אחרי שגומרים להזדעזע מהצהבהבות, מהבוטות ומחציית גבולות הטעם הטוב, אפשר להישיר מבט אל המפלצת ולהסתכל עליה קצת יותר מקרוב: "הפוליגרף" היא בסופו של דבר תוכנית אולטרה-שמרנית, שבסך-הכל מאשרת מחדש את ההגדרות המוסרניות והצדקניות ביותר של רע וטוב. "הפוליגרף" בנויה בעצם במתכונת של ספק כנסייה, ספק בית-משפט.

בתפקיד האינקוויזיטור, הכומר המוודה ועורך-הדין מטעם התביעה משמש גדי סוקניק, המנחה. תפקידו לפלוש לתודעתו של הנאשם (המתמודד) ולדוג משם מחשבות אסורות. אם לשפוט על סמך התוכנית הראשונה, זה עיקר התהליך: חילוץ הרהוריו הפרטיים של אדם מתחומם הטבעי והוקעתם כמעוררי שאט נפש ובלתי מוסריים בעליל.

מיותר לציין שכל אחד ואחד מן ההרהורים שנחשפו שם חלף בוודאי בדעתם של רבים מן היושבים בקהל ובבית (חבל שלאשתי אין ציצי גדול יותר; יותר בא לי לבלות עם חברים מאשר איתה). ההבדל היחיד בין הקהל ובין המתמודד הוא שהוא על המוקד, והם לא. אבל זה כוחו של הצקצוק הפומבי, של תהליך ההזדעזעות הקולקטיבי: שאט הנפש המובע בקול והאבנים המושלכות על התלוי בכיכר העיר נועדו להבחין בינו ובינם ולאשר באמצעים מלאכותיים את עליונותם המוסרית כביכול.

מאחר שרוב בני האדם נוהגים לחשוב כל מה שמתחשק להם, אבל רק לעתים רחוקות הם עושים משהו בנדון, רק אחוז מבוטל מן השאלות מוקדש למעשים של ממש (האם בגדת באשתך). כשכבר נשאלת שאלה כזו ונחשף כזה מין מעלל עסיסי, אין ברירה אלא להתנפל עליו בפראות ארכאית, משוללת פרופורציות ומשולחת רסן. הציבור נחשף אל בוגדים ואל בגידות (למשל) ללא הרף, בכל אמצעי תקשורת, ונותר שווה נפש. אבל "הפוליגרף" היא לא כתבה בעיתון – "הפוליגרף" היא טקס.

כדי להזדכך ולזכות במחילה, על המתמודד להיות מסומן תחילה כחוטא, מוקע כחריג. ולכן ניקח מה שיש: אם מה שיש זה פנטזיה על חזה גדול, נזדעזע מזה, ואם מה שיש זה זיון מחוץ לנישואים, מה טוב. התוצאה האבסורדית היא זעזוע אוטומטי, ושדרוג של הרהורים טריוויאליים למדרגת פשעים נגד האנושות: אחד המתמודדים התוודה, למשל, בתשובה לשאלה, כי הוא מייחל לעתים שאמו תתערב לו פחות בזוגיות; אם לשפוט על סמך התגובות בתוכנית, אפשר היה לחשוב שהוא הודה בהקרבתה למולֶך.

לבסוף, אדם זקוק למחילה לא מגדי סוקניק ולא מההמון המשתולל, אלא מאלוהיו, כלומר, זה שהוא חטא לו באמת. לשם כך מזומנות אל הזירה, בתפקיד נציגותיו המלאכיות עלי אדמות, אלה שרק חוטאים להן והן עצמן אינן מסוגלות לחטוא, בנות משפחתו – אחיות, אמהות, בנות זוג. הנה הקדושה שהציצי שלה לא גדול מספיק; הנה האם המרטירית שבנה כפוי הטובה אינו יודע להעריך את כל מה שהיא עושה בשבילו. חרון אפן ניכר בהן; נחיריהן רוטטים ושפתותיהן שמוטות. הן חוככות בדעתן לרגע; הוא חטא חטא נורא, אבל הוא התוודה, אחרי הכל. לאט לאט הן מרימות יד רפה, ואחריה עוד אחת, מצמידות אותן זו לזו, צוברות תנופה, ולבסוף מנפיקות את סמלה האולטימטיבי של המחילה הפומבית: מחיאות הכפיים. עכשיו, אחרי שהן סלחו, כל מה שנותר לטלוויזיה הוא להעניק לו את חותמת המחילה הסופית, הגדולה מכל: לשלוח אותו הביתה עם הכסף הגדול.