ידיד אמת של מדינת ישראל

אתמול התעלם שער "ישראל היום" באופן חריג, לא רק ביחס לעיתונים אחרים בישראל אלא גם ביחס לעיתונים אחרים בעולם, מהביקורת שעורר עליו נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, כשמצא לנכון להטיל את האשמה על האירועים בשרלוטסוויל לא רק על הניאו-נאצים והגזענים האחרים שהפגינו במקום, ושאחד מהם האיץ במכוניתו לתוך קבוצת מפגינים מהשמאל והרג אחת מהן, אלא גם על אותם מפגיני שמאל שהתעמתו איתם. טראמפ אף טען כי בהפגנה שהובילו הניאו-נאצים, ושבה שאגו בין היתר קריאות נגד יהודים, היו גם אנשים טובים.

בעוד כל יתר העיתונים החליטו שהאירוע ראוי לכותרת ראשית, ב"ישראל היום" נעלם הנושא מהשער, והקוראים נאלצו להסתפק בדיווח קצר ולקוני בעמוד 24. עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, התראיין אתמול לתוכנית של ירון דקל ועמית סגל בגלי-צה"ל והסביר כי בין שיקוליו להצנעת הביקורת על נשיא ארצות-הברית היתה העובדה כי דונלד טראמפ הוא, כלשונו, "ידיד אמת של מדינת ישראל"

הבוקר דווקא יש התייחסות לטראמפ ולניאו-נאצים בשער "ישראל היום". "טראמפ נגד הביקורת: 'מעוותים את דברי'", נכתב בתחתית שער העיתון, בהפניה לידיעה שמתפרסמת בעמוד 11. נראה כי "ישראל היום" מאמץ כעת כלפי טראמפ את תבנית הסיקור המעוותת ששימשה אותו במשך כעשר שנים בכל פעם שבנימין נתניהו נקלע למבוכה: ראשית כל התעלמות (למחרת תחקיר "ביביטורס", לדוגמה, "ישראל היום" היה העיתון היחיד שבו לא דווח על הממצאים), ובהמשך הבלטת תגובת המנהיג לביקורת כלפיו.

אף שמערכת "ישראל היום" כבר מיומנת בטיפול אנטי-עיתונאי בדמות פוליטית בכירה, נראה כי המשימה שנטל על עצמו בועז ביסמוט קשה לאין ערוך מזו שנחה על כתפיו של העורך המייסד עמוס רגב. נתניהו, נהנתן ותאב כוח ככל שיהיה, אינו האינפנטיל חמום המוח ששולט כיום במעצמה החזקה בעולם. ובאמת, כיצד ניתן להגן על פליטות פיו של טראמפ?

פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר (צילום מסך)

דרור אידר, לדוגמה, מציע את אופציית העצמאות המחשבתית. לעומת העדר שחושב שאין כל מקום לגילוי אפילו קמצוץ הבנה כלפי משתתפי הפגנה ניאו-נאצית (לא בדיוק כך מגדיר אותם אידר כמובן), "ניצבים אנשי המחשבה החופשית, שאינם נכנעים לניסיון האלים של התקשורת לחנך אותנו מה לחשוב ובאיזה אופן לקיים את מצוות הזעזוע". בטורו ב"ישראל היום" מתפלמס אידר עם נדב איל, שלדבריו כתב השבוע על טראמפ "בחוסר אחריות", ועם חמי שלו, שלטענתו "מאבד עשתונות בעיתון המשפחה המובסת, 'הארץ'". רזי ברקאי ניתח לאחרונה את נתניהו מעל דפי עיתון המשפחה המובסת, תהא המשמעות של ביטוי זה אשר תהא, כמי ש"מת לחזור לרחביה" ובין היתר לקבל את תמיכת עיתון האליטה הישנה. דומה כי כמו נתניהו, גם אידר שרוי בתסבוכת של בוז כלפי מי שהוא מכנה "החבורה הצדקנית", ומנגד צורך נואש בהכרה מצדם. בינתיים הבוז מנצח.

עמיתו של אידר לעיתון, אמנון לורד, מציע אופציה שונה להגנה על טראמפ, וטוען כי זהו בכלל השמאל שאשם באלימות הימין. לפי לורד, "מי שמוביל את ההידרדרות של קרבות הרחוב הפוליטיים אלו דווקא אנשי השמאל הקיצוני". כן כן, לורד מסתכל עליך אמיל גרינצווייג. מה אתה מסתובב כך ברחובות ירושלים עם הפרצוף הזה שממש דורש רימון רסס? מה עם קצת איפוק?

לפי לורד, "הימין הגזעני עלול להיות מסוכן יותר לסביבה, אבל השמאל הקיצוני מסוכן יותר למדינה. כאשר בכל אירוע של הימין מופיעה הפגנת נגד של השמאל, יש סיכוי שמישהו בימין יאבד את השליטה". בהמשך מגיע לורד לשיאו השבועי בטענה כי פעילי השמאל שמעוררים כיום את אלימות הימין הקיצוני בארצות-הברית אינם אלא קומוניסטים בני קומוניסטים שבדורות הקודמים, בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, "יזמו התנגשויות נגד הנאצים".

קראו נא והשכילו: "אז כמו היום הם [הקומוניסטים] תרמו לערעור הדמוקרטיה. יותר משהם מדכאים פעילות של הימין הקיצוני הם מתדלקים אותה".

שיעור מזורז בתחביר אפולוגטי

תבנית תחבירית אחת המשותפת הבוקר למאמרי הדעה של אידר ולורד מלמדת על מצוקתם כסניגורים של טראמפ: "נכון [...] אבל".

"נכון", כותב אידר, "צריך להילחם ללא פשרות בניאו-נאצים ולגנותם בכל דרך אפשרית, אבל [...]".

"נכון שאין מה להתגאות בגיבורי הדרום שנלחמו למען משטר העבדות", כותב לורד, "אבל [...]".

יש קביעות שעדיף לא לסייג. לחימה ללא פשרות בניאו-נאצים ובושה במעשי הפעילים למען המשך משטר העבדות הן שתיים מהן.

רואים רק כסף ובטון

בכל העיתונים מדווחים על כך שאתמול נהרגו שלושה פועלי בניין בתאונות עבודה.

ב"ישראל היום" מקדישים כמחצית מעמוד 21 לידיעה מאת נצחיה יעקב, דניאל סיריוטי ויורי ילון. לפי הידיעה, אחד ההרוגים הוא "פועל בניין כבן ארבעים" שמת בתאונה בראש-העין, השני הוא "פועל" שמת בתאונה בכביש החוף, והשלישי הוא "פועל בניין בן 25, תושב כפר-כנא", שמת בתאונה בנהריה.

ב"מעריב" מקדישים לידיעה על שלושת ההרוגים את רוב עמוד 8. משה כהן, יונתן הללי ואריק בנדר מוסיפים פרט: אותו "פועל בניין כבן ארבעים", מתברר, מוגדר כפועל "מסין".

ב"ידיעות אחרונות" יודעים יותר. תלם יהב ועופר פטרסבורג, שעוקב אחר תאונות הבניין באופן שוטף בחשבון הטוויטר שלו, מדווחים בראש עמוד 7 כי ההרוג מכפר-כנא הוא מוחמד נאסר, בן 16 (ולא בן 25, כפי שדווח ב"ישראל היום"). תצלום של המנוח נלווה לידיעה. עוד נמסר בה כי ההרוג מהכניסה לגעש הוא מוחמד מחאג'נה, בן 44, מאום אל-פחם. "כמעט בכל יום מתרחשת בישראל תאונת עבודה", מודגש בידיעה. "הנפגעים, כמעט תמיד, הם עובדים זרים או בני מיעוטים".

לא רק גיל מדויק, שם ותצלום מבדילים את הידיעה של "ידיעות אחרונות" מהידיעות של "ישראל היום" ו"מעריב", גם זהות המצוטטים. ב"ישראל היום" אלו פרמדיק ודובר בית-חולים. ב"מעריב" מצוטטים פרמדיק ופוליטיקאים. בכתבה של פטרסבורג ויהב ב"ידיעות אחרונות" מצוטטים, בין היתר, פועל סיני עלום שם ("בסין מותחים רשתות נגד נפילות. כאן כבר איבדתי כמה חברים"), פועל פלסטיני בשם חאתם נתשה ("המנופים לא תקינים, אנשים עובדים על פיגומים בלי מעקות") ומפעיל מנוף ישראלי בשם דניאל סימנטוב ("הקבלנים לא רוצים להשקיע. הם רואים רק כסף ובטון. אין פיקוח, ואין עונשים").

בעמוד 21 של "הארץ" מדווחות לי ירון ונעה שפיגל על שלושת הפועלים ההרוגים, ומוסיפות את הפרט הבסיסי האחרון שחסר ביתר הידיעות: שמו של הפועל הסיני ההרוג, דונג גואנגקינג (לפי הטוויטר של פטרסבורג, אגב, התעתיק המדויק של שמו הוא דונג גוואן צ'ינג).

הכותרות הראשיות

רכב מסחרי דרס אתמול עשרות בני אדם בשדרות לה-רמבלאס במרכז ברצלונה. ארגון המדינה האסלאמית, דאע"ש, נטל אחריות. הפיגוע הקטלני תופס את הכותרות הראשיות בכל העיתונים, ומשחרר את העורכים (והקוראים) מהתמודדות עם הבלתי-מוכר. נשיא אמריקאי שמגלה הבנה לניאו-נאצים וגעזנים, שאחד מהם האיץ במכוניתו לתוך קהל, הרג מפגינה ופצע רבים אחרים, הוא עדיין בגדר חידוש. חוליית טרוריסטים אסלאמיסטים פונדמנטליסטים, שמאיצה במכונית לתוך קהל ודורסת עשרות בני אדם בשדרה תיירותית באירופה היא סיפור שבמערכות העיתונים יודעים כיצד לקלוט, לעכל ולהוריד לדפוס.

בניין עיריית תל-אביב נצבע בצבעי דגל ספרד לאות הזדהות עם קורבנות הטרור בברצלונה, 17.8.2017 (צילום: מרים אלסטר)

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שעושה הבוקר שימוש בשורש ר.צ.ח כדי לתאר את 13 קורבנות הטרור בפיגוע (הפיגוע הראשון, הכוונה. השני, שאירע כמה שעות לאחר מכן, יחכה לעיתוני יום ראשון). כל יתר העיתונים מתארים את הקורבנות באמצעות שימוש בשורש ה.ר.ג, משל היו בריטים מאנפפים שמדווחים על קורבנות פיגוע פלסטיני בישראל.

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד ששם את הישראלים בכותרת הראשית, אף שככל הנראה לאף ישראלי לא נגרם כל פגע באירוע שהתרחש בספרד. "ישראלים בלב התופת: 'החבאנו את הילדים מתחת לשולחנות'", נכתב לרוחב כל אחד מ-400 אלף שערי העיתון שמחולקים הבוקר חינם.

הציטוט שמודפס בכותרת הראשית של "ישראל היום", אגב, אינו מופיע בידיעות שמתפרסמות בפנים העיתון. התיאור הקרוב ביותר מופיע בכתבה מאת דניאל רוט-אבנרי ודן לביא על ישראלים ששהו בזמן הפיגוע במסעדה יהודית בשם "מכבי". אחד הישראלים המתראיינים לכתבה, דן אלתרמן שמו, אמר: "אנחנו עם ילדים אז נכנסו לעומק המסעדה" (באתר "מעריב" מופיע אותו הציטוט של אלתרמן, מלה במלה, אם כי שם שמו הפרטי הוא רן).

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת רותם אליזרע, איתמר אייכנר ודני שדה על ישראלים שהיו עדים לפיגוע. "נכנסנו מתחת לשולחנות והתפללנו לנס", הוא הציטוט שמשמש כותרת. להבדיל מ"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" מופיע הציטוט גם בגוף הידיעה, מפי תיירת ישראלית בשם לימור חסון.

ב"הארץ" אין כתבה המוקדשת לעדויות של ישראלים ששהו באזור הפיגוע.

תיירות-פוביה

"הבהרה", נכתב בשוליו של אחד העמודים שמקדיש "ידיעות אחרונות" לסיקור הפיגוע בברצלונה. "במוספים '7 לילות' ו'ממון שישי' מתפרסמים היום כתבה ומאמר בנושא גל המחאה באירופה נגד תיירים. המוספים ירדו לדפוס לפני הפיגוע בברצלונה, ולכן גם הכותרת למאמר ב'7 לילות' ('מוות בראמבלס') אינה מתייחסת אליו".

"לא צריך טרור אסלאמי או הגירת פליטים מאפריקה. העולם הראשון יודע הכי טוב איך להרוס את עצמו", כותב יהודה נוריאל ב"7 לילות", במאמר המוקדש לסנטימנטים אנטי-תיירותיים שמתעוררים בעולם, ובעיקר בברצלונה. ב"ממון" מרחיבים על התופעה בנימין טוביאס, מאיה מאהלר ותמר שבק, תחת הכותרת "החמץ פניך לתייר".

לפי כתבתם, "המעשה הקיצוני ביותר שנחזה עד כה היה חיתוך צמיגי אוטובוס תיירים בברצלונה בחודש שעבר ליד איצטדיון הקאמפ-נואו. ארבעה פעילים של קאפ, חבושים במסכות, איגפו את האוטובוס, שהיה מלא בתיירים בריטים, צעקו לעברם, ניערו אותו וחתכו לו את הצמיגים תוך כדי שהם צועקים 'התיירות הורגת את השכונות' ומרססים גרפיטי על החלונות. 'היינו בטוחים שמדובר בפיגוע טרור, זה היה מפחיד', סיפר התייר אנדרו קארי".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת גם כן כתבה על התיירות-פוביה, מאת סאל מארגי. כמו עורכי "ממון", גם עורכי המוסף של "ישראל היום" בחרו בכותרת "החמץ פניך לתייר".

איפכא מסתברא

במדור המכתבים למערכת של "הארץ" מתפרסם מכתב המאיר בחיוב את ראש הממשלה בנימין נתניהו. יהושע רואו ממנצ'סטר כותב בתגובה לרשימה מאת רביב דרוקר כי במהלך מלחמת לבנון השנייה הציעה הקהילה בעירו לממן לנתניהו את טיסתו מארצות-הברית ללונדון, לשם הגיע כדי לגייס כסף למען ישראל. נתניהו, שבאותה עת היה אזרח פרטי, סירב. "כשישראל נמצאת תחת אש ואתם טרחתם לארגן הפגנה שכזו...", אמר, "המינימום שאני יכול לעשות הוא לבוא ולתרום את החלק שלי".

בנימין ושרה נתניהו מטיילים בצפון הארץ, 15.8.2017 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ורטר, ניב והמקף המחבר

השבוע הודיע "גלובס" כי הכתב הפוליטי שי ניב יעמוד בראש מחלקת תחקירים חדשה בעיתון ואת מקומו תתפוס העיתונאית טל שניידר. זו הזדמנות טובה לשבח את עבודתו של הכתב הפוליטי היוצא, שתפס את תפקידו באופן שונה מרוב עמיתיו בתקשורת הישראלית.

קחו לדוגמה את יוסי ורטר, ככל הנראה בכיר הפרשנים הפוליטיים כיום. הטור שלו הבוקר ב"הארץ" חסר ערך כמעט לחלוטין עבור כל מי שרוצה להבין טוב יותר את הכוחות המשפיעים על המדינה שבה הוא חי.

נכון, יש בטור כמה ניסוחים משעשעים, אבל הטקסט של ורטר הבוקר אינו חורג מסיכום קריא ביותר של מידע לעוס. יאיר נתניהו כתב בפייסבוק, ניקול ראידמן העלתה ליוטיוב, ושיחה עם דוד ביטן. גם בטורים המוצלחים יותר של ורטר, כשהוא מספק ממצאים של עבודה עיתונאית ומביא מידע חדש על הנעשה בלשכות הפוליטיקאים הבכירים, המיקוד יהיה תמיד בריבים ובבריתות בין פוליטיקאים ויועציהם. מה עוד אפשר לדרוש מפרשן פוליטי? הרבה.

ניב, לדוגמה, בחר להתמקד בתקופה הקצרה שבה שימש כתב פוליטי בממשק שבין בעלי-ההון למקבלי ההחלטות. לא במקרה הטור שלו מהבוקר, אולי האחרון בחתימתו, מוקדש ללוביסטית אורית לרנר. השתדלנים הם גיבורים מרכזיים בעולם הפוליטי של ניב. אותם אנשים שעל אודותיהם שותקים היתר עומדים במרכז הסיקור שלו. זה אמנם פחות נגיש מעוד סיפור על יאיר נתניהו, או עוד תחזית על מספרי מנדטים והקואליציות האפשריות בבחירות הבאות, אבל חשוב הרבה יותר.

השתדלנים הם המקף המחבר בין הון-שלטון. הם הבסיס לשחיתות החוקית במדינת ישראל. הם משפיעים על עתידנו לא פחות מיאיר נתניהו, ומה שמשמעותי הרבה יותר – עליהם איננו יודעים כמעט דבר.

וזה ראוי לדפוס כי

עמי גינזבורג חווה עוגמת נפש קשה בסניף "מגה" אך שרד כדי לכתוב על כך ל"דה-מרקר".

המון יהודי משתולל

קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו ב"מעריב" לאלימות נגד עיתונאים, וליתר דיוק לשני מקרים שבהם המון ערבי תקף עיתונאים יהודים. המקרה הראשון שמוזכר הוא תקיפת כתב ערוץ 1 איציק זוארץ במהלך סיקור נסיון הפינוי באום אל-חיראן. המקרה השני הוא תקיפת כתב חדשות ערוץ 2 גלעד שלמור לפני שבועות אחדים במהלך מהומות שפרצו ביפו על רקע הרג חשוד בידי שוטרים. ליבסקינד יוצא נגד צביעותם של הטוענים להסתה נגד עיתונאים מצד נתניהו ואוהדיו, ותוהה מדוע לא גינו את תושבי אום אל-חיראן ויפו.

אבל ליבסקינד לא מסתפק בכך, וקובע באופן חד-משמעי כי "העיתונאים היחידים שנפגעו כאן בשנה האחרונה הותקפו פיזית על-ידי המון ערבי משתולל". המשפט הזה אף מודגש בכותרת המשנה של הטור. טענה זו, לדברי ליבסקינד, היא "עובדה אחת שעליה אין שום אפשרות להתווכח".

הנה כמה עובדות אחרות, רשימה חלקית:

בחודש ינואר ספג כתב חדשות ערוץ 2 אוהד חמו אגרוף ממפגינים תומכי אלאור אזריה שניסו להגיע לדני קושמרו. בחודש פברואר נפצע עיתונאי פלסטיני ברגלו מכדור מתכת מצופה גומי שירו עליו כוחות צה"ל. בחודש מרץ נפצע באורח קל ברגלו ארז כהן, שעבד כמקליט בערוץ 1, לאחר שהותקף בידי שוטרי מג"ב. באותו חודש ירו כוחות צה"ל כדורי מתכת מצופי גומי שפגעו בראשו של כתב פלסטיני. בחודש אפריל נפגע עיתונאי פלסטיני מירי גז מדמיע של כוחות הביטחון הישראלים, ועוד 13 עיתונאים נפצעו במזרח ירושלים. בחודש יוני היכו שוטרים סמויים עיתונאים במאה-שערים.

בחודש יולי, על רקע המהומות בעיר העתיקה בירושלים, הצלם פאיז אבו-רמילה הוכה על-ידי שוטרים; העיתונאי עפיף עמירה מסוכנות הידיעות ופא נפגע מפגיעת כדור ספוג בחזהו; צלם סוכנות הידיעות פאל-מדיה עלי דיואן נפגע מכדור ספוג ברגלו; הכתב מוחמד עליאן מהעיתון "אל-קודס" וצלמת שהיתה איתו נפגעו מרימוני הלם שנורו ישירות לעברם; והצלם סינאן אבו-מיזר מסוכנות הידיעות רויטרס נפגע ממכת אלה של שוטר על ראשו ונזקק לתפרים, כך לפי עתירת האגודה לזכויות האזרח.

לפי עתירה מקבילה, מטעם התאחדות עיתונאי החוץ בישראל, באותם הימים הוכה גם העיתונאי סינאן אבו-מאיזר על-ידי שוטר, נפגע בראשו ממכת אלה, אושפז ואובחן כסובל מזעזוע מוח. גם כתב ynet חסן שעלאן נפגע מידי שוטרים ונזקק לטיפול רפואי. השבוע, אגב, נפצע העיתונאי הפלסטיני מוחמד ראדי מירי כדורי מתכת מצופי גומי של כוחות צה"ל.

פנטזיה

הרב אליעזר מלמד מתאר ב"בשבע" כיצד ייראה בעתיד בית-המקדש בירושלים וסביבתו הקרובה. במוקד החזון: מלונאות.

"מהרה ייבנה המקדש, וסביב בית-המקדש ייבנו בתי-מלון רבים. המוני בית ישראל יעלו אליהם בזמן הרגלים, ומהם ילכו לראות את בית-המקדש, את עבודת הכהנים ואת שירת הלוויים. בחדרי האוכל הממוזגים של בתי-המלון יקיימו את סעודות המצווה החשובות, בתוספת שירה וריקודים. כל זה יהיה מלווה כמובן בלימוד תורה עמוק ומשמעותי בכל תחומי החיים. לשם כך יצטרכו לבנות בתי-מדרש וחדרי שיעורים מתאימים.

"אמנם כדי לתת מקום לכל המוני עולי הרגל, שמספרם יגיע למיליונים רבים, יהיה צורך לבנות סביב בית-המקדש מאות ואלפי בתי-מלון רבי קומות, שיתפרשו על קילומטרים רבים, ורכבות אוטומטיות יסיעו מבתי-המלון את האורחים להר הבית. מכיוון שהרכבות ייסעו באופן אוטומטי, אפשר יהיה להשתמש בהן בשבת ובחג, כדוגמת מעלית שבת (אין שבות במקדש)".

ענייני תקשורת

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכה ענת מידן עם העיתונאית האיראנית נדא אמין, שמצאה לפני ימים אחדים מקלט בישראל. כך היא מתארת את הקשר שנוצר בינה לבין האתר Times of Israel, שמפעיל גם מהדורה בפרסית: "לפני כשנתיים, בשיטוטי ברשת, ראיתי שהאתר הזה, שלא הכרתי קודם, מחפש כתבת למהדורה הפרסית שלו. הצעתי את עצמי והתקבלתי. החיבור היה ממש מקרי, אבל שמחתי, כי היתה לי משיכה לישראל עוד מהבית. כתבתי ידיעות חדשותיות על המתרחש באיראן וכתבות פרופיל על דמויות איראניות כמו קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפכה מחוץ לאיראן, על בנו של חומייני והפשעים שחולל, על מלחמת איראן-עיראק ועל טייס איראני שערק לטורקיה. עד שיום אחד, לאחר כמה חודשי עבודה באתר הישראלי, הטורקים שמו עלי עין".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" חושף גיא ליברמן כי ארכיון המדינה פרסם בטעות שלל מסמכים סודיים.

איש הימין מיכאל קליינר יוצא ב"מעריב" להגנת אל-ג'זירה. לדבריו, "הצרת צעדיה של אל-ג'זירה בישראל היא סוג של ציד מכשפות המלווה בתרועות ההמונים".

במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיין עופר אדרת את הקריקטוריסט רענן לוריא לרגל צאת ספר חדש על חייו ועבודתו, במלאות לו 85. "גילית את המתכון שהופך קריקטורה למצליחה?", שואל אדרת, ולוריא משיב: "קריקטורה היא כמו משאית, שאוספת את הקורא ומציגה לו מסר. היא עושה את זה באמצעים שונים – כמו הציור וההומור – שהם הגלגלים שלה. הבסיס הפרימיטיבי ביותר של כל קריקטורה הוא היכולת להציג משהו מגוחך שקורה למישהו אחר. מכאן שההצלחה של קריקטורה נמדדת בכך שקוראים רבים ככל היותר יוכלו להבין מה קורה בה".

במדור הספרים של "7 לילות" מתפרסמת רשימת ביקורת מאת כותבת אורחת, ח"כ שלי יחימוביץ', שסוקרת את ספרה של איין ראנד "קפיטליזם – האידיאל".

ב"מוסף הארץ" מתפרסמת כתבה מאת רועי צ'יקי ארד על יוזמות שונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחת המרואיינות בכתבה היא העיתונאית קרולין גליק, שמציעה לספח את השטחים הכבושים לישראל ולהחיל באזור את החוק הישראלי. כשארד שואל אותה מה ייעשה עם הפלסטינים, משיבה גליק כי הם יאוזרחו, אם כי לא באופן מיידי.

לאחר ויכוח קצר על המספרים מסכימה גליק כי למעלה ממיליון אזרחים פלסטינים חדשים יצטרפו למדינת ישראל. ארד מעלה את האפשרות שעוד כמה עשרות מנדטים יעברו עקב כך למפלגות השמאל ולרשימה המשותפת. גליק אינה מסכימה. "הם יצביעו ליכוד", היא אומרת על הפלסטינים מהשטחים שיהפכו לאזרחי ישראל. "אם אתה מדבר עם הפלסטינים, תבין בעד מי הם. הם נגד אלה שרודים בהם ביומיום. הם יתמכו במי שמסתכל בהם בגובה העיניים ולא רואה בהם תוויות".