ביום הסגירה של רשות השידור נפסק גם המינוי שלי על "הארץ". "הארץ" ו"דה-מרקר". 27 שנים עבדתי ברשות השידור, והעיתון שבחרתי לקבל הביתה היה "הארץ". באותו יום כתב נתי טוקר בהודאה גלויה את המשפט הבא, בכתבה שמונה את השותפים למהלך ה"סגירה-פתיחה", תוך שהוא מחלק מחמאות לפוליטיקאים, ליו"ר ועדת לנדס רם לנדס ולכל דיכפין שתרם ל"הצלחת" המהלך: "וכן, גם לחץ תקשורתי בלתי פוסק ב'דה-מרקר' לפתור את כשל השידור הציבורי".
באותו שבוע שבו עלה התאגיד לשידור עלתה גם סדרת כתבות בהנחייתו והובלתו של עורך לשעבר "דה-מרקר" גיא רולניק בשידורי התאגיד. מין צירוף מקרים כזה. לא ניגוד עניינים ולא גילוי נאות חלילה ב"דה-מרקר". גם כלי תקשורת אחרים שתמכו בסגירת רשות השידור והובילו קמפיין נגד האגרה ונגד העובדים לא טמנו ידם בצלחת, ומגישים מסוימים הופיעו כמגישים בתוכניות התאגיד מיד עם עלייתו לאוויר.
יש בהם עיתונאים שממשיכים לעבוד גם כיום בשלושה וארבעה כלי תקשורת שונים עם בעלים שונים במקביל, ואין להם שום בעיה אתית לשרת מבחינה עיתונאית את כל מי שמשלם להם. אין למנהליהם או למועצת העיתונות שום בעיה אתית עם העובדה הזו, שבתקנון האתיקה של רשות השידור היתה אסורה בהחלט, אבל בתאגיד החדש, בגל"צ, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ובערוצי טלוויזיה אחרים כנראה מותרת.
עובד של רשות השידור מאיים על כתב המדיה של "דה-מרקר", נתי טוקר, במהלך הפגנה של עובדי הרשות נגד סגירת הרשות, תל-אביב, 21.3.17 (צילום: תומר נויברג)
ולמרות זאת, באותו יום של סגירה ופתיחה חתמתי על מינוי חדש ל"הארץ" מכספי. היה זה לאחר מאבק של שלוש שנים נגד סגירת רשות השידור וניסיון להסביר גם לעורכי "דה-מרקר" שהאג'נדה שלהם נגד רשות השידור שגויה, לא דמוקרטית ולא אתית, כי במחדלי הניהול אשמים המנהלים והגופים שהיו אמורים לפקח עליהם – ועד מנהל ומליאה וועדות הכנסת והשר הממונה, אבל לא העובדים. כל ההסברים לא עזרו.
התכתבויות אינסופיות עם עורכי "דה-מרקר" בניסיון להכניס מאמרי דעה נגד האג'נדה של העיתון עלו בתוהו. לא עזר גם ניסיון להסביר שטוקר, כתב התקשורת שלהם, חוזר ולועס ושוטף את מוחם של הקוראים יום-יום ובכל ידיעה על רשות השידור בביטויים "מסואבת ומושחתת", תוך הכללה גסה כלפי כל עובדי הרשות ובלי להבחין בין אנשים או אירועים שבהם התגלתה שחיתות או סיאוב לבין כלל העובדים. מעשה לא עיתונאי ולא אתי שגורם עוול למאות עובדי הרשות, שאין להם יד ורגל בשום מקרה של סיאוב או שחיתות.
מירב ארלוזורוב וסמי פרץ מנעו את מאמרי הדעה הללו. ולמרות זאת, כשמכתב הפיטורים בכיסי, חתמתי על מינוי ל"הארץ". משלם את משכורתם של עורכי "דה-מרקר", טוקר ויתר העובדים. רובם, אגב, לא היו שותפים להחלטה על "הלחץ התקשורתי" על רשות השידור.
"לחץ תקשורתי בלתי פוסק", קרא לכך טוקר. האם עיתון ועיתונאים רשאים לבצע לחץ תקשורתי בלתי פוסק? האם אין בזה שימוש לרעה בכלי ובכוח שניתן בידיהם? האם סימנו מטרה ולא היו פתוחים לעובדות אחרות ודעות אחרות?
והנה, לאחרונה פירסם ועד העובדים של "דה-מרקר" את טענותיו נגד הנהלת עיתון "הארץ" כאשר זו מצמצמת, מקצצת ו"מייעלת" באמצעות פיטורי עובדים: "המחאה היא "בעקבות צעדים אגרסיביים חד-צדדיים וחוסר תום לב קיצוני מטעם ההנהלה עוד בטרם קיום משא-ומתן. ברגעים אלה ממש יושבת נציגות העובדים ומבקשת הבהרות לאחר שהתחייבה ההנהלה לא לנקוט בצעדים בטרם הידברות".
עובדי הרשות אמרו למעשה "היום זה אנחנו ומחר זה אתם", ובפיהם אותם טיעונים שעולים כיום מפיהם של עובדי "דה-מרקר"
ובכן, עובדי רשות השידור הפגינו וניסו במשך שלוש שנים להסביר לציבור העיתונאים, ודרכם לציבור הרחב, להנהלה שלהם ולממשלה, שהיא המפקחת על חוק רשות השידור, שנחתמה רפורמה וכי הצעד האכזרי והפופוליסטי של השר גלעד ארדן הינו חד-צדדי ואגרסיבי, לא מוצדק, לא מקצועי ולא אנושי. הם נתקלו בכתף קרה מצד רוב הקולגות בעיתונות הכתובה והמשודרת. עובדי הרשות אמרו למעשה "היום זה אנחנו ומחר זה אתם" ובפיהם אותם טיעונים שעולים כיום מפיהם של עובדי "דה-מרקר": "סתימת פיות", "פגיעה בחופש העיתונות", "צעדי ההנהלה חד-צדדיים" וטענות כי על כשלונות ניהול צריכים לשלם המנהלים, ולא העובדים. טיעונים דומים, אגב, עולים כיום בכלי התקשורת הללו כלפי הנהלת טבע, שמפטרת מאות עובדים לאחר כשלונה וקריסת מניותיה, כלפי הנהלת חיפה-כימיקלים, שמתכוונת לפטר מאות עובדים עם סגירת מכל האמוניה, וכן הלאה. "מדוע העובדים משלמים את מחיר כשלונות הניהול?", שואלים בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה, גם בזו של הגוף שקם על חורבות רשות השידור.
שאלה לעניין. אין ספק.
למרות כל זאת, החלטתי לחתום על מינוי ל"הארץ" ו"דה-מרקר". אני חושב שעיתון או כלי תקשורת אלקטרוני הוא לא בבואה של מנהליו ולא של בעיותיו, אלא במה של יוצריו ושל בעלי הדעות ומביאי המידע המוגש לציבור כדי לתת לו את היכולת לקבל החלטות מושכלות על חייו. משימה דמוקרטית, ראשונה במעלה.
לא מייעלים כלי תקשורת באמצעות סגירתו. לא בונים כלי תקשורת באמצעות חיסולו של האחד על חשבון האחר, ולא מקימים כלי תקשורת ציבורי או פרטי כשהאחריות מוטלת על העובדים שאינם מקבלי החלטות במקום על המנהלים, בעלי הסמכות והאחריות על-פי חוק. הם שאחראים לכל – למבנה הארגוני, לתקציב, לתוכן ולכוח האדם, וגם לכשלונות, כמו להצלחות.
אני קורא את "דה-מרקר" במגוון תחומים שאינם נוגעים כלל למקום עבודתי שחוסל. המידע על מאבקי מתווה גז, מחיר הדירות, תקציב המדינה והשחיתות השלטונית חשוב לחיי לא פחות מהמשכורת שקיבלתי מרשות השידור. אבל אני לא שוכח לרגע ש"דה-מרקר" הוביל "לחץ תקשורתי בלתי פוסק לפתור את כשל השידור הציבורי". כשל ופתרון שהיו אולי על דעת עורכיו וכתביו, ולא דווקא הכשל והפתרון הנכונים לציבור.