזור), מחרה מחזיק אחר זהבי. לפי קופמן, בשנים האחרונות נכבשה גלי-צה"ל על-ידי "גוף אנרכיסטי שנקרא 'תא העיתונאיות'". לא זו אף זו, "אחת ממנהיגות התא המחתרתי, הדס שטייף, התחפשה לצ'ה גווארה, הגדירה גברים מפורסמים כמטרות", ולמעשה "השתלטה על גללי-צה"ל ללא מאבק" (כך במקור). כדוגמה לכך מספר קופמן על מקרה מתחילת השנה שבו שטייף "הורתה" לעורך "וילנסקי וברדוגו" להסיר מהליין-אפ של התוכנית ראיון עם נתן אשל – תקרית שבזמנו דווח עליה ב"דה-מרקר" מזווית ראייה הפוכה.

בהמשך טורו מזכיר קופמן שבעבר הורשעה שטייף בסיוע לביצוע האזנות סתר, מצטט מוויכוח שניהל עימה לפני חודשים אחדים ומציין גם כי "היו לה בעבר מערכות יחסים גם עם מושאי סיקור שלה, שבגללי-צה"ל ידעו ויודעים עליהן". עוד מעדכן קופמן כי "השבוע, כאשר החלפתי ציוצים עם הגברת שטייף, במטרה להזכיר לה שגם אצלה נוצצת החמאה על הראש, היא ענתה: 'במקומך הייתי מחרישה... אתה יודע מה אני יודעתתתתתת. רק שאני מכבדת, לא ראוי...'. צייצתי בחזרה: 'אל תאיימי ואל תחרישי'. כי באמת שקשה לתפקד במציאות שמישהי הציבה את עצמה כקוף על הכתף שלך. זו המציאות כיום בגלי-צה"ל, יש שם כתבלבת שמאיימת על כל הגברים בארץ, סליחה, רק על כאלה שהיא רוצה לפגוע בהם".

כמו פרפר לאש

"אל העולם הזה של התקשורת נמשכים כמו פרפר לאש אנשים שמאוד זקוקים לתשומת לב, אנשים סוציופטים ונרקיסיסטים", אומר איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי, כשהוא נשאל על-ידי עיתונאי "גלובס" שי ניב על ההתעמרות המאפיינת את יחסי העבודה בתקשורת. "התעמרות" ולאו דווקא "הטרדות מיניות", שכן בזאת מתמקד הטור של ניב והמחקר של מאירי. התשובה לשאלה מי הם המתעמרים האופייניים אינה חד-משמעית. מאירי מסביר לניב כי אלה אנשים הלוקים בהפרעות אישיות או בהפרעות נפש אחרות, בדרך כלל בעלי אישיות פסיכופטית, אישיות נרקיסיסטית או אישיות פרנואידית.

"הטרדה במקום העבודה היא לרוב תולדה של כוח עודף והיבריס, התחושה והשכנוע הפנימי שהכל אפשר", מסביר ניב. "פעם זו הערה מינית, פעם זו השפלה – בשני המקרים זה מגיע מאותו מקום. גם הטרדה שאיננה מינית יכולה להיות משתקת ומכווצת עד כדי פגיעה נפשית, אבל הקורבנות שלה שקופים לגמרי. אין להם שמות או פרצופים, בטח לא פוסטים פומביים בפייסבוק. אין שום טרנד שמלווה אותם, אין אף 'סלב' שמכריז 'גם אני'".

"בסוף", כותב ניב, "נותרה השאלה למה שוק התקשורת 'מכיל' יותר סביבת עבודה שכוללת השפלות, צעקות והתעמרויות, שעה שאת ההטרדות המיניות הוא מתחיל להוקיע ולהקיא מתוכו". לפי מאירי, "בשוק התקשורת יש קוד התנהגותי יותר משוחרר, יש פחות פורמליות והרבה פחות גבולות, מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בעבודה סביב השעון. אז כשהגבולות פרוצים כתפיסה, יש איזו מקובלות כזו שלאנשים האלה מותר הכל. אם מישהו צורח על עובד אומרים לו 'זה לא אישי, ככה הוא', למרות שזה הכי אישי כשצורחים על מישהו".

כשל של המערכת

במוסף השבועי של "דה-מרקר" (עורכת: ענת ג'ורג'י) מוקדשים הבוקר עשרה עמודים להתעמרויות והטרדות כלפי נשים במקום העבודה. מלבד טורו של הפרשן באום שהוזכר לעיל ישנה כתבה שעליה חתומה ג'ורג'י, הנותנת סימנים בגבר המטריד ("תאב כוח, ערמומי, סדרתי ומכחישן"). לצדה מתפרסם מונולוג אישי מאת אשה שנאנסה על-ידי המנהל שלה וכתבה מתורגמת מה"אקונומיסט", שמציעה דרכים אפשריות למיגור ההטרדות המיניות במקום העבודה.

ועוד במוסף "Markerweek", במסגרת ההתמקדות בהטרדות ותקיפות מין, ראיון שערך רותם שטרקמן עם עו"ד רותם אלוני-דוידוב, המייצגת דרך קבע נפגעות תקיפה מינית. שטרקמן מזכיר לעו"ד אלוני-דוידוב את המיילים ששלח עורך "האח הגדול" יורם זק לכלל עובדי קשת. "נו, אחרי המייל הראשון הוא היה צריך להיות בחוץ", היא קובעת. "אין כאן אפילו עניין של פרשנות. למה לגבר נראה שאת מישהו מעניין איך הוא קם בבוקר? למה הוא משתף? למה זה נראה לגבר הגיוני שאשה תבוא לעבוד איתו והוא יספר לה בארוחת צהריים על ההתכתבויות שלו בטינדר או על הזיונים שלו מאתמול?".

"הטענה היא שזה תחום שבהגדרה חוצים בו גבולות, אחרת לא קורה כלום", אומר שטרקמן. "כל אלה שאומרים שזה הורס את היכולת לפלרטט ולהתחיל עם נשים מדברים שטויות. אפשר להתחיל עם נשים בצורה שלא מעליבה או מבזה. אתה יכול לדבר אליה לפנים ולא לחזה", אומרת המרואיינת.

חלק נכבד מהראיון עם עו"ד אלוני-דוידוב מוקדש לביקורת שלה על "זכויות הנאשם" שפעמים רבות מקשות מאוד על כליאתם של מטרידנים ותוקפים סדרתיים. "מנקודת ההתחלה ועד הסוף יש כשל של המערכת", היא טוענת. "משלב גביית העדות, כשעוד קשה לנפגעת לדבר, ועד לדרישה לעימות והבחינה הראייתית. כך שאשה מופשטת בפני כולם ועוברת תהליך נוראי, והסיכוי שבסוף אשכרה מישהו ילך לכלא קטן מאוד [...] מרוב שאנחנו רוצים להגן על הגברים, נשים משלמות מחיר. מפקירים אותן. אני נאבקת כל היום בשביל הנשים האלה, שאף אחד לא מכיר, זה מאבק יומיומי שבו אנשים אנונימיים עושים דברים מזעזעים אחד לשני".

"יש אכן תופעה של תלונות שווא, או שיש כאן קמפיין שקרי?", שואל שטרקמן את עו"ד אלוני-דוידוב. "כל הדיון בעניין מפגר", היא משיבה. "גם בתיק שנסגר במשטרה מחוסר אשמה, אף אחד לא יודע אם באמת היה מדובר בתלונת שווא, אף אחד לא ישב בחדר החקירות. ובכל מקרה, אין יותר תלונות שווא בעבירות מין מאשר בדברים אחרים, בשוד או גניבה. למה אין קמפיין תקשורתי על תלונות שווא בתחום גניבות רכב? אני מניחה שיש פה ושם תלונות שווא, אבל זה שנדבקו בזה ויש קמפיין של עורכי-דין – זה לא בסדר".

מי יציל את הגברים

שני העיתונים השמרניים שיוצאים לאור בישראל, ונמצאים בבעלות איל ההימורים שלדון אדלסון, בוחרים השבוע לסקר את תופעת ההטרדות והתקיפות המיניות מזווית תלונות השווא. על שער "שישבת" של "ישראל היום" ועל שער "יומן" של "מקור ראשון" נדפס תצלומו של הרב דוד הריסון. "הרב דוד הריסון נעצר לפני שנה בעקבות תלונה של צעירה שאנס אותה כשהיתה תלמידה. מאותו רגע הוא עבר מסכת ייסורים קפקאית שהסתיימה רק ביום חמישי שעבר: שלושה ימים לפני תחילת משפטו הודיעה הפרקליטות שכתב האישום נגדו בוטל", נכתב בשער "ישראל היום". הכותרת המרכזית בעמוד השער היא ציטוט מפי הרב: "קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהייתי עלול להישלח לכלא לשנים על פשע שלא עשיתי".

יהודה שלזינגר מביא לקוראי "ישראל היום" את סיפורו של הריסון. "זו היתה השנה הקשה בחייו של הרב דוד הריסון", הוא כותב. "עלילת שווא על עשרות מקרי אונס שלא היו, מעצרים, אזיקים. מסע ייסורים בלתי מסתיים, שנשמע כמו תסריט מסרט הוליוודי – ערב אחד הוא מחתן בני זוג כדת משה וישראל, ובבוקר שלמחרת הוא נגרר לחקירה של שעות בחשד לעשרות מקרי אונס, מובל כשאזיקים לידיו ולרגליו, חולק תא עם אסירים מסוכנים. רק שלושה ימים לפני פתיחת משפטו, שתוכננה ליום ראשון השבוע, הגיעה ההודעה הדרמטית – 'הכל מבוטל. אתה חף מפשע'".

הריסון מגולל את החוויות הנוראיות שעבר, אחרי שאשה הגישה נגדו תלונה במשטרה: "בבית-המעצר מבקשים ממך להתפשט, אתה עובר בדיקות פולשניות, ומוצא את עצמך מעביר לילה עם עבריינים, כשבכל כמה שעות נפתחת ונטרקת דלת הברזל ומכניסים לשם עוד אדם. לוקחים לך את החגורה ואת השרוכים שלא תנסה להתאבד, ואתה רק עם מזרן חסין אש ואוכל מעופש. [...] כשאני מגיע לבית-המשפט אני שומע את אנשי השב"ס מדברים על זה שיש תקשורת בחוץ. אחד שואל אותי אם אני רוצה לכסות את הפנים, אני אומר לו שלא, אין שום סיבה שאתבייש במשהו, לא עשיתי כלום. בכלל הייתי בהלם שיש תקשורת. כשאני עובר מול הכתבים לכמה שניות, מישהי דוחפת לי מיקרופון וצועקת 'אתה הכאבת לה', 'פגעת בה', 'מה יש לך להגיד על זה'. הייתי בהלם מסגנון השאלה, היתה המולה של פלאשים, ולי בכלל אסור לומר מלה, הסוהרים הזהירו אותי לא לדבר עם התקשורת, אחרת אסתבך.

"הדיון ארך חמש דקות. זה כמו סרט נע. השוטרים ניגשים לשופט, חושפים בפניו משהו, הוא מאריך את המעצר בשבעה ימים, אפילו מתיר לפרסם את השם שלי, וזורק משהו על 'הרשעה ודאית'. אני נעמד ומבקש לומר משהו, ומצליח רק להגיד שנעצרתי על לא עוול בכפי, שלא נגעתי באצבע קטנה באף אחת, שבהתחלה אפילו ויתרתי על עורך-דין כי באמת חשבתי שלא צריך. אבל זה לא עוזר, ומחזירים אותי למעצר".

לפני כשנה הוגש נגד הריסון כתב אישום שכלל עשרות עבירות של מעשי סדום, אינוס, מעשים מגונים, תקיפה ואיומים. "מהרגע הראשון הם האמינו לה, וזהו", אומר הריסון. "כל מה שהיא אמרה נרשם, כל חיזוק שאפשר היה לקבל לדברים שלה נכנס, ואת כל הדברים שאני אמרתי השאירו בחוץ. כל הוכחה שהבאתי לא הובאה בחשבון. למשל, שלא לימדתי ביום שבו היא טענה שעשיתי לה את המעשים, או שאין תלמידה אחת שזוכרת שהתבקשה על-ידי לקרוא לנערה הזאת לחדר שלי. זה היה מגמתי. לקחו רק יום אחד של חקירה, ועוד יום אחד של עימות איתה. על זה הכל בנוי. לא ממש חקר האמת".

ביום חמישי שעבר הודיעה לו עורכת-הדין שלו כי כתב האישום בוטל. הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום לאחר ש"חלה התפתחות ראייתית בגרסת המתלוננת, שחייבה בחינה מחודשת של כלל הראיות בתיק", לשון התגובה שמצורפת לכתבה. בעקבות הבדיקה הגיעה הפרקליטות למסקנה כי "כלל הראיות בתיק אינן מבססות סיכוי סביר להרשעת הנאשם ברמה הנדרשת בהליך הפלילי".

כמו לעו"ד אלוני-דוידוב, גם להריסון יש ביקורת על המערכת. "מה למדת מהשנה הזאת?", שואל שלזינגר את הריסון. "בשנה האחרונה נחשפתי לסיפורים ולעדויות על אנשים חפים מפשע שיושבים בכלא. זה מפחיד", הוא משיב. "לאורך כל חיי היה לי אמון מוחלט במערכת. עד יום המעצר חייתי כאזרח רגיל, שנותן אמון בלתי מסויג במערכת המשפט, ופתאום אני רואה על בשרי שזה לא המצב".

ב"מקור ראשון", מלבד ראיון נפרד עם הריסון, שערכה שירית אביטן-כהן, מתפרסם בין היתר גם טור מאת רחלי מלק-בודה שנפתח במלים "אני מפחדת". הכותבת מבהירה מיד שאינה מפחדת מגברים זרים, אלא דווקא מנשים, שכן אלה עלולות להגיש תלונת שווא נגד בעלה, אחיה או יתר הגברים במשפחתה. "על-פי הסטטיסטיקות, אחת מתוך עשר תלונות על הטרדה מינית מתבררת כתלונת שווא", כותבת מלק-בודה, מבלי להפנות למקור המידע. "לא מספר זניח, לא נתון חסר משמעות. ולכן אני מוצאת את עצמי אמביוולנטית כלפי קמפיין MeToo#. כי אין ספק שאור השמש מטהר. אין ספק שיש גברים שראויים לכך שהחברה תבוא איתם חשבון. הטרנד הזה אולי יציל את הבת שלי ויבנה עבורה עולם טוב יותר, אבל מי יציל את הגברים שלי?".

הכותרות הראשיות

סעודיה. "מוכנים לחלוק מודיעין על איראן עם הסעודים", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט מדברי הרמטכ"ל גדי איזנקוט בראיון שהעניק לכלי התקשורת הסעודי "אילאף". כתבי "ישראל היום" דניאל סיריוטי, לילך שובל וארז לין מדווחים בכפולה הפותחת על הראיון הנדיר של הרמטכ"ל. "גורמים ערביים בכירים אישרו ל'ישראל היום' כי שתי המדינות מובילות קו מתואם למניעת ההתבססות האיראנית באזור, בעיקר בדרום לבנון", הם כותבים, ומוסיפים: "מדובר בפעם הראשונה שרמטכ"ל ישראלי מצוטט בשמו המלא, ובעודו במדים, בכלי תקשורת סעודי כה פופולרי".

"מוכנים לשיתוף פעולה", היא הכותרת הראשית של "מעריב", אף היא ציטוט מפי דברי הרמטכ"ל ל"אילאף". "הרמטכ"ל לעיתון סעודי: 'מעולם לא הייתם אויב'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

"הראיון הנדיר והחריג שהעניק הרמטכ"ל הישראלי לכלי תקשורת סעודי הוא לא מחווה ישראלית. זו מחווה סעודית שהיא חלק מתהליך מתמשך של הכנת דעת הקהל בתוך סעודיה לקראת הפיכת היחסים החשאיים בין שתי המדינות לפומביים", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" (שאינו מקדיש את כותרתו הראשית לראיון. למעשה, הראיון כלל לא מוזכר בשער). לפי פישמן, "מאחורי הראיון הזה מסתתרת ככל הנראה תזוזה כלשהי בתוכנית השלום האמריקאית למזרח התיכון, שאותה מבשלים זה חודשים הצמד גרינבלט וקושנר, שליחיו של הנשיא טראמפ למזרח התיכון".

גם הכותרת הראשית של "הארץ" אינה עוסקת בסעודיה, אך הפרשן חמי שלו מתייחס בטורו ליוזמות הסעודיות החדשות וליחסי סעודיה-ארה"ב. "הנסיך הסעודי הולך על כל הקופה", כותב שלו. "הוא מעיף עשרות כדורים באוויר בעת ובעונה אחת. כל מעידה, ובכללה יוזמת שלום שתצייר את הסעודים כמי שמכרו את הפלסטינים תמורת נזיד עדשים, כדי שיוכלו לצאת מהארון עם זוגיותם הנהדרת עם ישראל, עלולה לגרור התנגדות רחבה שתטה את הכף ותזעזע בסופו של דבר את הממלכה עצמה. בשל כך, כל יוזמה אמריקאית תישען בהכרח על היוזמה הסעודית משנת 2002 באחת ממהדורותיה".

הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, מזכיר את סעודיה ואת הראיון של הרמטכ"ל בטורו. מהראיון עם איזנקוט, כותב הראל, "עולה שהגולן הסורי עלול להיות זירת ההתנגשות הראשונה בין ישראל לאיראן, כשברקע חילופי האיומים בין האיראנים לסעודים".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מדווחת סמדר פרי על ביקורה בקטאר, לרגל ועידה כלכלית. "כשמגיע תורי להרצות בוועידה על תמונת המצב במזרח התיכון מהזווית הישראלית", היא כותבת, "אף אחד מהמשתתפים, כולל הנציג האיראני, לא חושש מהמצלמה שמתעדת אותנו יושבים סביב שולחן אחד. הכי מעניין אותם לשמוע אם לישראל יש תוכניות לתקוף בלבנון. שוב ושוב אני שומעת שמתהדקים היחסים בין נתניהו ליורש העצר הסעודי, ועל היערכות משותפת לתקוף את בסיסי חיזבאללה בלבנון במטרה לסגור חשבון עם האיראנים. פתאום האיראני, שמאזין לסיפורי המזימה על התקיפה המשולבת בלבנון, קופץ לפני. 'זה לא יקרה', הוא מכריז. 'סעודיה שקועה עמוק בתימן, ונתניהו לא חולם לעשות את העבודה השחורה והמסוכנת עבור בן-סלמאן'".

מסתננים, פליטים ומבקשי מקלט. "ארדן ודרעי: נסגור את מתקן חולות, מבקשי מקלט יגורשו או יישלחו לכלא", כתב בכותרת הראשית של "הארץ". אילן ליאור מדווח על כוונת שר הפנים והשר לבטחון פנים להחליף מעצר ארוך טווח בגירוש או "כליאה ללא הגבלה". ברקע המהלך: הסכם שנחתם לאחרונה עם מדינה שלישית לקליטת מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן.

גם ב"ישראל היום" מדווחים בהבלטה על החלטת ארדן ודרעי, תוך החלפת המונח "מבקשי מקלט" ב"מסתננים". לצד הדיווח, ידיעה מאת עקיבא ביגמן על שכרם הגבוה של המסתננים. "שליש מהמסתננים משתכרים יותר מ-9,000 ש' בחודש", נכתב בכותרת הידיעה, ובהמשך נמסר כי "1 מכל 10 מסתננים משתכר יותר מ-12,000 שקל לחודש". לפי ביגמן, "52 מסתננים אף השתכרו יותר מ-20 אלף שקל בחודש". זו ידיעה קסנופובית קלאסית. לא רק שהזרים לוקחים לנו את מקומות העבודה (והנשים), הם גם עשירים מופלגים, המעמידים פני מסכנים.

הנתונים, כותב ביגמן, נלקחו מתשובת המדינה לבג"ץ בעתירה נגד חוק הפיקדון. המדינה אספה נתונים על בסיס מדגם של 4,500 הפקדות של מסתננים מחודש מאי השנה. בעומק הידיעה מוזכר כי "השכר הממוצע של המסתננים בתקופה זו עמד על לא פחות מ-6,632 שקלים בחודש", ובהמשך מוזכר גם כי "אין מעקב אחר מסתננים העובדים בכמה עבודות, כך שאפשר להניח שהשכר הממוצע כנראה גבוה עוד יותר". עם זאת, לא מוזכר כי השכר הממוצע של מבקשי המקלט נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק הישראלי, שעומד על כ-10,000 שקל בחודש.

בניגוד לישראל, שעושה ככל שביכולתה כדי לא להעניק מעמד של פליט, שלא לדבר על אזרחות, למבקשי המקלט מסודאן, במולדתם נוהגים מדיניות הפוכה, אם כי מסיבות דומות להפליא. "רשויות סודאן החליטו להעניק לפליטים הערבים אזרחות סודאנית", מציין אלדד בק במסגרת כתבה המסכמת את ביקורו במדינה האפריקאית (ללא סלפי).

"[...] הגעתם של הפליטים הסורים נחשבת נס דמוגרפי. הם יכולים להיכנס לסודאן ללא ויזה ומקבלים הטבות רבות. מספרם מוערך בין 100 אלף ל-250 אלף – טיפת מים בקרב אוכלוסיית סודאן, המונה כ-40 מיליון איש – אבל כל תוספת של דם ערבי מחזקת את האליטה הערבית השלטת. הסורים העבירו לסודאן את הונם, פתחו כאן מסעדות, חנויות בגדים, מספרות, ותרמו את חלקם להחזקת הכלכלה המקומית בחיים".

נתניהו ושוברים שתיקה. בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מופיעות שתי כותרות מרכזיות. "נתניהו מציג: תיעוד החברות עם מילצ'ן" נכתב מתחת לאחד התצלומים שסיפק נתניהו לחוקריו כדי להוכיח כי חברותו עם איש העסקים ששיגר לו מתנות לרוב היתה אכן אמיצה. "השקר של 'שוברים שתיקה'", נכתב מתחת לכותרת נוספת במרכז השער, בעקבות קביעת הפרקליטות כי בניגוד לדבריו, דובר שוברים-שתיקה מעולם לא היכה פלסטיני עד שזה דימם והתעלף.

ביביתון

"נתניהו החליט לא לנאום בטקס הדלקת המשואות", נכתב בכותרת ידיעה קצרה שמתפרסמת בתחתית טור הצד של עמוד 7 ב"ישראל היום". שלמה צזנה ומתי טוכפלד מדווחים כי "בעקבות הלחץ, ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו לשנות את סדרי טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, והחליט שלא לנאום בו במקום יו"ר הכנסת".

"בעקבות הלחץ". איזה לחץ? מי שקורא את הידיעה ב"ישראל היום" לא יכול לנחש. מחציתה מוקדשת לתגובת לשכת ראש הממשלה שמסבירה כי נתניהו החליט לא לנאום בטקס לאחר שהבין כי הגעתו תפגע קשות בחופש התנועה של המשפחות השכולות.

בעיתונים אחרים דווקא מוזכר ה"לחץ". חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי "אדלשטיין הפעיל לחצים גדולים על נתניהו מאחורי הקלעים. אדלשטיין איים על ראש הממשלה באמצעות שליח כי יעכב את אישור תקציב המדינה לשנת 2019, שנתניהו מבקש לאשר בחודשים הקרובים. כמו כן איים אדלשטיין לעכב חוקים נוספים החשובים לנתניהו. יו"ר הכנסת מסר שינסה לשכנע את נשיא המדינה ראובן ריבלין להחרים את הטקס".

איתמר אייכנר מדווח בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" כי אחרי שנודע ליו"ר הכנסת כי נתניהו צפוי לנאום באירוע, הוא "זעם והודיע כי אם נתניהו ינאם הוא יחרים את הטקס ויכשיל את העברת התקציב". לפי אייכנר, "אתמול התברר שהלחצים שהפעיל יו"ר הכנסת עזרו, ונתניהו ביטל את השתתפותו".

הדנקנרים החדשים

כשנוחי דנקנר ודומיו סומנו כאויב מספר אחת של כלכלת ישראל על-ידי היומון הכלכלי "דה-מרקר", סבר פלוצקר היה אחד הסנגורים הגדולים של הטייקונים. כמה טוב שהם כאן, וכמה עבודות הם מייצרים, ושחס וחלילה לא נכעיס אותם עם מסים גבוהים מדי או בלימת תספורות, כי אז הם פשוט ייקחו את העסקים הנהדרים שלהם למדינה אחרת, ולא חסר כאלה שישמחו לקלוט אותם.

בחודשים האחרונים יש למייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, מטרה קבועה חדשה: ענקיות האינטרנט, מה שמכונה באנגלית GAFA, כלומר גוגל, אפל, פייסבוק ואמזון. כמעט כל טור של רולניק, שבוע אחר שבוע, מוקדש לסכנות שמציבים תאגידי הענק הללו לעיתונות החופשית, לכלכלה ולמעשה לדמוקרטיה המערבית כולה. בשבועות האחרונים החלו להתפרסם גם ב"דה-מרקר" היומי שלל כתבות תחת הכותרת "המעצמות החדשות", המוקדשות אף הן לסיקור ביקורתי של GAFA.

הבוקר, כמו שעון, מתייצב להגנתן של המעצמות החדשות הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. כמה טוב שהן כאן, וכמה עבודות הן מייצרות, ושחס וחלילה לא נכעיס אותן עם מסים גבוהים מדי.

"טוב שהן כאן" היא הכותרת לטורו המתפרסם בכפולה הפותחת של "ממון". אחרי שפלוצקר מדמה את ענקיות האינטרנט ליהודים הסובלים מאנטישמיות הוא מציין כי הן דווקא כן משלמות מסים (אם כי חלק ניכר מרווחיהן כלואים במדינות שבהן הן זוכות לתנאי מיסוי מפליגים).

"גם ישראל רוצה לנגוס במסים שחברות כמו גוגל, אמזון ואפל חייבות לרשות המסים האמריקאית, בטענה כי הם נוצרו והופקו בשטח ישראל", כותב פלוצקר, ומיד מוציא את הרוח מהמפרשים: "גם אם הדרישה של ישראל ל'חלק הוגן' במסי חברות הטכנולוגיה והאינטרנט היתה נענית במלואה, ההכנסות בפועל היו מזעריות [...] מוטב שלא לתפור כיסים. מיסוי מקומי על רווחי חברות אינטרנט וטכנולוגיה רב-לאומיות לא ישתווה לעשירית מהמסים הנגבים מייבוא המכוניות הפרטיות ויהיה כרוך במלחמות משפטיות ממושכות, מורטות עצבים".

אחרי הקריאה שלא לפעול למיסוי כמה מהתאגידים העשירים והחזקים בעולם שפועלים בישראל עובר פלוצקר לדבר בשבחם. "לפני שאנחנו יורדים – גם אם בצדק – לחיי חברות הטכנולוגיה הזרות, המשמשות כיום שליחות לדבר מצווה של ישראל בעולם, מהללות ומשבחות אותנו, הבה נביא בחשבון שבארץ פועלים 300 מרכזי מחקר ופיתוח זרים", הוא כותב. "חברות-האם שלהם, אותן ענקיות טכנולוגיה, מממנות 52% מהמחקר והפיתוח בארץ ומשלמות עליו מס כדין.
בלעדיהן, בלי נוכחותן כאן, נהיה שוב רק ארץ זבת חלב ודבש, לא ארץ זבת טכנולוגיה. נחזור למצב של מאזן תשלומים בינלאומי שלילי, למחסור במטבע חוץ, לשקל חלש, לאינפלציה גבוהה ולרמת חיים נמוכה. בצאתן מהמדינה, החברות הללו ייקחו איתן את המוחות הישראלים היצירתיים ביותר".

בשולי החדשות

היפר קורקציה. תחת כותרת הביניים "סולן העבר של הסמיתס", מקדיש יהודה נוריאל חלק מטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לחיבוק שהעניק הימין הישראלי לזמר מוריסי, שפרסם לאחרונה שני שירים פרו-ישראליים. בין היתר לועג נוריאל לעיתון "ישראל היום", על שהחליט "לשלוח את הכתב לענייני תרבות, ג' טרנסלייט, שחשף לעם את 'סולן העבר של להקת הסמיתס'". התואר הזה, "סולן העבר של להקת הסמיתס", אף מסיים את הפרק בטורו של נוריאל המוקדש לפוליטיקה של מוריסי.

אלא ש"ישראל היום" לא כתב על "סולן העבר של להקת הסמיתס". בחינמון הנפוץ דיווחו דווקא על "סולן העבר של להקת 'סמית'", שגיאה מביכה ביותר, שהולמת את יכולותיו של "הכתב לענייני תרבות ג' טרנסלייט". נוריאל, המשמש גם כמבקר מוזיקה ב"ידיעות אחרונות", בוודאי יודע היטב שללהקה של מוריסי לא קראו "סמית". בגרסה המקוונת לטור של נוריאל אין יותר "סמיתס", רק "סמית", כפי שנכתב ב"ישראל היום".

מכאן קל לנחש שבעל הטור ציטט את החינמון במדויק, כולל את הטעות המביכה בשם הלהקה, אלא שבדרך מהמחשב שלו לדפוס של "ידיעות אחרונות" מישהו עלה על הטעות הזו, שהיא בכלל של העיתון המתחרה, אך לא שם לב לכוונה האירונית מאחוריה, ועל כן החליט לתקנה. קוראי "ידיעות אחרונות" אמנם לא נחשפו ללהקת "סמית", אבל במקום זה הם קיבלו כמה פסקאות נטולות פאנץ'.

יהדות. במדור היהדות של "ישראל היום" מדווח יהודה שלזינגר, על סמך פרסום בעיתון החרדי "המבשר", כי הרב חיים קנייבסקי קבע שעמוד האבן הניצב בסמוך לים המלח וידוע כ"אשת לוט" אינו באמת שרידיה של אשתו של לוט. הרב לא מפקפק חס וחלילה בסיפור המקראי. ההפך הוא הנכון. לפי שלזינגר, "הרב שאל את החוקר שבא לפניו, 'האם ראית שם שוורים הלוחכים את נציב המלח בכל יום?'. משנענה שהמקום אינו מקום מרעה ושוורים אינם מסתובבים סביבו, קבע הרב כי 'אם כן, זה לא אשת לוט'. ההסבר הוא כי 'על-פי אמונת חכמים, היו עדויות שונות על שוורים שמלחכים במהלך היום את נציב המלח, ובלילה הנציב היה צומח בחזרה. אם המקום אינו מקום מרעה ואין שם שוורים, אזי לא מדובר באשת לוט'".

עוד במדור היהדות של העיתון, הרב ברוך אפרתי מבהיר כי גבר שעבר ניתוח לשינוי מין יכול להשלים מניין/להניח תפילין/לקרוא בתורה בתנאי שחזר בתשובה ודאג גם ל"החזרת המצב לקדמותו". אם אי-אפשר להחזיר המצב לקדמותו, דינו ככל סריס. ומוסיף הרב אפרתי: "כמובן, אשה אינה יכולה להיחשב כגבר לדברים אלו ואסורה בהם, גם אם תעשה כל שינוי שבעולם". כמובן.

נקודת העיוורון של ציפורי

מאז שחדל לשמש כעורך בפועל של "גלובס" ועבר לעמדת הפובליציסט השתפרו פלאים הטורים של אלי ציפורי. הוא כבר אינו מקדיש את כשרונו למסע צלב נגד האליטה התקשורתית וגרורותיה, אלא עוסק בחברה הישראלית ובכלכלתה. בגיליון שהופץ אמש, למשל, מוקדש טורו להשלכות פיצול ערוץ 2. אפשר להתווכח עם הניתוח, ופה ושם עדיין יש את הקטנות שהוא מכניס ליריביו בברנז'ה, אך לפחות המוקד הוא כלכלי ולא אישי, והקצף כבר לא מצטבר על השפתיים. עם זאת, נקודות עיוורון בעיניים עדיין יש.

כך, למשל, בטור מאתמול מזכיר ציפורי בין היתר כי לבעלי המניות של קשת ורשת "יש הרבה מאוד כסף והרבה מאוד מוטיבציה להחזיק כלי תקשורת משפיע ונחשב, ויהיו ההפסדים אשר יהיו". למה לאנשים עם הרבה מאוד כסף יש מוטיבציה חזקה להחזיק כלי תקשורת מפסיד? על כך ציפורי לא כותב. אולי הוא חושב שזה המובן מאליו: בעלי הון מרוויחים באמצעות ההשפעה של כלי התקשורת שלהם הרבה יותר מההפסדים שכלי התקשורת מסב להם. במלים אחרות, כלי התקשורת שבשליטת בעלי ההון משרת לא פעם אותם, במקום את הציבור.

כאמור, ציפורי, עד לא מזמן, היה סגן העורך של "גלובס" ובפועל האיש החזק במערכת, במשך שנים ארוכות בהן "גלובס" היה כלי תקשורת שהפסיד מיליונים, כלי תקשורת שנשלט בידי איל ההון אליעזר פישמן, וכלי תקשורת ששירת את צרכיו העסקיים של איל ההון שהחזיק בו.

אותה נקודת עיוורון חוזרת בפסקאות הסיום של הטור, המוקדשות לצורך לסגור את תאגיד השידור הציבורי. גם בעבר קרא ציפורי לא פעם לבטל את השידור הציבורי בישראל ולנתב את תקציבו למטרות חברתיות שלדעתו ראויות יותר. אתמול העריך ציפורי כי "הערוץ הנכה, ערוץ 'כאן' שמכנה את עצמו 'כאן בהרצה' ונמצא בהרצה כבר כחצי שנה, ייסגר". לדבריו, "תאגיד השידור, שבלאו הכי לא מצליח להתרומם, סופג בינתיים את המכה הקשה ביותר בעקבות הפיצול, והדבר ממחיש את הצורך בסגירתו. ככל ש'הרצתו' תתארך, ככל שהרייטינג לא ישתפר, ככל שאיכותו לא תספק, הקריאות לסגירתו ולהפרטתו ילכו ויתגברו. ובצדק. אין שום סיבה להחזיק ערוץ נכה 'בהרצה' זמן כה רב, במיוחד אם הוא שואב מקופת המדינה כ-700 מיליון שקל בשנה. לא עדיף לממן עם הכסף הזה ביטוח סיעוד ממלכתי?".

וכאן שוב מתעלם פרשן "גלובס" מהאינטרס של בעל השליטה בערוץ השידור. במקרה הזה, הציבור הרחב. כמו למשפחת ורטהיים ומשפחת עופר, גם לציבור הרחב יש מוטיבציה חזקה לממן ערוץ מטעמו. הרווחים שהוא יקבל כתוצאה מהשפעת הערוץ עולים לאין שיעור על ההפסדים שאותו ערוץ מסב לו.

עושים לביתם

ב"מעריב" שוב מתפרסמת כתבה על מיזם של עמותת מטב. כמו בפרסומים קודם של "מעריב" על העמותה, הכתב החתום על התוכן הוא משה כהן. כמו בפרסומים קודמים על העמותה ב"מעריב", לקוראי העיתון אין מושג שבמקביל לפרסומים על פועלה של העמותה "מעריב" מקיים עמה "שיתוף פעולה".

ענייני תקשורת

במוסף "הארץ" מתפרסם ראיון נרחב שערך ירון אביטוב עם העיתונאי הפרואני גוסטבו גוריטי, הכותב על השחיתות בדרום אמריקה. "האם אפשר לנקות את אמריקה הלטינית משחיתות, או שזה כבר בילט-אין?", שואל אביטוב. "לא הייתי מתעקש לעבוד בעיתונות אילו חשבתי שאין מה לעשות", משיב גוריטי.

ב"גלובס" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מה"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "מו"לים בחו"ל אימצו מדדי אמון למהימנות ידיעות באינטרנט". לפי הידיעה, בין מדדי האמון המומלצים גם הבהרה "האם מדובר בידיעה חדשותית, במאמר דעה או תוכן שיווקי".

גיא רולניק מתייחס בטורו שב"דה-מרקר" לגרסה שמסר נתניהו כהגנה לטענות נגדו בתיק 2000. הגרסה פורסמה באופן בלעדי על-ידי חן מענית ב"גלובס", אבל מייסד "דה-מרקר" אינו מזכיר את השם המפורש ומסתפק בביטוי "על-פי דיווחים בכלי התקשורת השבוע".

סייד קשוע נפרד מקוראי מוסף "הארץ".