סלט גדול וטעים

"דרוזי, תלמיד ישיבת הסדר מניו-יורק, חייל בודד וחיילים מהפריפריה ומהמרכז. כולנו על אותה סירה ואנחנו משפחה אחת גדולה. כל ישראלי יכול להרגיש בטוח – אם קורה משהו, אנחנו בדרך. עלינו כדי לשרת בצה"ל – וזכינו לאהבת חיינו. יצרנו סלט אחד גדול וטעים" (תיאורים וציטוטים מתוך כתבות יחסי-ציבור צה"ליות, "מעריב" ו"ישראל היום", היום).

שאריות לחג

חג הפסח, יחד עם ראש השנה, הוא אחד משני מועדי השגשוג הקבועים של עיתונות הדפוס הישראלית. בשבועות שלקראת החג הולכים העיתונים ותופחים, ומגיעים לשיא לא בגליון ערב החג – אלא בזה שיוצא שבוע לפני כן, המועד המשוער שבו עומדים הקוראים בפני רכישות גדולות של מזון, מתנות ושירותי נופש – והופכים לטרף מבוקש במיוחד בעיני המפרסמים.

תהליך ההתעבות העונתי של העיתונים מזכיר את שלבי התמלאותו של הירח: כמה שבועות לפני החג, באופן הדרגתי, מתחילה החבילה להשמין, עד אשר היא מתפקעת ומתחילה לאט-לאט לרזות. במחזור הנוכחי חל הירח המלא לפני 16 ימים. היום, כדרך הטבע, העיתונים מוגשים לקוראים בגרסתם החרמשית, הדקיקה.

ב"ישראל היום" מדפיסים קונטרס חדשות רזה במיוחד, המחזיק 32 עמודים בלבד (לעומת 40–50 בימי חול). מצורף לו רק מוסף אחד, ובו בסך הכל 48 עמודים. קונטרס החדשות של "מעריב", שכמו ב"ישראל היום" כולל בתוכו את מדורי הספורט, הפנאי והכלכלה, מסתכם גם הוא ב-32 עמודים. מצורפים אליו שני מוספים, "מוסף החג" ו"מגזין חג" (32 ו-24 עמודים, בהתאמה).

ל"הארץ" (14 עמודי סדין), מצורפים שני מוספים חג דקיקים למדי – "דה-מרקר" (24 עמודים) ו"גלריה" (16 עמודים), ומוסף בונוס: "תרבות וספרות" (ארבעה עמודי סדין). ב"ידיעות אחרונות", המספק הבוקר את המהדורה העבה ביותר מבין העיתונים, מחזיק קונטרס החדשות שמונה עמודי סדין בלבד, המצטרפים ל-108 עמודי טבלואיד במוספים. "היום 5 מוספים", מתגאים העורכים מעל גבי עמוד השער: "מגזין פסח", "מוסף חג", "ממון", "זמנים בריאים" והספורט. השלושה האחרונים דקים במיוחד: 16, 12 ו-8 עמודים, בהתאמה.

מה שממחיש אולי יותר מכל את חוסר העניין של המפרסמים בגליונות החג השני של פסח הוא מחזה נדיר שעולה מדפדוף ב"ידיעות אחרונות": מבין כל קמפייני הפרסום הסמוי שמקיימת המערכת בימים אלה – בין היתר במימון של בנק הפועלים, אפריקה-ישראל וחברת שפיר – אף לא רוכש תוכן אחד התעקש שתתפרסם כתבה על אודותיו בגליון זה.

כבשים מובלות לשחיטה לקראת טקס שומרוני בהר גריזים. 10.4.17 (צילום: נאסר אישטיה)

חרדים נושאים מצות בעיר בית-שמש, 10.4.17 (צילום: יעקב לדרמן)

נוצרים לוקחים חלק בטקס מיסטי. כנסיית הקבר, ירושלים, 15.4.17 (צילום: הדס פרוש)

כפי שהמודעות המעטות שנרכשו בעיתונים הן השאריות של משרדי הפרסום – או הבונוסים החינמיים שהעניקו להם העיתונים בתמורה לרכישה המסיבית של השבועות האחרונים – גם חלק ניכר מהתוכן נראה כמו שאריות: ידוענים מדרגת ביניים בשערים (צביקה פיק ב"מעריב", רני רהב ב"ידיעות אחרונות"), פילרים ויזואליים המאפשרים למתוח מעט תוכן על מקסימום שטח ("הפקת אופנה ורודה" ב"ישראל היום", סשן צילומים עם יחידה מיוחדת של שב"ס ב"ידיעות אחרונות"), ראיונות עם חיילים בתיווך דובר צה"ל – הגרסה העוד-יותר אפרורית (מיירטי רקטות ב"ידיעות אחרונות", מפעילי מטוסי תובלה ב"ישראל היום"), הקדימונים הקבועים ל"חג המופלטות", פרויקטים מטופשים כמו "מילון האימוג'י השלם" ("ידיעות אחרונות") ומשאל קוראים – לבוש שחור נגד לבוש צבעוני, קפה שחור נגד נס קפה – בתוספת פרשנות עיתונאית (גם כן "ידיעות אחרונות"), או סתם פרויקטים שהיו יכולים להתפרסם בכל מועד אחר (50 סרטי הקולנוע ש"כל חובב סרטים צריך לראות" ב"הארץ", כתבה על ילדים של נשיאי אמריקה ב"ידיעות אחרונות"). בעלי הטור הבכירים של כל העיתונים לקחו יום חופש: נחום ברנע, סימה קדמון, דן מרגלית, יוסי ורטר ובן כספית נעדרים הבוקר ממהדורות החג.

בין הראיונות הדלוחים להפקות הלא מעניינות בולט עיתון אחד שמנצל את הרגע הדל כדי להמשיך לשרת את בעלי בריתו במערכת הכלכלית והפוליטית. זהו כמובן "ידיעות אחרונות", העיתון שכל כתבה המתפרסמת בו עשויה להתגלות כמו חוליה ברצף בלתי נגמר של שלמונים.

מסתדרים

כתבת השער של אחד משני מוספי החג של "ידיעות אחרונות" היא ראיון עם אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, אחד האנשים החזקים במשק ומי שבשנה שעברה רכש בכסף (של ההסתדרות) ראיון מערכתי עם כתב של העיתון ושלל כתבות. הראיון של היום הוא מה שנהוג לכנות "ראיון בנעלי בית": על השער נדפס בגדול תצלום של המרואיין עם רעייתו. העיניים שלו עצומות. הוא צוחק. האשה, בפרופיל, שמה לו יד על הכתף ומחייכת. לבושם חגיגי, אבל לא מנקר עיניים: הוא בג'ינס כהה, חגורת עור וחולצה מכופתרת, היא בשמלה אפרפרה. בגדים לארוחת חג משפחתית, לא לקוקטייל הון-שלטון. ברקע צמחייה. יו"ר ההסתדרות, לאורך חלק ניכר מהטקסט, מכונה פשוט "אבי".

אבי ניסנקורן ורעייתו דיאנה בשער מוסף החג של "ידיעות אחרונות" (לחצו להגדלה)

בחודש הבא, לראשונה בקריירה, יעמוד אבי לבחירה. ב"ידיעות אחרונות" כבר נתנו לו ראיון אחד לרגל המאורע, לפני חצי שנה, שבו נשאל שאלות כגון "הובלת את החוק לאנשים עם מוגבלויות, שקובע חובת העסקה שלהם, בין היתר כי זה קרוב ללבך". בראיון ההוא, כיאה לפוליטיקאי, חשף ניסנקורן שהנושא אכן קרוב ללבו, שכן יש לו ילד אוטיסט. בראיון של היום לוחץ יו"ר ההסתדרות על הגז ומגלה עוד פרטים בעניין, ולמעשה מציג את עצמו כמי שמשתמש בלקות של בנו כדי לגייס אהדה ובוחרים.

עורכי "ידיעות אחרונות", כיאה למי שלוקחים חלק פעיל במערכת הבחירות, מבליטים את הסיפור המשפחתי – אך מטשטשים את השימוש שעושה בו ניסנקורן כחלק מהקמפיין שלו. "לא ההסכם למען עובדי הקבלן. לא הדיונים מול האוצר או הוועדים הגדולים. אפילו לא הקרב הלוהט מול יחימוביץ'. המאבק האמיתי של אבי ניסנקורן מתנהל יום-יום בבית, על העתיד של רון (16), הסובל מאפילפסיה קשה הגורמת לפיגור התפתחותי עמוק ולאוטיזם", נטען בכותרת המשנה.

"גם בישיבות שמתגלגלות לעתים ימים על ימים בלשכתו, גם במרתוני הדיונים האינטנסיביים ביותר, תמיד מגיע הרגע הזה, בסביבות השעה 6:00 לפנות בוקר, שבו יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן טופח לפתע בידו על השולחן ואומר: 'זהו חבר'ה, אני יוצא'", כותבת המראיינת, אמירה לם, בפסקת הפתיחה של הכתבה. "לא חשוב עד כמה הדיון מתלהט, עד כמה הקפה בספלים מתקרר, הוא נוטש לשעה, נכנס לאוטו ונוסע הביתה להוד-השרון כדי להעלות את בנו רון בן ה-16, הלוקה באפילפסיה קשה המלווה בפיגור התפתחותי גדול, להסעה אל המסגרת החינוכית המיוחדת שבה הוא לומד", מסבירה הכתבת.

"יש זיקה גדולה בין הסיפור האישי שניסנקורן מביא איתו מהבית לבין התפיסה שלו את תפקיד יו"ר ההסתדרות", מוסבר לקוראים. במה זה מתבטא? כשהגיע לדיונים במשרד האוצר, למשל, הבחין ניסנקורן בשומר ותיק שלפי הכתבה הועסק דרך חברה קבלנית במשך שני עשורים. "לפני כשנה, בשתיים בלילה, רגע לפני שנחתם הסכם מסגרת של 10 מיליארד שקל במסגרת מאבק עובדי הקבלן, הודיע ניסנקורן לכחלון: 'אני לא סוגר איתך עד שאתה לא קולט את הבחור הזה להעסקה ישירה'. והוא נקלט", כותבת לם.

"מוזמנים לקרוא את הראיון עמי שפורסם הבוקר ב'ידיעות אחרונות' בנושא הבחירות וההישגים למען העתיד שלכם – העובדות והעובדים". אבי ניסנקורן, פייסבוק (צילום מסך, לחצו להגדלה)

אחרי שני עמודים שבהם משוחחת כתבת "ידיעות אחרונות" עם בני הזוג על בנם ועל הקשיים וההתלבטויות שנלוו לאבחונו ולגידולו, היא מאפשרת ליו"ר ההסתדרות להעביר לקוראים את מסרי הקמפיין: על היריבה שלי יחימוביץ' ("הכל אצלה זה ספינים, הכפשות חסרות בסיס ואינטרסים", "היא כבר ארבע שנים רק מפסידה"), על בעל בריתה הנוכחי איתן כבל ("לא הייתי מודע להקלטות"), על קודמו וממליכו עופר עיני ("כל העניין סביב המעורבות של עיני זה קמפיין של שלי ו'דה-מרקר' וזה בולשיט אחד גדול. מהיום שעופר הפסיק להיות יו"ר ההסתדרות הוא לא מתערב באיגוד המקצועי, הוא לא מתערב בניהול") ועוד.

הציטוט החותם את הראיון הוא הקשר שמוצא המרואיין בין קיצור שבוע העבודה ("נושא שניסנקורן נאבק למענו מהיום הראשון בתפקיד") ובין נסיונו האישי מהבית. "אני לא אוותר", מבטיח אבי, "אני הרי יודע טוב מאוד כמה חשוב שיהיו גם שעות להקדיש לבית, למשפחה".

יו"ר ההסתדרות אינו מרואיין קל להשגה. ראיון עמו הוא מה שעורך "ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות, רון ירון, נוהג לכנות "ראיון הישגי". הראיון שמתפרסם היום במוסף החג של העיתון הוא אכן ראיון הישגי, אבל ההישג העיקרי בו שייך למרואיין, ולא לעיתון: ניסנקורן הצליח להשיג ראיון גדול, מובלט, רך, מלטף ומתחנף בעיתון הנמכר במדינה, המשווה לו תדמית של איש משפחה למופת, מנהל אנושי, מנהיג עובדים נקי כפיים ואפילו "לא בובה של עיני", כפי שמסכמת אחת מכותרות הביניים. הפעם, הוא (יש להניח) אפילו לא היה צריך לשלם על זה.

יחסי-ציבור

כתבת שער אחרת ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לבעל ברית אחר של העיתון, איש יחסי-הציבור רני רהב. רהב נבחר לככב על שער המוסף "זמנים בריאים" לרגל השתתפותו במדור "ביקור בית" (מירי בן-דוד–ליוי), שבו מדי שבוע מספר ידוען אחר על הרגלי האכילה, ההתעמלות והבילוי שלו ומקבל משוב מפאנל קבוע של אנשי מקצוע.

רהב, כך עולה מהמשוב שניתן לו דרך דפי העיתון, לוקה בהשמנת יתר המסכנת את בריאותו. בבואו לתאר את הבעיה הבריאותית שלו הוא מגייס את מיטב כישוריו כיחצן: "אני מאוד גאה בגזרה שלי, כי שוב אני אומר – הייתי יכול להיות הרבה יותר גדול ממדים".

הכותרות הראשיות

"חנה באה לישראל כי אהבה את התנ"ך", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום", המגייסת אפילו רצח של סטודנטית בריטית בפיגוע דקירה לטפיחה על השכם הקולקטיבי של עם ישראל.

מי שיחפש מה מקורו של התיאור הזה – ציטוט מפי אדם נטול שם, תפקיד או אפילו מין – לא ימצא אותו בכתבה החדשותית של "ישראל היום" (שעליה חתומים ארבעה כתבים), גם לא באופן עקיף. התיאור הקרוב ביותר לכך הוא הקביעה שלפיה הנרצחת "התעמקה בלימודי תנ"ך, ארכיאולוגיה, דתות", והרי "באה לישראל כי אהבה דתות" זו לא כותרת. ב"ישראל היום", כך נראה, שוב המציאו ציטוט – ועל הדרך עיוותו את דמותה וזכרה של אשה חפה מפשע שנרצחה בפיגוע טרור.

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הכותרת הראשית נמסרת לדסק החוץ: המתיחות המסתמנת בין ממשלות ארצות-הברית וקוריאה-הצפונית. "אחרי התקיפה בסוריה, טראמפ מכוון מטרות אל היעד הבא: צפון-קוריאה המתגרענת", מוסר עורך השערים של "ידיעות אחרונות", ומציין כי בארצות-הברית נחשפו "תמונות של ניסוי המדמה הטלת פצצת אטום" וש"גורמי מודיעין" גורסים כי "נשקלת מתקפת מנע נגד פיונגיאנג".

בועז ביסמוט, בטור פרשנות המתפרסם ב"ישראל היום", מפציר בקוראים לא להאמין להפחדות. "ניסויים ושיגור טילים בליסטיים הם אחת הדרכים החביבות על מנהיג צפון-קוריאה, קים ג'ונג-און, לשלוח ד"ש לשכניו ולהזכיר שהוא קיים", כותב עורך חדשות החוץ של החינמון, כנראה העיתונאי הישראלי החביב ביותר על טראמפ, המשרת אותו בנאמנות ממש כאילו היה שמו נתניהו.

"בתוך כשנה נכלאו 400 פלסטינים בשל סימנים שיבצעו פיגוע", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ", המבוססת על דיווח של עמוס הראל. המידע המעניין יותר נמסר דווקא בכותרת המשנה: "שב"כ וצה"ל פיתחו שיטה לניטור חשודים לפי רמזים ברשת". כיצד פועלת השיטה? הראל לא מוסר פרטים קונקרטיים.

"ישראל מעורבת בהיבטים רבים של חיי הפלסטינים בגדה, ושאלת ההאזנות לשיחותיהם הפרטיות עלתה בין השאר במכתבם של סרבני המילואים מיחידה 8200", הוא מציין במקום אחד. בפסקה אחרת הוא מזכיר נאום של בנימין נתניהו שבו "הזכיר איך השימוש ב'ביג דאטה', מאגרי מידע עצומים הנאספים ממקורות מגוונים ברשת, מסייע בסיכול פיגועים". בהמשך מציין הראל כי גופי המודיעין הישראליים סוקרים "תעבורה גלויה באינטרנט", וחוץ ממעצרים מבצעים גם "שיחות אזהרה" עם חשודים.

"המהלך זכה עד היום להצלחה משמעותית", כותב הראל, ומעריך: "נראה שתחושת הצעירים בגדה שהאח הגדול הישראלי עינו פקוחה, והחשש מפני ענישה ישראלית חריפה כלפי בני משפחותיהם במקרה שיחליטו לצאת לפיגוע, תרמו במידה ניכרת לריסון מספר הפיגועים".

כך הפכתי לקציצה

"לשמוע את סיפורו הייחודי של הקרפיון" (תיאור של פסטיבל דיג, "ישראל היום", מדור הטיולים).

כשהמנוח התחנן על חייו

כל העיתונים מלבד "מעריב" מדווחים על פטירתו הפתאומית של פנחס (פינקי) זוארץ, אלוף משנה במילואים וראש מועצת בנימינה וגבעת-עדה, שמת מדום לב בגיל 52 בעת חופשה משפחתית בווייטנאם. ב"ידיעות אחרונות" נדפס גם טור מאת הכתב הצבאי, יוסי יהושוע, שבאופן לא שכיח בעיתון חולק עם קוראיו כמה מלבטיו המקצועיים ומספר כיצד החליט להימנע מדיווח על תלונה שהוגשה נגד המנוח.

היה זה זמן לא רב לאחר שאיבד זוארץ את כף רגלו בפיצוץ מטען חבלה ברצועת עזה, השתקם ושב לעבודה. "צלצלה אלי חיילת שהיתה פקידה בלשכתו ואף התגוררה בביתו", מספר יהושוע, "וטענה כי פינקי 'שלח ידיים' והתבטא בגסות בתוך הבית. לא ידעתי איך להתמודד עם המידע הזה. החלטתי לעקוף את דובר צה"ל ולהתקשר אליו ישירות. השיחה היתה קשה לשנינו. פינקי התחנן על חייו ונשבע שמדובר בעלילה, שהחיילת החליטה לנקום כי לא קידם אותה בלשכה. הוא ביקש שאדבר עם אשתו, תמי, וכך עשיתי.

"תמי נלחמה על בעלה כמו לביאה וגם היא טענה שמדובר בעלילה. חזרתי למתלוננת ושוב לפינקי ושוב למתלוננת ושוב לפינקי, התלבטתי, הצעתי לו שאפרסם את הסיפור בלי שמו – רק כקצין בכיר שהוגשה נגדו תלונה על הטרדה מינית, אולם הוא התחנן על נפשו, טען ש'כולם יידעו שזה אני וזה לא מגיע לי'.

"המשכתי לבדוק את הפרטים במצ"ח ובפרקליטות הצבאית, ולבסוף החלטתי לוותר על הסיפור, לפחות עד שבמצ"ח יקבעו מי צודק. חשבתי שזה נכון, גם במחיר שהסיפור יתפרסם במקום אחר. יכול להיות שמישהו היה מקבל החלטה אחרת, וזה בסדר, כי תלונה רשמית הוגשה, אבל השיחות עם פינקי, עם אשתו ועם המתלוננת גרמו לי לקבל החלטה אחרת. לימים נסגר התיק. פינקי זוכה באופן מוחלט מחשד להטרדות, ננזף רק על אמירה אחת לאותה חיילת, אך לא אמירה בעלת גוון מיני".

ב"הארץ" וב"ישראל היום" הפרשה כלל אינה מוזכרת.

צר עולמם

"ההיפסטרים של תל-אביב כבר לא חושבים שתום יער מגניבה", מוסרת כותרת המשנה בשער "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", וחושפת מבלי משים את קבוצת ההתייחסות הצרה של עורכות המוסף.