1. 34 העמודים הראשונים בגיליון החדש של "BIGTIME", הירחון ש"מסקר מקרוב את החיים באלפיון העליון והצמרת העסקית של ישראל", מוקדשים למדור רכילות מצולם. לא התרחש לאחרונה אירוע יוצא דופן בקרב האלפיון העליון שמצדיק 34 עמודים של מדור רכילות מצולם. עצם היות האלפיון עליון מצדיק זאת. מתוך היגיון זה, כל גיליון של "BIGTIME" נפתח בכמה עשרות עמודים של מדור הרכילות, שמופיע תחת הכותרת "האלפיונאים – מי מסתובב איפה", ומציג אותם פרצופים ממש, לעתים עמוד אחר עמוד, כפי שתועדו במהלך אירועים שונים המיועדים לעשירים מדי.

הראוותנות של המדור הפותח, שמבחינות רבות מגלם את מהות המגזין, מעוררת חמלה. ה"אלפיונאים" שמופיעים בו נראים כאנשים ממוצעים למדי, אלא מה – בעלי ממון. בהשוואה ליתר מדורי הרכילות בעיתונות הישראלית, בולט הריבוי היחסי של בני-אדם בגיל מתקדם, שמנים וחסרי חן. לעתים בני האלפיון העליון מקבלים מהמגזין הזדמנות להשתתף בתצלומי אופנה, כאילו היו דוגמנים ודוגמניות מקצועיים. במקרים האלה המראה הרווח שלהם בולט עוד יותר.

כשיצא המגזין לאור, לפני 66 חודשים לפי מניין הגליונות, לא היה ברור לגמרי מיהו קהל היעד. מצד אחד, הירחון התיימר לפנות אל 7,000 יחידי הסגולה הנמנים עם האלפיון העליון, יחד עם עוד כמה מאות האלפים המרכיבים את המאיונים העליונים. גם אם לסמוך על המודעות הכלולות במגזין, ניתן להעריך כי הוא אכן מיועד בראש וראשונה לבעלי הממון, ומתפקד כמעין ביטאון לא רשמי של בועת ההון המקומית.

אבל מצד אחר, הוא נראה דווקא כגרסה עכשווית לתוכנית הטלוויזיונית "חייהם של העשירים והמפורסמים", כלומר מוצר שתפקידו למכור פנטזיה בלתי מושגת להמוני האנשים שממוקמים דווקא במורד הפירמידה החברתית. למרבה המבוכה, נראה שיש זהות בין המגזין שהאלפיונאים הישראלים אמורים להיות מעוניינים לקרוא ובין מגזין שפונה דווקא לעשירונים התחתונים בחברה.

ניכר באלפיונאים של "BIGTIME" כי הם עשירים חדשים יחסית. אצולת ממון ותיקה היתה אולי מוותרת על כיכוב במדור רכילות שמתפרסם במגזין שאפשר לרכוש ב-30 שקל בקיוסק של רחוב אלנבי. אבל ל"אלפיונאים" לא אכפת להיראות נלעגים. מוקפים חומות של כסף ואומרי-הן, הם חוגגים את הפלוטוקרטיה הישראלית באדישות גמורה לאופן שבו החגיגה הזו נראית למתבונן מן החוץ.

2. בחינה מדוקדקת יותר של המגזין מלמדת על מאפיין אחד מובהק לגבי קהל היעד שלו – הוא ישראלי בן זמננו. הישראליות ניכרת ראשית לכל בפרצופים שמככבים במדור הרכילות המצולם, אבל בפועל היא צצה כמעט מכל עמוד ועמוד. למשל, מהעמוד שמופיע בו המדור "הרשימה הפרטית", שמוקדש הפעם למעצב התעשייתי אלון רזגור, שמציג בפני הקוראים פריטים מאוספו הפרטי ומגולל בקצרה את הסיפור שמאחוריהם. בין תריסר הפריטים (כיסא שאסף בתל-אביב והשטיח באמצעות מכבש ענק, בובת מניקין שקיבל בירושה מסבו, נעליים מרופדות קטיפה שרכש במדריד) נמצא גם פריט המתואר כ"שולחן קפה סורי".

זהו שולחן העשוי משטח משושה, שמעוטר במה שנראה כפסיפס צבעוני בסגנון אוריינטלי. המשטח עומד על רגל עץ חרוטה, שבאמצעה משטח נוסף משובץ וצבעוני. את השולחן מתאר רזגור כך: "קיבלתי מחבר שהביא את זה איתו במלחמת יום הכיפורים. פריט אחד שמכיל כל-כך הרבה היסטוריה ויופי".

השולחן שהמעצב התעשייתי מציג בפני ציבור קוראי "BIGTIME", כך משתמע, הוא שלל מלחמה. ייתכן שנקנה בכסף טוב ביום של הפוגה בקרב, אבל התמונה הסבירה שמצטיירת מקריאה בטקסט של רזגור (הוא עצמו סירב לענות לשאלות בעניין זה) היא של שולחן שה"היסטוריה" שלו כוללת חייל צה"ל שזיהה את הרהיט בעל המראה האותנטי אי-שם בארץ אויב, בזז אותו, הביא אותו לישראל ומסר אותו למעצב התעשייתי.

כיוון שהמגזין פונה לישראלים בני זמננו, אין מניעה מהצגת מה שנראה כשלל מלחמה בתור פריט מעוצב. כיוון שעורכי המגזין הם ישראלים בני זמננו, אין הם רואים טעם לפגם במדור עיצוב שכולל ריהוט שככל הנראה נבזז ממדינת אויב. כיוון שהמעצב ישראלי בן זמננו, במקום להחביא את השולחן מפני העין הציבורית, הוא מתגאה בו.

בפועל, חלק מכפולת העמודים הזו הופך לרגע למעין מוזיאון בזעיר אנפין, שמביא בפני השמנה והסלתה של מדינת האם את מיטב חפצי הנוי מהאוריינט, ואגב כך מספק ל"אלפיונאים" עוד נושא פוטנציאלי לשיחת סרק במהלך אירוע שיתועד במדור הרכילות של המגזין. הנה לכם כל המפעל הקולוניזטורי של מדינת ישראל על רגל עץ חרוטה אחת.