הסיפור על האופן שבו עובדת במערכת "העולם הבוקר" מסבירה לפעילה סביבתית מדוע לא יתקיים בתוכנית דיון ביקורתי על בתי-הזיקוק – משום שבעלי השליטה בזכיינית המשדרת את התוכנית הם גם בעלי השליטה בבתי-הזיקוק – מקפל בתוכו שלושה סיפורים, שלושה לקחים על שוק התקשורת בישראל 2016.

1. מפת התקשורת הישראלית כפי שהוצגה במפה העדכנית ביותר שפרסם אתר "העין השביעית" לפני כמה חודשים היא מפה סבוכה, רוויית אינטרסים, בעלויות צולבות ושאר סוגיות. הבעייתיות הזו, שנלמדת, מדוברת ומנותחת כמעט בכל כנס, מושב או פאנל, מוכרת לכל מי שפועל בעולם התקשורת הישראלי, אך היא בכל זאת בגדר קופסה שחורה שאף אחד לא יודע מה קורה בתוכה.

אם אתה איש יחסי-ציבור, מקור, אזרח או צד כלשהו בסיפור כלשהו, ואתה מעוניין לפרסם אותו, אתה יוצר קשר עם מערכת תקשורתית כלשהי. אתה מדבר עם העובדים במערכת, בדרך כלל עם עובד/ת זוטר/ה יחסית, ומציג בפניהם את הסיפור. לא פעם, אותם עובד או עובדת יבקשו זמן כדי לבדוק את ההצעה שלך ולחזור אליך עם תשובה. זה הרגע שבו הדלת של הקופסה השחורה נסגרת בפניך, ובתוכה מתחילות להתרחש שורה של פעולות שעבורך בדרך כלל יישארו סמויות מן העין: דיונים, התייעצויות, בחינה של שיקולים, השוואה מול אייטמים אחרים העומדים על סדר היום ועוד. כעבור זמן קצר תקבל תשובה, אבל לעולם לא תדע מה בדיוק קרה בתוך הקופסה השחורה.

הכוח שמופעל על העובדים הוא כוח בלתי נראה ובלתי מדובר. הוא כוח שהוסתר באופן הכי מוצלח שיש: בתוך ראשם של האנשים

הסיפור של שיחת הטלפון שקיימה עובדת "העולם הבוקר" עם אלה נווה מספק הצצה נדירה אל תוככי הקופסה השחורה לא מכיוון שאנחנו יודעים את התשובה הסופית ("לא נרצה לדון בבתי-הזיקוק") אלא מכיוון שבצורה בלתי מודעת, אותה עובדת הציגה בפני נווה את האופן שבו הקופסה השחורה עובדת, את השיקולים שמנחים את המערכת, את האינטרסים והכוחות שמופעלים בתוכה, כל הדברים שאליהם אנחנו כמעט תמיד לא נחשפים.

אני לא יודע מיהי אותה עובדת, ומדוע דיברה בכזו חופשיות עם נווה, אבל אני משער שהסיבה לכך היא שהיא לא האמינה שדבריה יתפרסמו. אני בטוח שגם היא יודעת שהחוק הראשון של מערכת תקשורתית דומה לחוק הראשון של "מועדון קרב": לא מדברים על השיקולים שמנחים את המערכת, לא מחצינים אותם, לא מסבירים אותם, ובוודאי שלא חושפים ומתארים אותם בצורה כה פתוחה, ישירה וישרה.

2. התגובה של דוברת רשת, יעל גאוני, שקבעה ש"לא היה ולא נברא", היא עניין נוסף שראוי לשים אליו לב. לא צריך להיות חד-עין כדי לראות שהציטוטים שמובאים בידיעה של איתמר ב"ז הם ציטוטים מדויקים. מאוד מדויקים. מהבחינה הזו, התגובה של רשת היא לא פחות מרשלנית, ואני מוכן להמר שגאוני לא ביצעה בדיקה מעמיקה בקרב עובדי התוכנית, ולא באמת בדקה האם הדברים אכן נאמרו, ובאיזה אופן. תחת זאת, נשלחה תגובה חצי-אוטומטית שאינה מכבדת את רשת או את דוברת הזכיינית.

מותר לצפות ממי שהיתה עיתונאית בעצמה לבדוק את הפרטים לפני שהיא מכריזה בצורה כה בוטחת ש"לא היה ולא נברא". מי יודע, אולי היא תגלה שגם היה וגם נברא.

אברי גלעד והילה קורח, בתוכנית "העולם הבוקר" (צילום מסך)

3. הסיפור השלישי שמקופל בתוך הפרסום של "העין השביעית" הוא עצם פרסומו של הסיפור. הנה תרגיל ב"הון-שלטון, מותק": נסו למצוא פלטפורמה עיתונאית אחת, גדולה, פופולרית ומכובדת, שהיתה מפרסמת את המקרה של אלה נווה ו"העולם הבוקר". אני ביצעתי את התרגיל הזה, והמסקנה שאליה הגעתי היא שאולי "דה-מרקר" היה מפרסם את הסיפור הזה. וזהו.

הסיבה לכך ש"דה-מרקר" עשוי לפרסם סיפור שכזה היא הגיבוי הנרחב והיוצא דופן שמקבלים העיתונאים שלו מהמו"ל של "הארץ", עמוס שוקן. אבל מי חוץ מ"דה-מרקר" יכול ורוצה לפרסם סיפור שיוביל אותו לעימות ישיר עם שניים מבעלי ההון הבולטים והעשירים בישראל, עידן עופר ואהוד אנג'ל? התשובה העצובה היא שבמפת התקשורת הישראלית הנוכחית אין כמעט גופי תקשורת עצמאיים וחופשיים באמת, ואת העובדה הזו מפנימים העיתונאים, העורכים ושאר בעלי התפקידים במערכת.

אני משוכנע שהאייטם בנושא בתי-הזיקוק לא הגיע לשולחנו של מנכ"ל רשת, אבי צבי, ושהוא לא זה שהורה לעובדת ליירט את האייטם. אני משוכנע גם שעופר או אנג'ל לא הרימו טלפון לעורכי התוכנית, ולא ניסו להתערב בליין-אפ. למעשה, לא מן הנמנע שעורכי התוכנית בכלל לא ידעו שאייטם כזה נמצא על הפרק. וזו בדיוק הנקודה: אף אחד מהם לא היה צריך להרים טלפון, שכן כולם יודעים שיש דברים שלא עושים, והידיעה הזו מופנמת בצורה עמוקה באופן הפעולה ובשיקולים של כל עובד מבלי שאפילו צריך להוציא מזכר בעניין.

מהבחינה הזו, הכוח שמופעל על העובדים הוא כוח בלתי נראה ובלתי מדובר. הוא כוח שהוסתר באופן הכי מוצלח שיש: בתוך ראשם של האנשים. הוא הופנם והפך ללוגיקה שמנחה אותם. דווקא משום שהכוח הזה כה נסתר ורב-עוצמה, קיומה של פלטפורמה כמו אתר "העין השביעית" הוא כה הכרחי, שכן זהו כמעט כלי התקשורת היחיד שמסוגל, מעוניין ויכול לפרסם סיפורים כמו זה.

מי שתקשורת חופשית חשובה לו צריך לעשות מעשה וברגע זה ממש לתרום כסף על מנת שהפלטפורמה הזאת תמשיך להתקיים. אין הרבה דברים שאני יודע בוודאות, אבל דבר אחד אני יודע: אם אתר "העין השביעית" חלילה ייסגר, לא יהיה תחליף למבט החודר והייחודי שלו, המאפשר לפרסם סיפורים כאלה.