מה מרגש בעיניך?

גליון סוף השבוע הנוכחי של "ידיעות אחרונות" קוּדם בימים האחרונים מעל דפי העיתון ומחוצה לו באופן אגרסיבי במיוחד ("גיליון שאסור לפספס"). סוף השבוע הזה, עשרה ימים לפני ערב פסח, הוא המועד שבו היקף המודעות והיקף העמודים בעיתון מגיע לשיא. הבוקר תופס "ידיעות אחרונות" 324 עמודים, מתוכם 20 בגרסת הסדין, לא כולל הלוח והמקומון. חלק נכבד מהעמודים הללו הם מודעות. בנוסף, לגליון "ידיעות אחרונות" שחולק באזור תל-אביב נוספו חמישה אינסרטים (חוברות נפרדות שכל כולן מודעות): באג, הום-סנטר, עידן 2000, הסטוק והכל-בו גן.

כדי לסחוב את כל הפרסום הזה מציע "ידיעות אחרונות" סחורה שעיקרה דרמה אנושית: טרגדיות אישיות שלעתים משובצות תקווה. התמהיל הכללי עשוי 90% רגש. לרוב רגש מסוג זעזוע. בין היתר נכתב בעיתון בהרחבה ובהבלטה יתרה על ילדה שנשרפה, אשה שבן זוגה לשעבר רצח את שלושת ילדיה וכעת שוב חובקת בת, ידוענית שבן זוגה לשעבר היכה והתעלל בה, ילד שנפל מצוק ומת ואיבריו הצילו את חייהם של ארבעה ילדים אחרים, וזמרת ידועה שהתעברה (מרוח הקודש).

לצד הסיפורים הללו, שבוודאי ירתקו את כל מי שלבו אינו עשוי אבן, ישנם גם המדורים הקבועים, פרויקטים לחג, ואפילו תחקיר אחד, על מצלמות אבטחה נסתרות בחדרי רופאים, שצילומיהן דלפו לרשת. שער קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מציג לראווה את מיטב הסחורה ההישגית. להפניה לתחקיר הבודד שנכלל בחבילה לא נמצא בו מקום.

ההשתעבדות של "ידיעות אחרונות" לסיפורים האנושיים מגיעה לשיאה בבחירת הכותרת הראשית לגיליון הבוקר. לא ידיעה חדשותית תופסת את הכותרת הראשית של העיתון, אלא הפניה ל"מסע אמיץ ומרגש" של ילדה שנכוותה קשות. "גיבורה בת 13", כתוב בגופן תכול על רקע לבן, לצד תצלום של הילדה, בפנים מצולקות מכוויות.

ברייה מעוותת

יתר הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר מוקדשות לאירועים חדשותיים. ב"ישראל היום" מדווחת הכותרת הראשית על אישור הקבינט להקמת יישוב חדש למפוני עמונה. כותרת הגג מבטיחה כי ישראל נמצאת "בדרך לתנופת בנייה ביו"ש", אף כי בזמן ש-400 אלף גליונות החינם של העיתון ירדו לדפוס עדכן ראש הממשלה בנימין נתניהו את שרי הקבינט כי החליט דווקא על הגבלת הבנייה מעבר לקו הירוק. על רקע זה נראה כי הכותרת הראשית של "ישראל היום", שאף היא יצאה מדיון הקבינט שנערך אתמול, משמשת בפועל, גם אם לא כוונה לכך מלכתחילה, כתרגיל שכל מטרתו הסחת דעת (דימוי ההולם יפה את העיתון כולו).

"מעריב" ו"הארץ" מקדישים את כותרותיהם הראשיות לשידור הציבורי. "כאן סוף החדשות", נכתב במרכז שער "מעריב", כשהתיבה "כאן" מודפסת בגופן של סמליל תאגיד השידור הישראלי. ב"הארץ" בוחרים נוסח בהיר יותר: "כחלון ומנדלבליט נכנעו, והסכימו לחיסול התאגיד". ההחלטה שהתקבלה אתמול, להוציא את הקרביים של תאגיד השידור הישראלי ולהקריבם למולך, תופסת מקום של כבוד גם בשערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", ולמעשה מהווה את החדשה העיקרית של הבוקר.

הפגנת עובדי תאגיד השידור הישראלי מול קריית הממשלה בתל-אביב, 30.3.2017 (צילום: פלאש 90)

הפגנת עובדי תאגיד השידור הישראלי מול קריית הממשלה בתל-אביב, אתמול (צילום: פלאש 90)

בשער "ידיעות אחרונות" בוחרים בציטוט "נתניהו ישלוט למעשה בחדשות של התאגיד" כדי להוביל את הקוראים לדיווח שתופס את כל הכפולה הפותחת בעיתון. אדם המוגדר "בכיר ברשות השידור" מצוטט בידיעה מאת רז שכניק כאומר: "נתניהו הוא העורך הראשי בפועל של החדשות בתאגיד, כל הגדרה אחרת תחטא לאמת". שכניק מדווח כי באופן רשמי מי שיקבל את ההחלטות על שידורי החדשות בתאגיד, לפחות בעתיד הנראה לעין, הוא ברי בר-ציון, המנהל המיוחד של רשות השידור. "בר-ציון נחשב למקורבו של נתניהו", מציין שכניק, ומזכיר כי כבר לפני כחצי שנה צולם בר-ציון יושב במסעדה עם ניר חפץ, דוברו האישי של ראש הממשלה נתניהו.

גם ב"הארץ" שמים את הדגש על השליטה של נתניהו בשידורי החדשות. "רשות השידור תמשיך לשלוט בשידור הציבורי למשך זמן בלתי ידוע, עד להשלמת הקמתה של חטיבת חדשות נפרדת, שעשויה לארוך שנים", כותבים נתי טוקר, צבי זרחיה, יותם ברגר ושרון פולבר בידיעה המרכזית של העיתון. "ראש חטיבת החדשות ברשות השידור שינהל את שידורי האקטואליה עד אז הוא ברי בר-ציון, יועצו לשעבר של נתניהו במשרד האוצר. מנהל רשת ב' של קול-ישראל, צ'יקו מנשה, יהיה העורך הראשי".

"הברייה האנדרוגינוסית שיצאה מתחת ידיהם של מנכ"לי האוצר והתקשורת שי באב"ד ושלמה פילבר, עם חותמת הכשרות של היועמ"ש מנדלבליט, היא מעוותת לחלוטין", טוען יוסי ורטר בטורו, שמודפס בכפולה הפותחת של "הארץ". "דרך ארוכה ורצופת מהמורות בפניה, פוליטית, משפטית, גם טכנית. וזה בדיוק מה שנתניהו שואף לו: בלגן, חוסר ודאות, כאוס, דחיות נוספות. כך הגוף החדש, הצעיר, הרענן, יתקשה להתרומם, והגוף הישן והזקן ימשיך לקרטע, חלש, מפוחד ונתון להשפעה. ככה ביבי אוהב את התקשורת שלו".

גידי וייץ מקדיש את טורו להבעת שאט נפש מחדלונו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. "'אתה חשוד בניסיון לקבל טובות הנאה – סיקור חיובי וליהוק עיתונאים תמורת העברת חוק', היה אמור לבשר היועץ לנתניהו בשיחה בארבע עיניים, 'עד שהעננה לא תוסר מעל ראשך, אסור לך לעסוק בעתידם של גופי התקשורת בישראל'. במקום השיחה הזאת, שלא התקיימה מעולם, נטל השבוע היועץ המשפטי חלק פעיל במשא-ומתן בין נתניהו לבין שר האוצר כחלון, שבסופו הוא אישר את ההסדר שיאפשר להשאיר את חטיבות החדשות של רשות השידור על כנן ולזרוק את אנשי התאגיד הביתה. בתרחיש סביר, המהלך יוביל לכך שרשות השידור תשמש כגוף תקשורת נוח ומיטיב מאוד עם נתניהו".

בן כספית מפרסם ב"מעריב" הערכה דומה. "בינתיים", הוא כותב, עד שתיבנה חטיבת חדשות חדשה, "ימשיך הקומיסר מטעם 'בלפור' לנהל את החדשות של השידור הציבורי".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מציגים תמונת עולם שונה. כמו בפעמים קודמות שבהן העיתון המשפחתי נאלץ לדווח לקוראיו על אירוע בעל פוטנציאל מבוכה לראש הממשלה, התוצאה נלעגת.

"החלופות היו גרועות יותר", נכתב בכותרת ביניים בידיעה המרכזית של העיתון. לפי מתי טוכפלד, חזי שטרנליכט, ערן סויסה ויאיר אלטמן, האחראי לקביעה זו הוא מנדלבליט. "החלופות שהוצעו", כך אמר "בשיחות סגורות", "ובהן סגירת התאגיד 'כאן' או חטיבת החדשות, היו גרועות יותר". מה לגבי החלופה של ויתור על הרצון לסגור את התאגיד והמשך בתוכנית שאישרה ממשלת נתניהו הקודמת וקיבלה את ברכת ראש הממשלה? מה לגבי החלופה של אזהרת נתניהו כי הוא חשוד בניסיון לקבל טובות הנאה ונדרש לחדול מלעסוק בגופי התקשורת בישראל? נראה שהחלופות הללו לא היו על השולחן.

ביקורת על ההסכם בין נתניהו לכחלון מסתתרת ב"ישראל היום" בשולי תיבה הנושאת את הכותרת "בכיר בכולנו: 'בשמאל מאוכזבים כי בנו על בחירות'". רק אחרי שגדעון אלון ומתי טוכפלד מביאים את עמדות יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן ("פשרה הוגנת"), של השר איוב קרא ("יש קברניט והאונייה תגיע לחוף מבטחים. ההסכם המסתמן טוב לנתניהו ולכחלון, בריא לתקשורת ונהדר לקואליציה ולעם ישראל") ושל אותו גורם בכיר בסיעת כולנו, נכתב: "וא-פרופו ביקורת, זו נמתחה בחריפות בקרב סיעות האופוזיציה". הביקורת עצמה לא מקבלת כל דגש בידיעה, ורק הקוראים הנאמנים ביותר של החינמון, שאינם מפספסים מלה מהכתוב בו, ייחשפו אליה.

בטור הפרשנות המרכזי של "ישראל היום" טוען מתי טוכפלד, בעקבות נתניהו, כי "התאגיד הוקם כהעתק מושלם של כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הקיימים, עם אותם אנשים ועם אותן דעות". משום כך, הוא מוסיף, "ההסכם שנחתם אתמול הותיר את הברנז'ה מוכה וממורמרת".

על הטענה כאילו התאגיד הוא עוד שלוחה של השמאל משיב ב"ידיעות אחרונות" עמיחי אתאלי. "ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעשה קריירה מהתבכיינות על תקשורת שמאלנית, החריב אתמול במו ידיו את כלי התקשורת שאמור היה לתת לימין את הבמה הנרחבת ביותר מאז קום המדינה", טוען אתאלי. "במהלך של נתניהו יש אפס דאגה לייצוג הולם של עיתונאים בעלי אג'נדה ימנית, אפס התעניינות בסיקור הוגן של ההתיישבות ביו"ש, ועוד לא אמרנו מלה על מדיניות כלכלית ימנית של צמצום ההוצאה הממשלתית. מה שכן בטוח זה שההזדמנות התקשורתית החלומית של הימין בארץ נקברה בידי האיש שהתחביב הכי גדול שלו הוא להתלונן על התקשורת השמאלנית".

אתאלי מזכיר שקלמן ליבסקינד אמור היה לקבל תוכנית רדיו יומית בשעות האזנת השיא, שאמילי עמרוסי היתה מיועדת לתרום גם היא לתאגיד, שרועי שרון אמור היה להיות הכתב הצבאי הבכיר, שאבישי עברי שותף למחלקת הניו-מדיה בתאגיד ושזאב קם אמור היה לשמש כתב הכנסת בארגון. "מחלקת החדשות הצולעת, החדשה-ישנה בשידור הציבורי, תיתן הרבה פחות מקום לימין", הוא קובע. "הכוח העיתונאי הימני שהיה יכול להתבסס כאן, כוח שמעולם לא היה כמותו, מוחלש על-ידי מי שנוהג להגיד ש'שלטון הימין נמצא בסכנה', ממניעים לא ברורים".

כפי שכל קורא של "ישראל היום" יודע, עמדות ימניות אינן מה שבנימין נתניהו מחפש בתקשורת. אותו מעניינת נאמנות אישית, לו ולמשפחתו. כך גם במקרה של תאגיד השידור הישראלי. גם לו היה התאגיד מורכב כולו מאנשי ימין שאינם נאמנים לנתניהו, עם הנהלה ימנית שאינה מוכנה לשבץ בארגון את עושי דברו, הוא היה מתנגד להקמתו.

חיים שיין מתראיין באולפן "ישראל היום", בראיון שבו טען כי עבאס הוא מכחיש שואה. 27.4.14 (צילום מסך)

חיים שיין מתראיין באולפן "ישראל היום" (צילום מסך)

ואולם, ב"ישראל היום" מתעלמים הפרשנים, כלומר אלה שעדיין מרשים להם לכתוב כאוות נפשם בעמודי החדשות, מסדר העדיפויות המעוות שמכתיב את יחסו של ראש הממשלה לתקשורת. במאמר פרשנות נוסף שמתפרסם בעיתון, מאת חיים שיין, נטען כי "לקראת יום העצמאות ה-69 נוצר בפעם הראשונה בתולדות המדינה סיכוי, מבלי ביטחון מוחלט, שיהיה שידור ציבורי אמין שייתן ביטוי למידע אמיתי ולא למשאלות הלב, לפייק ניוז ולאג'נדות פוליטיות של שדרנים, מראיינים ופרשנים".

זו קביעה כה מופרכת שקשה לדעת מהיכן להתחיל לפרק אותה. אם שיין מתייחס לשלב הביניים בעל תאריך התפוגה הלא ידוע, שבו רשות השידור הישנה תשלוט בשידורי האקטואליה של התאגיד, הרי שאין כל הבדל בין מצב זה למה שקיים היום. אם שיין מתכוון לשלב העתידי, שבו יוקם תאגיד חדשות חדש שינהל את שידורי האקטואליה בשידור הציבורי, הרי שלפי ההסכם שנחתם אתמול תאגיד החדשות החדש אמור להיות מוקם באותו האופן בדיוק שבו הוקם תאגיד השידור הישראלי. כדי שהתוצאה בסוף התהליך תהיה שונה, הנחת היסוד של שיין היא שנתניהו יתערב ישירות או בעקיפין בהליך המינויים לתאגיד החדש ויסנן משם גורמים בלתי רצויים.

אגב, נתניהו כבר מינה פעם באופן די ישיר את ההנהלה הבכירה של השידור הציבורי ודאג לרצף אותה במקורבים, יועצים ודוברים לשעבר. זו היתה ככל הנראה ההנהלה הכושלת ביותר בתולדות רשות השידור. כל-כך כושלת, שהממשלה לא נתנה בה אמון שתוכל ליישם את הרפורמה הנדרשת בארגון, ועל כן הוחלט לסגור את רשות השידור לחלוטין ולפתוח במקומה תאגיד חלופי.

בהמשך המאמר מבהיר שיין כי אין לו כל סימפתיה לרשות השידור הישנה. "תאגיד שידור ציבורי אינו אמור לשרת את הממשלה, וזו אינה יכולה לפקח על תכניו ומהות שידוריו", הוא כותב. "אולם לא עולה על הדעת שמכספי משלמי המסים ימומן גוף שידור שבמהותו מכוון להיות אופוזיציה לממשלה ולהטיף לרעיונות שהם נחלת מיעוט במדינה. האזנה וצפייה לרבים מכלי התקשורת בארץ, כולל רשות השידור הממלכתית, יוצרות את הרושם שמדינת ישראל היא מקום נורא לחיות בו, שהומלסים גרים ברחובות בהיעדר דיור ציבורי, שאינספור אזרחים אזוקים בבתי-החולים לפגועי נפש, שהמשטרה פוגעת ללא הרף באזרחים תמימים ושצה"ל הוא צבא קלגסי כיבוש. בשידור הציבורי לא שמענו שישראל היא המעצמה הצבאית השמינית בעולם, שרוב האזרחים מאושרים לחיות במולדת ההיסטורית, שהחינוך והבריאות מובילים בחדשנות ושטכנולוגיית עילית שיוצאת מציון מאירה את העולם כולו".

הפסקה המדהימה הזו מתמצתת את שיעור העיתונות שמעביר "ישראל היום" בעידן נתניהו. מעביר, ומיישם. הבוקר, למשל, מתפרסמת בחינמון ידיעת טור צד קצרה על החלטת מטה הפעולה של הנכים בישראל לחדש את המחאה על גובה קצבת הנכות. ידיעה על הורדה של מחיר הדלק ב-14 אגורות, לעומת זאת, מתפרסמת בראש אחד העמודים תחת הכותרת "בשורה למטיילים בפסח".

הברנז'ה כ"אשה דברנית"

"בימים האחרונים נאלצתי לבלות 24 שעות בחדר מיון בבית-חולים מהגדולים בארץ", משתף עורך "ישראל השבוע" גונן גינת את קוראיו. "זו היתה אזעקת שווא, הכל בסדר. המקום היה עמוס בצורה נוראה. האחיות והרופאים עבדו תחת עומס עצום. מדי פעם מישהו רצה לשמוע חדשות. בכל פעם שזה קרה נשמעה אנחת ייאוש מכל עבר: 'עוד פעם התאגיד הזה, לא נמאס להם?' ומיד אחר-כך קריאות מכל עבר, 'תסגור את הרדיו, אין כוח'".

גונן גינת (צילום מסך מתוך שידורי אולפן "ישראל היום")

גונן גינת (צילום מסך מתוך שידורי אולפן "ישראל היום")

לדברי גינת, "הטחינה הבלתי פוסקת של עלילות התאגיד, עניין שמעסיק רק את מי שמגישים את תוכניות האקטואליה, מלמדת בעיקר על התנשאות. כאילו מה שמעסיק את המגישים והכתבים צריך להטריד את כולנו. מה יהיה השלב הבא? פאנל באולפן שידון בשאלה איזה סוג של קפה צריך לשים בפינת הקפה במערכת?".

בניגוד לטענת גינת, עלילות התאגיד לא העסיקו רק את מי שמגישים את תוכניות האקטואליה. הן העסיקו גם את ראש הממשלה נתניהו. הנה כך מתאר זאת יוסי ורטר ב"הארץ": "את עיקר זמנו מאז שחזר חולה מסין, שהיא כידוע מעוז של עיתונות חופשית, הקדיש נתניהו לסוגיית תאגיד השידור הציבורי. חשוב שהציבור יידע על מה ראש הממשלה הכי עסוק בעולם במדינה הכי מאוימת בעולם השחית את עתותיו, אך ורק לשם סיפוק הגחמות האישיות שלו. ישיבה אחר ישיבה, דיון אחר דיון, התייעצות אחר התייעצות הוא ערך בלשכתו ובמעון הרשמי.

"מרתון של פגישות הוא קיים עם שר האוצר כחלון, עם פקידים ואנשי מקצוע ממשרדי רה"מ, האוצר והתקשורת, עם היועץ המשפטי לממשלה ומשניו, ועל מה, על מה לעזאזל? על גוף שידורים בהקמה, נשוא האובססיה התורנית שלו ושל רעייתו שרה ושל בנו הבכור יאיר. מספרים שנתן אשל מיודענו בא ויצא מבלפור כמו שליח של פיצה לדירת סטודנטים בתקופת הלימודים למבחנים".

בהמשך טורו, ב"ישראל היום" משווה גינת את תאגיד השידור הישראלי לאשה שלא מסוגלת לסתום את פיה, עד שצריך לתחוב לשם משהו כדי להפסיק את הפטפטת הבלתי פוסקת.

אחרי שהוא מתלונן על ריבוי הדיווחים בעניין התאגיד כותב גינת: "נראה שבכרך השני של כתבי רבי אלתר דרויאנוב זצ"ל כבר נמצא פתרון לברברת הבלתי פוסקת הזו: מעשה באדם אחד שהיתה לו אשה דברנית, והטיח האשמות כלפי האל: 'בראת נשים דברניות, למה לא בראת להן תרופה, שישתקו לפחות שעה קלה ביום?'. פעם אחת חלתה אשתו הדברנית. בא רופא ושם לה מדחום תחת לשונה, ושתקה כל אותו הזמן עד שהוציא הרופא את המדחום מתוך פיה. ראה בעלה שכּך, התחרט ואמר: 'לחינם הטחתי האשמות כלפי האל', ואז פנה אל הרופא ושאל: 'אדוני הדוקטור, מה מחירו של כלי נפלא זה?'".

להבין את ביבי

אחרי שבשבועות ובחודשים האחרונים התרגלנו לשמוע דיווחים ורמיזות על מצבה הנפשי המעורער של רעיית ראש הממשלה, הבוקר מצטרף אליה גם בן זוגה, ראש ממשלת ישראל. "אנשים שנכחו בישיבות הללו במשרד רה"מ תיארו אדם תזזיתי, קפריזי, כעוס, חשדן, חדור תחושת רדיפה, שמתפרץ לעתים קרובות, ומאשים את כל העולם בצרותיו.'לא ברור איך החוטים שם מתחברים. צריך MRI כדי להבין מה מתחולל במוחו', העיד אחד מהם, מבועת, כשיצא מן החדר", כותב יוסי ורטר ב"הארץ".

גם המנוסים והמחוברים שבשרי הליכוד, הוא כותב, "התקשו לפענח את שמתחולל בחדרי לבו של ראש הממשלה. בשבוע החולף הם התאמצו להבין לאן הוא חותר. הם תהו, בשיחות עם עמיתים ועיתונאים שגם הם היו אובדי עצות, מה עובר עליו, מה פשר החרפון, כלשונם. 'נכון, אנחנו יודעים שהוא לוקה בשגעון גדלות, בעיקר מאז הבחירות האחרונות, שגם לפניהן הוא לא התאפיין בצניעות או בנמיכות רוח מיוחדת', אמר השבוע אחד מהם, 'אבל מה שקורה בימים האלה מטריד אותנו'".

בנימין ושרה נתניהו, סין, 22.3.2017 (צילום: חיים צח, לע"מ)

בהמשך טורו מצטט ורטר אדם אלמוני שטוען כי נתניהו אכן רצה ללכת לבחירות ואף תכנן ללכת אליהן יד ביד עם יאיר לפיד, מתוך מטרה לקדם תהליך שלום (כדי לקוות שזה ישפיע על ההחלטה שלא להגיש נגדו כתב אישום) ולפרוש בתוך שנתיים.

"הקרב האמיתי לא היה על התאגיד", טוען בן כספית ב"מעריב". "הוא היה על בחירות. ביבי רצה בחירות. בכל נפשו ומאודו. הוא חתר לבחירות בכל כוחו, אבל כשל. זו השורה התחתונה של מופע האימים המטורף שראינו בשבועיים האחרונים סביב תאגיד השידור הישראלי. אל תחפשו רציונל לשאיפה הזו של בנימין נתניהו. כבר מזמן אין שם רציונל כזה. כמעט כל מי שנתקל בו בחדרים הסגורים בשבועיים האחרונים יצא מזועזע. 'האיש לא כשיר', זה המשפט המשותף לרבים מעדי הראייה או השמיעה, מכל המחנות והצדדים".

בהמשך טורו מסביר כספית, בלי לצטט גורם אלמוני, כי נתניהו אכן רצה בבחירות, במטרה להפסיד. במקום שיודח בשל פרשיות שחיתות, מסביר פרשן "מעריב", נתניהו מעדיף לפרוש בכבוד לאחר תבוסה בבחירות לכנסת.

הזדמנות לעימות

יהודה שרוני על אריק פינטו, "מעריב", 31.3.2017

הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", יהודה שרוני, מקדיש את טורו בעיתון למנכ"ל בנק הפועלים אריק פינטו. הטקסט של שרוני נקרא כמודעה בקמפיין בחירות של פינטו, כאילו נכתב בשיתוף או אפילו על-ידי מחלקת יחסי-הציבור של הבנק.

פינטו חלה כילד במחלת הפוליו, אבל מעולם לא נתן למוגבלות הפיזית לעצור אותו. הוא אחד מבין 11 אחים ואחיות, והתייתם משני הוריו בגיל צעיר. הוא האיש הנכון במקום הנכון. יש בו משהו חברי ואכפתי. הוא מתנהל באופן ענייני ופחות רגשי. הוא לא מזייף "נחמדות" ולא נוהג להעליב אבל כשצריך יודע גם להרים את הקול ולדפוק על השולחן. הוא מסוגל לשמוע דעות מנוגדות לשלו ולהשתכנע לשנות את דעתו. הוא מוביל סגנון ניהולי עדכני יותר מקודמיו. הוא משדר רוגע, מקצועיות, אנושיות ואינטליגנציה. יש לו יכולת למידה והפקת לקחים. הוא איש של משימות. כשמוטלת עליו אחריות כלשהי, הוא יראה רק אותה לנגד עיניו וילך עד הסוף בהוצאתה אל הפועל. אבל הוא גם פתוח להצעות. היתרון הגדול שלו הוא היכרותו הקרובה את כל הסניפים. הוא אינו מבזבז זמן יקר על אירועים פומביים. הוא ממעט להתרועע עם אנשי עסקים ומשאיר את המלאכה לאנשי המקצוע. הוא צנוע וחסכוני.

בזמן ששרוני עסוק בחנופה למנכ"ל אחד משני הבנקים הגדולים בישראל, ב"גלובס" נהנה סגן העורך אלי ציפורי, שפועל בימים אלה באופן רשמי בלא עורך מעליו, להצליף בבנקאים הבכירים במדינה. ציפורי פותח את טורו בסיפור קצר על רו"ח ראם עמינח, שפרש לאחרונה מפירמת רואי-החשבון שטיינמץ-עמינח שהקים ובתוך ימים אחדים מונה לדירקטור בחברת כימיקלים-לישראל. עבור עבודתו כדירקטור, מעריך ציפורי, יקבל עמינח כ-40 אלף שקל בחודש.

"בעל השליטה בכיל הוא עידן עופר (באמצעות החברה-לישראל)", מזכיר ציפורי. "אשתו של ראם עמינח היא רקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי. רקפת רוסק-עמינח מיודדת מאוד עם עידן עופר ומודה בזה בריש גלי: שתי המשפחות מבלות יחדיו לעתים והיא אף טסה לחתונתו של עופר בזמנו במיקונוס. [...] עכשיו חברו את כל העובדות הללו יחדיו. האם זה מקרי שראם עמינח, בעלה של רוסק-עמינח, שמיודדת עם עידן עופר, מונה שבוע בלבד לאחר פרישתו מפירמת ראיית החשבון שלו דווקא לתפקיד דירקטור בכיל, שבשליטת עידן עופר? אחרי היכרות של כ-30 שנה עם העולם הפיננסי, אנחנו בטוחים שזה ממש לא מקרי. אנחנו גם די משוכנעים שאיש לא התאמץ להרים טלפון ולבקש כך או אחרת. זה היפה בכל ה'משחק' הזה. כולם יודעים מה הם צריכים לעשות".

פרשן "מעריב" שרוני, אגב, כולל בכתבתו המהללת את פינטו גם כמה מחמאות לבכירים אחרים בבנק. את יו"ר הדירקטוריון, עו"ד עודד ערן, מתאר שרוני כך: "סרגל נחשב לעקום לעומתו". לפי שרוני, "היו"ר החדש אינו מעגל פינות, ובעת הצורך יהיה מוכן להתעמת אפילו עם עו"ד פיני רובין, היועץ המשפטי החיצוני".

הנה הזדמנות לעימות: בהמשך טורו ב"גלובס" פונה ציפורי לבנק השני, הפועלים, ותוהה בקול מדוע עו"ד פיני רובין, מקורבה של בעלת השליטה בבנק שרי אריסון, לא עושה דבר ביחס למניות "ידיעות אחרונות" המשועבדות לבנק הפועלים, כ-34% מסך מניות העיתון. "האם המלצתך היא להחזיק לעולמי עד את המניות ב'ידיעות אחרונות' כי זה משרת אותך, את הבנק ואת מוזס?", שואל ציפורי.

מודעה

מודעה ל"יד לאחים", "בשבע", 30.3.2017

בשולי החדשות

ברנע עושה ביסמוט. "ידיעות אחרונות", 31.3.2017

מחווה לביסמוט. עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע סייר במערך בתי-הכלא הענק שליד רמלה, ובין היתר פגש את העבריין המורשע זאב רוזנשטיין. הלא-ראיון שקיים ברנע עם רוזנשטיין מלווה בלא-תצלום של השניים יחדיו. רוזנשטיין נראה כשגבו פונה למצלמה. מי שפניו לכיוונה הוא העיתונאי ברנע. אולמרט, שגם הוא כלוא במתחם בתי-הכלא, מוזכר בחטף בתחילת הכתבה.

הפתעה. רק ב"ישראל היום" מתפרסם דיווח (דניאל סיריוטי) ולפיו "המגזר הערבי בישראל ציין אתמול את יום האדמה".

מתרכז בעיקר. שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי שר המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס החליט להסיר משם משרדו את המלה "חלל", שנוספה בממשלה הקודמת, עם כניסתו של יעקב פרי למשרד. לא מדווח כמה עלתה תוספת המלה, וכמה יעלה להסירה.

טעם החיים. משה גורלי טוען במדור הפותח של "מוסף כלכליסט" כי גם אם רשות ההגבלים העסקיים תטיל קנס של 62 מיליון שקל על יצרנית קוקה-קולה בישראל, כפי שהיא מאיימת לעשות, יהיה זה סכום נמוך ביחס לרווחים שרשמה החברה בזכות ניצול פסול של מעמדה המונופוליסטי. גורלי טוען כי במקרה כזה ראוי היה לפנות למסלול הפלילי, לא המינהלי.

היגד מס' 7. ההישג העיתונאי הגדול ביותר של "ידיעות אחרונות" בגיליון המורחב שהודפס לסוף שבוע זה, כך לפי היקף הקידום שלו בימים האחרונים וכן בשער העיתון הבוקר, הוא הראיון שקיים רז שכניק עם הזמרת שרית חדד, לרגל צאת אלבומה החדש ובעצם לרגל כניסתה להריון. לאורך כל הטקסט הארוך מקפיד שכניק על היגד מס' 7 ב"מאמר לוגי-פילוסופי" של לודוויג ויטגנשטיין: "מה שלא ניתן לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק".

השטחת והנמכת התרבות. בפתח מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם טקסט מאת סבינה מסג, מחברת השיר "גשם גשם מטפטף", שעלה לאחרונה לכותרות כשסרטון המתעד את המורה ג'יהאן ג'אבר שרה אותו בליווי תיפופי דרבוקה הפך ויראלי. סבג כותבת כי רק לאחרונה נודע לה על הפרסום לו זכה שירה, ומוסיפה כי במקור היה לשיר בית נוסף, שלישי במספר:

גשם גשם עוד ועוד!

מגפי הם אוניות!

בואי תראי גם את, הלית –

יש שמים... בשלולית!"

הבית הזה הוסר מגרסת השיר שפורסמה באנתולוגיה של שירי עונות משום שנחשב ל"גבוה מדי". "להוריד בית כי הוא 'גבוה' מדי הוא ללא ספק דוגמה לתופעה השלילית הכללית של השטחת והנמכת התרבות", כותבת סבג. "היום לא הייתי מסכימה לוותר על הממד הנוסף שמעניק הבית השלישי. אבל למראה המורה מטייבה, השרה את המלים הפשוטות כל-כך עד שנדמה שהן שלה, אני שמחה שהסכמתי אז. כן, מראה המורה מטייבה המלמדת עברית בזמר ותיפוף הוא אכן שמים בשלולית שלנו".

סימנייה

מיקי פלד ואורי פסובסקי כותבים ב"מוסף כלכליסט" על הפער בין שגשוג המשק להשקעת הממשלה באזרחיה.

במוסף "G" של "גלובס" מעדכן שחר סמוחה מחזית הטוקבקים הממומנים.

עושים לביתם

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מופקע שטח לידיעה מאת ראובן וייס המתפרסמת במסגרת מיזם "מהנדסות העתיד" שהעיתון מפרסם "בשיתוף" התעשייה האווירית. בסיום הטקסט מופנים הקוראים ל"מוסף מיוחד" של "24 שעות" שיצא לאור ביום שני הקרוב ויוקדש כולו לסיכום המיזם הפרסומי.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מופקע עמוד שלם לטובת המיזם הפרסומי "עסקים קטנים", שמתקיים "בשיתוף" בנק הפועלים. ענבל רכטמן-שלו מדווחת על מפגש של משתתפי המיזם עם יועצי בנק הפועלים, וטור צד בעמוד מוקדש למאמר מאת המשנה למנכ"ל הבנק.

ב"מעריב" מופיעה ידיעת תצלום מאת יובל פייס שבה נראית מנכ"לית קבוצת "ג'רוזלם פוסט" ו"מעריב", רונית חסין-הוכמן, נפגשת עם צ'אנג צ'ונג'יאן, מנכ"ל ויו"ר ברייט-דיירי מקבוצת ברייטפוד, הבעלים של תנובה (או כפי שהחברה מכונה בעיתון, "תנובה הישראלית"). בכנס של "ג'רוזלם פוסט" שייערך בעוד מעט יותר מחודש יוענק לחברה הסינית "פרס ה'ג'רוזלם פוסט' להשקעה בישראל, חדשנות טכנולוגית וחדירה לשווקים חדשים".

במוסף "מעריב" שוב מתפרסם המדור הפרסומי "למען הקהילה", שרואה אור "בשיתוף" מפעל הפיס. הפעם כותב יהונתן פורת על תרומת מפעל ההימורים הרשמי של המדינה, שעושק במיוחד את האוכלוסיות החלשות ביותר ומנצל את חלומן לחלץ עצמן מהמצוקה הכלכלית הכרונית שבה הן שרויות, ליישוב אור-יהודה.

ענייני תקשורת

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבת מגזין מאת נתי טוקר המוקדשת לעובדים ברשות השידור שניסו להתקבל לתאגיד החדש אך נדחו.

נצחיה יעקב מדווחת ב"ישראל היום" כי מסתמן הסדר טיעון לעיתונאית ספיר ניסני, הנאשמת בגרימת מוות ברשלנות של אמה.

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" על הנעשה בימים אלה בגלי-צה"ל. ב"הארץ" מדווחת גילי כהן כי ועדת האיתור למינוי מפקד גלי-צה"ל הבא תמונה בימים הקרובים.

סמי פרץ מקדיש את טורו ב"דה-מרקר" לשוק שידורי הספורט בישראל.

בן כספית טוען ב"מעריב" כי לפני הראיון שהעניקה שרה נתניהו לערוץ 20 היא "הביעה תקווה שיהפוך למודל הישראלי של 'פוקס ניוז'. ואז הפטירה עוד משהו, כבדרך אגב: 'כי על 'ישראל היום', כבר אי-אפשר לסמוך'".