באביב 1968 ובקיץ שבא בעקבותיו תכפו ובאו ידיעות דרמטיות מכל חלקי העולם: באמריקה נרצח מרטין לותר קינג ואחריו גם המועמד לנשיאות רוברט קנדי, ברחובות פריז התנהלו ההפגנות האלימות של מרד הסטודנטים, וגם בגרמניה הסתערו רבבות סטודנטים על "המוסדות המדכאים" של הדור הישן. והייתה גם הדרמה הגדולה בצ'כוסלובקיה: הרפורמות שיזם מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית אלכסנדר דובצ'ק, שכונו באופטימיות "האביב של פראג", והסתיימו תחת שרשראות הטנקים הסובייטים ששוגרו על ידי הקרמלין לדכא את ניצני החופש.
העיתונות בישראל הייתה אמנם עסוקה אז בהלם השינוי הגדול בעקבות מלחמת ששת הימים, אך היא ליוותה בהבלטה את כל חדשות החוץ הללו. מקום מיוחד הוקדש לאירועים בצ'כוסלובקיה, שם הוטח האגרוף הסובייטי כמו בהונגריה ב-1956 במדינה שאזרחיה ביקשו להרחיב את חרויותיהם.
בתוך הסיפור הזה נתגלתה גם זווית אנושית שחיברה אותנו להתרחשויות בפראג: אישה צעירה משם, שהגיעה לכאן בימי האביב, ובאוגוסט אותה שנה שמעה איתנו על הכיבוש הסובייטי. זו הייתה טטיאנה שטפנקובה, "פרשנית רדיו פראג", כפי שהגדירו אותה באותה ימים. גם היום, 48 שנים אחר כך, עדיין מתגלגל באוזני השם טטיאנה שטפנקובה, ששב והושמע במהדורות החדשות ובתוכניות רדיו בימים שאחרי הפלישה.
"ערב אהדה לסטודנטים הצ'כוסלובקים - דן בן אמוץ מראיין את טטיאנה סטפנקובה"
על עבודתה ברדיו צ'כוסלובקיה סיפרה שטפנקובה - לימים הופמן, עורכת חדשות חוץ בערוץ 2 - לנעה ידלין ב-2005 ב"מעריב": "הגורל רצה שאני אכנס לעבוד ברדיו בזמן שהמשטר הקומוניסטי בדיוק התחיל קצת להתנדנד שם... אפשרו לי לעשות תוכנית שלא אפשרו קודם לאף אחד, שכללה סאטירה, או פרודיה, על מה שקורה במדינה. בגלל שהייתה צנזורה אי אפשר היה ממש להגיד 'המפלגה דפוקה', אבל תמיד מצאתי דרך. הייתי אומרת נגיד 'מספרים לנו כמה מסכנים האנשים בסקנדינביה, ורק אנחנו יודעים כמה רמת החיים שלנו הרבה יותר גבוהה, ואנחנו לא צריכים להילחם על המכוניות ועל הוולוו ועל הדירות ועל הטלפונים ועל המותגים, כי לנו יש הכול, צריך רק להסתכל בחנויות'. ובחנויות לא היה כלום, כמובן. הפכתי לאיזשהו סימבול של תקשורת מורדת נגד המשטר. הייתי בת 18, ובגיל 18 את לא מפחדת. בגיל 18 את חושבת שאת ז'אן ד'ארק".
ב-20 באוגוסט פלשו הרוסים לצ'כוסלובקיה וכתשו את האביב. "הידיעה על הפלישה היא בבחינת הפתעה גם לגבי הפסימיסטים הקיצונים", צוטטה שטפנקובה בעמוד הראשון של "מעריב", "גם הם חשבו לכל היותר שיימשך הלחץ הפוליטי. סברנו שבשביל ברית המועצות הקו הפוליטי החדש בצ'כוסלובקיה הוא הרע במיעוטו לעומת אבדן היוקרה שכל התערבות צבאית מביאה איתה". עוד אמרה כי הפלישה היא "מאורע טרגי לא רק בשבילנו הצ'כוסלובקים. זוהי טרגדיה בשביל כל העולם המתקדם".
כך הפכה שטפנקובה לקולו של "האביב של פראג" בישראל. העיתונים ראיינו אותה שוב ושוב. ב"מעריב" פרסמה מאמר פרשנות על הטיהורים שערכו הסובייטים במוסדות שונים בפראג, כדי להרחיק כל מי שהיה לו קשר לשלטון בימי האביב הקצרים. היא הוזמנה ל"ערבי ראיונות" שהיו אז במת שיח חשובה, בימים של טרום הטלוויזיה בישראל.
"פרשנית רדיו פראג בישראל: 'טרגדיה לכל העולם המתקדם'", "מעריב", 21.8.1968
על תגובתה לפלישה סיפרה בראיון ב"מעריב": "הייתי בהלם. רציתי לחזור מיד, להיות שם, עם החברים, אבל מהרדיו כתבו לי שאם אני חוזרת אני הולכת ישר לכלא. הייתי בשוק טוטאלי. לא התכוונתי בחיים שלי לעלות לישראל. אני כן יהודייה, אבל זה לא היה קשור לשום דבר. גרתי בעולם קומוניסטי, אתאיסטית לגמרי, לא הייתי ציונית ובחיים שלי לא חשבתי שאני לא אגמור את חיי בצ'כיה. גם הייתי פה בלי דברים, בלי שפה, ופתאום אתה צריך להתרגל לזה שאתה הופך לפליט. לקח לי זמן להבין שזה נגמר, שאני לא יכולה לחזור ושאני צריכה לבנות לעצמי חיים כאן. היה לי מאוד מאוד קשה להשלים עם זה".
בשל המציאות החדשה בפראג, וקשריה עם מי שהיו בשלטון טרם הפלישה הסובייטית, החליטה להישאר בארץ ועבדה כמנהלת יחסי ציבור במלון "שרתון". את מולדתה כמובן לא שכחה: כאשר מלאה שנה לפלישה הסובייטית השתתפה באירוע הזדהות עם הנוער והסטודנטים בצ'כיה בהשתתפות אמנים, שנערך על שפת הים בתל-אביב. "שיר שחלמתי על פראג" נקרא האירוע, כשם שירו של שלום חנוך, ששיקף את מידת העניין וההתרגשות בישראל בכל הקשור לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.
"ספרות המרי מאחורי מסך הברזל", כרזה מאוסף הספרייה הלאומית
בחלוף שנה שבה לעולם התקשורת – למערכת "היום הזה", יומן החדשות היומי של קול ישראל. ב"דבר" דווח כי נפגשה עם אחד מכתבי קול ישראל ובעקבות זאת החליט אלימלך רם, שהיה אז מנהל מחלקת ענייני היום ברדיו, לקבלה לעבודה. היא מועסקת בעיקר בעריכה, כך נמסר, ולפי שעה לא תוכל להיות כתבת בשל חוסר שליטתה בשפה העברית.
לימים נסעה לגרמניה לשנים ארוכות. מפעם לפעם, כאשר אוזכרה הפלישה לצ'כוסלובקיה, תהיתי מה עלה בגורלה. היא שבה לישראל וב-1993 גייס אותה שלום קיטל לדסק החוץ של חברת החדשות של ערוץ 2. גם שם הייתה עיתונאית רצינית, יסודית ומעמיקה. ב-2005 זכתה טטיאנה הופמן לחשיפה נרחבת בזכות החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת", עם המבטא הצ'כי הכבד, מדווחת על "העיירה הציורית" זו או אחרת.
בשבילי היא תישאר תמיד טטיאנה שטפנקובה, פרשנית רדיו פראג, הסמל האנושי הקרוב שחיבר אותנו לאירועי הפלישה הסובייטית לארצה.
* * *
טטיאנה הופמן בסרטון של חדשות ערוץ 2