רגולציה על תכני השידור לילדים ולנוער מכוונת, כמו התערבויות אחרות של גורם סמכותי, להגן על מי שנמצאים בשלבים מעצבים של חייהם מפני השפעות שליליות הסובבות אותם, חלק מהמעטפת שההורים והחברה מנסים להעניק להם בזמן שהם לומדים כישורי חיים ולפני שהם יוצאים לדרכם העצמאית בעולם רווי לחצים, פיתויים, תביעות ואלימות. פרסום הנוסח החדש של האמנה לתכני הטלוויזיה לילדים ולנוער בישראל, במרץ האחרון על ידי ד"ר דליה לירן-אלפר עבור מועצת הכבלים והלוויין, הוא ניסיון לפעול בכיוונים אלה, אך העיון בה מעורר תהייה עד כמה היא אפקטיבית ב-2016, בעידן האינטרנט בנייד.
השוואה בין המסמך החדש לקודמו, האמנה שגובשה בשנת 2002 על ידי ועדה בהשתתפות פרופ' דפנה למיש, ד"ר יחיאל לימור, פרופ' זאב סגל ומר אבינועם דמארי ושאושרה על ידי חלק מהגופים המשדרים לילדים ולנוער ב-2002 ועל ידי אחרים ב-2008, מלמדת שבחלוף למעלה מעשור וחצי העקרונות המנחים לא השתנו כלל.
אמנם, ישנם כמה הבדלים בפירוט העקרונות שיכולים להעיד על ניסיון תגובה להתפתחויות חברתיות בישראל. לדוגמה, הוספת ההדגשה "המשטר הדמוקרטי" במסגרת העיקרון הראשון המדבר על הצגת עולם חברתי רצוי, או הוספת סעיפי "מגדר", "לאום" ו"העדפה מינית" בעקרונות העוסקים בסבלנות וסובלנות והימנעות מהצגה סטריאוטיפית של קבוצות אוכלוסיה.
שלוש תוספות מעניינות נוספות שיש בהן כדי להעיד על מודעות ל"רוח התקופה" הן הדגש המושם באמנה העכשווית על סוגיות הנמצאות על סדר היום הציבורי: הפרסום הגלוי והסמוי, סוגיית דימוי הגוף ומודל היופי ("התכניות ילהקו מנעד רחב של דימויי גוף המשקפים את המציאות לאשורה, ואינם מצטמצמים לאידאל היופי המערבי העכשווי") וההטרוגניות של החברה הישראלית (בהנחיה לתת ביטוי במסגרת שימור רב-תרבותיות והתרבות המקומית גם ל"מורשת כל הדתות הנוספות של אזרחי מדינת ישראל" ולמאפייני מרכז ופריפריה).
הגרסה הנוכחית גם מתומצתת יותר מקודמתה, והושמטו ממנה ההתייחסות לצורך להציג סצנות אלימות ("הכרחיות לעלילות בעלות ערך") בתוך הקשר ובביקורתיות, וכן הושמטה ההתייחסות לאופן הצגת תכנים המעודדים התנהגות אובדנית, הסתכנות פיזית שלא לצורך או הסבת נזק עצמי. גם ההנחיה להימנע מהצגת תכנים המחזקים סטריאוטיפים מגדריים הושמטה.
אמנה משותפת לתכני הטלוויזיה לילדים ולנוער בישראל, מרץ 2016
אבל אל מול כל ההבדלים המעניינים הללו, בולט דווקא הדמיון בין האמנות מ-2002 ומ-2016, העומד בניגוד חריף לשינויים העמוקים שהתחוללו במפת התקשורת ובדפוסי צריכתה בפרק הזמן שחלף בין גרסה לרעותה.
כמי שהיתה ילדה בשנת 2002, צריכת תכני המדיה שלי התבצעה באופן בלעדי מול מסך הטלוויזיה בסלון בית הורי ומתוך מגזינים לילדים ולבני נוער. המקסימום שיכולתי לעשות עם הטלפון הנייד שהיה לי באותן שנים היה לשחק סנייק, שלא לדבר על כך שעל חיבור האינטרנט במחשב השולחני ההורים שלי היו משלמים לפי דקות, ולא היתה אפשרות ממשית לצפות באופן מקוון בשידורי טלוויזיה או תכני וידיאו. במציאות כזו, היה אולי די להחיל כללי אצבע ומגבלות על ערוצי ותכניות הילדים כדי לחסוך ממני ומחבריי תכנים בלתי רצויים. היום לעומת זאת, אני רואה ילדים בגיל גן עם טלפונים ניידים, לכל בני העשרה יש פרופילים ברשתות החברתיות ואינטרנט זמין ביד 24/7, שלא לדבר על כך שבכיתות בבית הספר לומדים עם טאבלטים.
לפי נתוני הלמ"ס שצוטטו על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת עבור מסמך בנושא שידורי תכניות טלוויזיה באינטרנט ב-2012, "בשנים 2010-2009 דיווחו 85% מההורים לילדים בני 17-6 שהשתתפו בסקר החברתי של הלמ"ס כי ילדיהם משתמשים במחשב בבית. 97% מהם ציינו כי ילדיהם משתמשים במחשב לצורכי בידור והנאה, ו-85% – לצורך לימודים. 88% מההורים לילדים בני 17-6 המשתמשים במחשב מסכימים כי 'יש לחסום אתרי אינטרנט בעלי תוכן לא מוסרי או מסוכן'. 38% מההורים התקינו במחשב שבביתם חסימה לאתרים שאינם מתאימים לילדים".
אמנם, כחלק מהמציאות הרגולטורית המעוותת בשוק התקשורת, למועצת הכבלים והלווין אין סמכות ישירה על תכנים המשודרים באינטרנט, אך ראש המועצה המליץ כבר ב-2011 להחיל רגולציה על תכני האינטרנט הדומים בתכונותיהם ובאיכותם לשידורי הטלוויזיה, וב-2012 תמך בהחלת רגולציה דומה לזו שהיתה מופעלת בנושא הגנה על קטינים מפני צפייה בשידורי טלוויזיה – גם על שידורי תכני טלוויזיה באינטרנט (כך על פי שיחה עמו מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת). גם האמנה עצמה יוצאת ידי חובת התייחסות במשפט הלקוני: "ייבחנו הדרכים ליישום עקרונות האמנה על כל ערוצי הטלוויזיה, כמו גם על אתרי האינטרנט והפלטפורמות האינטראקטיביות שלהם".
על רקע זה, עולות שתי שאלות: ראשית לשם מה הושקעו משאבים ב"עדכון" האמנה הישנה לגרסה דומה למדי, ושנית מי בעצם שומר על הילדים בכל הנוגע לתכנים מקוונים?
דבר נוסף הבולט מעיון בתהליך התגבשות ואישור האמנות מלמד שאין כל התאמה בין קצב השינויים במציאות לבין הקצב בו הרגולטור מדביק אותם. מתוך הבנה זו, רצוי להתחיל לעבוד היום על אסדרת האופן שבו יצרכו מדיה בעוד 5 שנים – התפתחויות שסיור בחברות תקשורת וטכנולוגיה יכול לסייע בחיזוין, ולו בקירוב. לבסוף, הזמינות הגוברת ביכולת של צרכני התקשורת להגיב על תכנים בלתי הולמים ולהציף סוגיות הנוגעות לחשיפת ילדים ונוער לתכנים בעייתיים (על ידי שימוש בערוצי תלונה און-ליין ואפילו ברשתות החברתיות) יכולה להיות מתועלת להגברת הדינאמיות של הרגולטור בפתרון סוגיות קונקרטיות המטרידות את הציבור (באמצעי חקיקה, תקנות והשתת סנקציות), במקום לעבוד אחת לכמה שנים על אמנה עם עקרונות כלליים מדי ושאינם עונים לצרכי התקופה.
פיתוח ביקורתיות נוקבת
לבסוף, בעוד שישנם כלים טכנולוגיים רבים לחסימה וסינון טכניים ולצידם ניסיונות אסדרה של שידור התכנים הטלוויזיוניים באינטרנט מהשנים האחרונות, בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא זה המופיע באמנה תחת העקרון הראשון, העוסק ב"הצגת עולם חברתי רצוי", ושבסופו נכתב כי "בנוסף, התכנים יכללו הכוונה לאוריינות תקשורת". חשיבות האוריינות התקשורתית מקבלת ביטוי גם במשפט המסכם את האמנה בו מוסבר כי "הצלחת הפעילות בתחום מחייבת תהליך יסודי ומשמעותי של חינוך ילדים (בשיתוף הורים) לאוריינות תקשורת וטלוויזיה, אותו תיזום המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין תוך שיתוף פעולה עם מוסדות וארגונים אחרים בחברה הישראלית".
בעוד שאני סבורה שהרגולציה על התכנים היא חשובה, הרי שהנגישות לתכני תקשורת ומדיה דרך האינטרנט והחשיפה המוגברת ברשתות החברתיות הקיימת היום מחייבת להשקיע תשומות רבות הרבה יותר בהקניית כלי האוריינות וצריכת התקשורת לדור הצעיר. זאת מאחר ואפילו ההורים כבר אינם יכולים לשמש שומרי סף, כשהגלישה באינטרנט והמדיה לא מתרחשת רק בסלון או מול המחשב בחדר, אלא פוטנציאלית בכל רגע ומקום נתון.
היכולת לצרוך תקשורת באופן מבוקר היא כלי הכרחי לחיים, והדבר איננו מצטמצם לצורך במניעת חשיפה לתכנים פוגעניים בגילאים צעירים. הצורך מתחדד גם עבור מבוגרים ככל שהשימוש של בעלי אינטרסים שונים (פוליטיים וכלכליים) באמצעי ובתכני המדיה השונים הולך ונעשה קיצוני וציני יותר.
רק לאחרונה כתבתי כאן על מכבש הלחצים המופעל עלינו על ידי חברות ייצור ושיווק המזון הגדולות והמערכון של "ארץ נהדרת" תופס את העניין בצורה יוצאת מן הכלל. נתח סיקורי רב מוקדש כאן ב"עין השביעית" לנושא הפרסום הגלוי והסמוי. כמובן שההטיות והמניפולציות על הצרכן מגיעות בצורות נוספות, בהן חינמונים הממומנים על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים או בעלות צולבת על אמצעי תקשורת ונתחי שוק נוספים המייצרת סיקור אוהד לשחקנים ספציפיים בשוק, ועוין למתחריהם. הצורך החדש העולה מכל אלו, הוא כאמור פיתוח ביקורתיות נוקבת.