שני עיתונאים בכירים (עד לא מזמן) צוטטו לאחרונה בדברים מרעישים: ניר חפץ, מי שהיה העורך הראשי של "מעריב" בימיו האחרונים ומילא שורה של תפקידי עריכה בכירים ב"ידיעות אחרונות", שיגר לעבר כתב התקשורת החרוץ של "דה-מרקר", נתי טוקר, שלל קללות עסיסיות: "הלוואי שתמות", "הלוואי שתיקבר" וגם "חתיכת בן-זונה". למה? משום שטוקר העז להתקשר אליו ולבקש תגובה.

בהקשר אחר לגמרי, רפי גינת, מי שהיה העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" ועד לא מזמן גם העורך הראשי של ערוץ 10, סיפר ברצינות גמורה, בראיון בעיתון הבית, על המיזם הפרסומי החדש שלו ("רפי בודק"), שלא יהיה כל הבדל בינו לבין תחקירי הצרכנות שבהם עסק כעיתונאי. כיצד? מפני שהוא מכיר מעבדות בחו"ל שעושות את "הבדיקות הכי מחמירות", ולחברות שמשלמות לו כדי לפרסם אותן לא יהיה כל קשר לכך. "אני כותב את הטקסט", הסביר לרז שכניק, והוסיף: "ובשביל מה בן-אדם בונה מוניטין אם לא לנצל אותו?".

לכאורה אין קשר בין הדברים לדוברים. הראשון הפגין מצג מהמם (גם אם לחלוטין לא מפתיע) של גסות רוח, השני יצא בדברים שהם הציניות בהתגלמותה. אבל בין גינת לחפץ מחברים חוטים דקים ורבים יותר מכפי שנדמה: שניהם החלו את הקריירה כעיתונאים ושניהם חצבו עם השנים את הדרך לעמדות ניהול בכירות. נדמה כי שניהם פיצחו, באופן די דומה, את הנתיב הלא מואר לכסאות המנהלים בתקשורת הישראלית: קרבה בלתי אלגנטית לבעלי כוח (מו"לים, בעלי הון או פוליטיקאים) ומה שנראה כהתמסרות לאינטרסים שלהם תוך שמירה על פסאדה מזויפת של מקצועיות.

חפץ מזגזג כבר יותר מעשור בין תפקידי ניהול בעיתונות לתפקידי דוברות ויחצנות כאילו אין בכך כל צרימה. מעמדת בן-טיפוחיו של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס דילג להיות "ראש מערך ההסברה הלאומי" של נתניהו, משם הפך ל"יועץ מיוחד" לנוחי דנקנר, שמינה אותו לעורך הראשי של "מעריב" בתקופתו האפלה ביותר, שתועדה על-ידי אבנר הופשטיין ב"מבט שני" ועל-ידי אורן פרסיקו כאן ב"העין השביעית". חפץ היה המוציא לפועל של התנהלותו הרומסנית של דנקנר ב"מעריב". הוא סיים כקברן של העיתון, ומשם עבר להיות הדובר האישי של בני הזוג נתניהו כשבמקביל הוא עובד כיחצן עבור גופים מסחריים.

לרפי גינת קריירה ארוכה בעולם העיתונות שבמהלכה תימרן בין הדימוי שהקפיד לטפח כעיתונאי חוקר וחסר מורא לבין קרבתו הבלתי מוסתרת לבעלי הון, ובהם נוני מוזס, מוזי ורטהיים וסמי עופר המנוח. ביד אחת תקף באופן סנסציוני גופים מסחריים מסדר גודל בינוני ומטה, נוכלים קטנים וסוטים שתועדו במצלמה נסתרת ב"כלבוטק", ובשנייה הלך יד ביד עם בעלי כוח שהפכו לבעלי-ברית: מוזס, שמינה אותו לעורך "ידיעות אחרונות" (חרף התנגדותם הנחרצת של עיתונאים בכירים ב"ידיעות אחרונות"), או ורטהיים, שהיה בין אלה שביקשו למנותו למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (מהלך שנכשל ועלה ליו"ר דירקטוריון חברת החדשות, יצחק לבני, במשרתו). "כמה זמרים יצליחו להביא את בכירי המדינה להופעת הבכורה שלהם? ככה זה כשהזמר הוא רפי גינת", פתח דני קושמרו אייטם במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 לפני שש שנים, שהוקדש להשקת אלבום גרסאות-הכיסוי השני של גינת (שהוא גם זמר חובב).

עוזי בנזימן סבור שהמעבר של גינת לפרסום תוך ניצול שמו כעיתונאי הוא בגדר גילוי עריות. הוא טועה. הבעיה טמונה בעצם הפיכתו של גינת לסמל לעיתונות חוקרת מלכתחילה. גינת תיחזק לאורך עשורים, באמצעות הטלוויזיה המסחרית, פסאדה של עיתונאי לוחם, בעוד שנטען נגדו שהרחק מהעין הציבורית פעל בשירותם של החזקים באמת. כך עלה מתביעה שפירטה את מהלכיו למנוע פרסום תחקירים העוסקים בקשרי הון-שלטון או ליזום תחקירים ששירתו אינטרסים שונים של המו"ל מוזס בשבתו כעורך "ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" דחו את הטענות וטענו בתגובה כי התובע לא קיבל את מרותו של גינת וניסה להשחיר את פניו.

אפשר כמובן לטעון שאין כל בעיה בכך שעורכים ראשיים מקורבים לבעלים של כלי התקשורת. זהו אולי אפילו מצב טבעי. קשה להעלות על הדעת שבעליו של כלי תקשורת ימנה לתפקיד עורך ראשי אדם שהוא אינו סומך עליו באופן מלא. אבל נדמה שבין שיקולי מקצועיות ומנהיגות לבין הרצון למצוא עיתונאי שיתווך את האינטרסים של המו"ל למערכת העיתונאית, בעלי כלי התקשורת בוחרים שוב ושוב באופציה השנייה. המקרה של אמנון דנקנר ו"מעריב" עולה גם הוא בזיכרון, יחד עם מקרים אחרים.

באחת ההופעות הפומביות הראשונות שלו כעורך "ידיעות אחרונות", בכנס רב משתתפים, עלה גינת לשאת דברים והכריז כי השמועות על מותו של הפרינט הן ממש מוקדמות. איך למד זאת? הוא סיפר לקהל כי פירסם מאמר דעה פרי עטו בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" והיה פשוט ה-מ-ו-ם משטף התגובות שקיבל. עמדתי בקהל השומעים וכבשתי מבטי למטה במבוכה ככל שהתקדם בדבריו. לא ייתכן, מילמלתי לעצמי, לא ייתכן שכך מדבר העורך הראשי של העיתון הגדול במדינה כשהעולם כולו עסוק במעבר ההיסטורי של העיתונות לאינטרנט.

באופן דומה ניר חפץ, כעורך "מעריב", עלה לשאת דברים בכנס של ארגון העיתונאים בתחילת ספטמבר 2012. במשך דקות ארוכות נשא נאום ארוך ומבולבל, עמוס בקלישאות ריקות על השעה ההיסטורית שבה נמצאת העיתונות ("הנקודה הקריטית, המאתגרת ביותר שהיתה לתעשיית הפרינט אולי בעשורים האחרונים"), הבטיח להתייחס למעבר של העיתונות מהפרינט לדיגיטל, ובמלותיו "בלשון פשוטה – מה יהיה מחר בבוקר?", אך לא אמר דבר של ממש בעניין המעבר לדיגיטל או "מחר בבוקר", וכל זאת כשידע, ללא ספק, שהעיתון שהוא משמש לו עורך ראשי עומד בפני קריסה מוחלטת. הוא עמד לפני קהל העיתונאים, הישיר אליהם מבט ולא התייחס במלה למצבו האנוש של "מעריב" ולהמוני העובדים שעומדים לאבד את פרנסתם. כבר למחרת התפרסם בעיתונות כי "מעריב" בסכנת סגירה מיידית.

בין גינת לחפץ, לפיכך, יש קווי דמיון רבים יותר ממה שנדמה, גם אם דמותו של גינת חביבה יותר מזו הארוגנטית של חפץ. שניהם קשורים לתרבות עיתונאית צרת אופקים ובצתית שמבכרת את מי שנראה שאפשר "לגנוב איתו סוסים" על פני מנהלים שמסוגלים לקרוא היטב את תעשיית התקשורת, להציג חזון ולנסות להצעיד את הגופים שבראשם הם עומדים קדימה, בתוך הכאוס שבו אכן נמצאת העיתונות. מו"לים שמבקשים לשרוד צריכים לחפש מנהיגים, לא משרתים. בטווח הקצר, בחירה שגויה של המו"לים היא בעיה של העיתונאים והקוראים. בטווח הארוך היא הופכת לבעיה של המו"לים עצמם: במו ידיהם הם מושכים את העסקים שבהם הם מחזיקים למטה-למטה.