כתבה אחת ששודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 סיפקה הצצה לכל מה שמקולקל במהדורות החדשות שלנו. הכתבה, מה-1.4.10, עסקה במתמחי רפואה צעירים שעובדים במשמרות של עד 28 שעות רצופות ואז צריכים לנהוג הביתה לבד ומסכנים את הנהגים האחרים. לכאורה כתבה רגילה לחלוטין, אלא שמה שבלט בה במיוחד הוא מה שלא היה בה. לאורך כל הכתבה לא שאל הכתב, עידן רוט, את עצמו, או את מי ממרואייניו, אם המתמחים הממוטטים אינם בבחינת סכנה גדולה יותר לאנשים שבהם הם מטפלים.

כל הפליאות באו אל פתרונן בהמשך הכתבה. עילתה של זו, מסתבר, היתה סקר של עמותת אור-ירוק, שנשלח לייצר חשיפה תקשורתית לעמותה (וזמן מסך למנכ"ל העמותה, שמואל אבוהב). את האינטרס של עמותת אור-ירוק אפשר להבין, אבל למה ערוץ 10 צריך לשתף איתו פעולה, ומעל הכל, איך אף אחד בשרשרת העיניים שעברו על הכתבה לא שם לב לאינטרס הצר מאוד שהיא מייצגת?

שלא יהיו אי-הבנות, לכל מי שעסק אי-פעם בחדשות ברור שמאחורי כל ידיעה יש אינטרס, אבל תפקידו של העיתונאי הוא לזהות את האינטרס הזה ולנסות לאזן אותו, בייחוד כשהוא כל-כך מובהק ובולט.

הכתבה הזאת היא רק דוגמה. עיקר הביקורות שמוטחות במהדורות החדשות עוסקות בהצהבתן ובאייטמים הבידוריים שמשולבות בתוכן, אבל הבעיה האמיתית היא עמוקה הרבה יותר. נקרא לה "יחצניטיס".

שורשיה של היחצניטיס טמונים בתקציבי חברות החדשות, או יותר נכון, בחוסר התקציב שלהן. כשכתב צריך להאכיל מפלצת של לפחות ארבע שעות אקטואליה ביום (לא כולל ידיעות לאינטרנט ולמהדורות הרדיו המקומיות), הוא אינו מסוגל לחפש בכוחות עצמו בלבד אייטמים כדי להזין בהם את המהדורות, והדרך הפשוטה, שלו ושל העורך, היא להשתמש בידיעות שמוזרמות אליהם מהיחצנים. הרעיון פשוט: הכתב מקבל את חומר הרקע, הצעות למרואיינים ונתונים מהיחצן, וכל מה שנותר לו לעשות הוא להביא מצלמה, לקחת תגובה והופ... עוד שלוש דקות למהדורה המרכזית.

גם כשנשענים על יחצנים אפשר עדיין לייצר כתבה סבירה אם מפתחים את החומרים הראשוניים, אבל רוב הכתבים מעדיפים לקבל את הנתונים כמו שהם, בלי להשקיע בשיפור הכתבה לתועלת הצופים. הגישה הזו גולשת לכל חלקי המהדורה. הכתבים הצבאיים אוכלים מידיו של דובר צה"ל (מה שמתבטא גם בכתבות יחצנות ליחידות שונות וגם בהסתמכות כמעט מוחלטת על מידע מהצד הישראלי בסכסוך הישראלי-פלסטיני), והכתבים המדיניים מהנהנים מול שרי הממשלה שמגיבים בביטול למשבר עם ארה"ב.

יחצניטיס היא מחלה סופנית. עורכי מהדורות החדשות של הערוצים המסחריים אינם יכולים (ולא רוצים) לתפקד בלי היחצנים, והערוץ הראשון, שאמור להיות אלטרנטיבה, קבור מתחת להר של בעיות. הפתרון היחיד נמצא אצלנו, הצופים. במקום לקבל את מה שיוצא מהפה של הכתבים כמות שהוא, כדאי שנזכור שהם בסך-הכל מנסים למכור לנו סחורה. ואפילו לא את הסחורה שלהם.

עידו רוזנטל הוא תסריטאי ועורך תוכן