בחירות 2015

ב"ידיעות אחרונות" מככב בכותרת הראשית, לצד "5 הנשים של הבית-היהודי", אביגדור ליברמן ("פרסום ראשון: אורלי לוי במקום השני"), זאת על אף שהכותרת היא "סוגרים רשימות" והרשימה של ליברמן תיסגר רק ביום שני; ועל אף שלפי הסקרים, ישראל-ביתנו הופכת ממפלגה בינונית לקטנה, ושחבריה הבכירים נשמטים ממנה – לחדרי החקירות או לחיים האזרחיים – כמו תפוחים רקובים מעץ חולה. כותרת הידיעה הבולטת על רשימת ישראל-ביתנו מנוסחת בזהירות ואיפוק מרשימים: "זינוק בעלייה" לשונה. שער "המוסף לשבת" מוקדש ל"שש הנשים שדורגו השבוע במקומות ריאליים ברשימת העבודה".

ב"ישראל היום", עיתון "הוגן ומאוזן", הפלורליזם חוגג: כותרת עמ' 3 היא "ליברמן מתקשה לגייס 'כוכבים'", וכותרת נוספת היא "עוד עזיבה אצל ליברמן? מסתמן: יאיר שמיר יפרוש מישראל-ביתנו". כותרת עמודים 2–3, המוקדשים לבית-היהודי וישראל-ביתנו, היא "לא בדיוק מה שרצו". כדי לאזן את הרוח הקרירה הזו כלפי ליברמן ובנט, מוקדש עמ' 5 לשתי רשימות, מאת חיים שיין ודן מרגלית. אלו כותרותיהן, בהתאמה: "על הצרות של יו"ר ישראל-ביתנו – אובדן הדרך של ליברמן" ו"על הצרות של בנט: למה ליכוד ב' כשיש ליכוד". מאחר שהאיזון לא צלח, מנסים בחינמון לאזן בעמ' 7, בידיעה המוקדשת למפלגתו של כחלון, יריבה נוספת של הליכוד בראשות נתניהו: "רשימת כחלון: מי מכיר, מי יודע?" היא הכותרת החיובית ונוטפת הסימפטיה.

ב"מעריב" זוכים ליברמן ודרעי לידיעות הבולטות בעמודים הפותחים. ב"ישראל היום" ממליצים להם לפרוש.

ומלה על יאיר לפיד

"חלפו שלוש שנים מההכרזה הזאת של ראש הממשלה ['תהיו כחלונים'], שנראה שנועדה בעיקר להקניט ולהרגיז את שריו. בחודש האחרון מתברר שאדם אחד לפחות הבין את המסר והולך עליו במלוא הכוח", כותב גיא רולניק בטורו השבועי ב"דה-מרקר". "[...] הכחלון החדש הוא לא אחר מהמתמודד יאיר לפיד, יו"ר יש-עתיד. כמעט את כל מה שכחלון אמור היה להגיד בקמפיין הבחירות שלו כדי להפוך את מפלגתו למפלגה מרכזית שאוחזת במשרד האוצר ובמשרדים החברתיים המרכזיים – אומר עכשיו לפיד: המלחמה בשחיתות, בהון-שלטון, בקבוצות האינטרס, במיליציות המיסוי – את כל הרעיונות האלה אימץ לפיד בחודש האחרון, והוא משווק אותם בכל מקום בכישרון אופייני.

"יש כמובן בעיה אחת קטנה שמעיבה על העניין", ממשיך רולניק. "בדיקה שערכתי בארכיון והוצלבה גם בחיפושים בגוגל העלתה שהמתמודד לפיד, שאימץ את הטקסטים החשובים על הצורך להילחם ב'קבוצות אינטרס מיוחדות', ב'שחיתות', ב'הון-שלטון' וכדומה, הוא כנראה אותו יאיר לפיד ששימש מאז מרץ 2013 כשר האוצר".

ומלה על נפתלי בנט

"נפתלי בנט קיווה לרשימה צעירה, נאה, חילונית למחצה, ואם מותר לכתוב את המלה הזו בעיתון הזה – כן, גם סקסית", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון", "אלא שאתמול הוא קיבל שוב את מוטי יוגב, אבי וורצמן וניסן סלומיאנסקי. מועדפיו, רונן שובל ודני דיין, נדחקו למקומות לא ריאליים. יהודית שילה זכתה במירוץ לאשה החדשה על אפו ועל חמתו. הוא יחפש עכשיו בנרות אשה, רצוי מזרחית, כדי לשריין לה במקום ה-14 ולדחוק את שילת מחוץ לכנסת. בקיצור: הוא רצה מגל, מתפקדיו העדיפו מפד"ל-חרד"ל".

שחיתות

"המועצה האזורית תמר זכתה לתמיכה מישראל-ביתנו במאבקה על גביית הארנונה. עיירות הפיתוח שבהן מתגוררים תומכי המפלגה קיבלו כתף קרה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של אלישיב רייכנר ב"יומן" של "מקור ראשון", המוקדש לפריפריה הישראלית. "חברת-הכנסת היחידה בדיון שלא תמכה במאבקה של ירוחם לצדק חלוקתי היתה פאינה קירשנבאום, שבחרה באופן מוזר להתייצב לצד מועצת רמת-נגב", הוא כותב.

שחיתות, גרסת "ידיעות אחרונות"

העיתונים מדווחים כי בכיר ברשות מקרקעי ישראל נחקר באזהרה. ב"ידיעות אחרונות" פרשת השחיתות החדשה זוכה לידיעה בעמוד הראשון ולפרסום בולט על השער, שכותרת המשנה מסבירה מיד את הגיונו הפנימי: הבכיר "מקורב לראש הממשלה נתניהו". בעיתון מתחכמים לאיסור הפרסום של שמו של העצור, ומדפיסים את תמונתו – כביכול בהקשר אחר. בתחתית העמוד נדפסת ידיעה על "פרשת פאינה קירשנבאום". הידיעה עצמה, של ירון דורון, נפתחת דווקא במלים "פרשת ישראל-ביתנו" (רשלנות שמישהו ייתן עליה את הדין?) ומוקדשת בכלל ל"הסתעפות" צפויה של הפרשה, לכיוונה של מפלגת הבית-היהודי. הטיפול של העיתון מרמז שזה לא שב"ידיעות אחרונות" תומכים בשחיתות ציבורית או מתנגדים לה – לדידם מדובר בסך-הכל בעוד כלי בארסנל המוקדש לטיפול באויבים או מקורבים.

בית-המשפט העליון, גרסת "מקור ראשון"

"נאור בטקס השבעתה: 'בניגוד לקולות הנשמעים בציבור, בבית-המשפט העליון יש מגוון דעות'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "נשיאת העליון החדשה הכריזה כי 'הפלורליזם מאפיין גם אותנו, נשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'".

"סקירת הפסיקות השונות של השופטת מרים נאור, מאתמול נשיאת בית-המשפט העליון, מעלה תמונה מורכבת שלא פעם מספקת הפתעות. קשה להעריך כיצד ייראה העליון בתקופת כהונתה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של יהודה יפרח במוסף "צדק" של העיתון. עמוד אחר-כך מקוננת כותרת המשנה לסקירה של יעל פרידסון על הנשיא הקודם: "בין הרס עמונה וגבעת-האולפנה לחוק טל וחוק האזרחות, השמרנות של גרוניס היתה הרבה יותר משפטית-מקצועית ופחות פוליטית".

"יחסה של היהדות החרדית בארץ ישראל לערכאה השיפוטית הגבוהה, לבג"ץ, אינו נגזר מזהותו של שופט זה או אחר, לא מהשתייכותו הפוליטית לזרם זה או אחר, ואף לא מאורחות חייו האישיים", נכתב במאמר המערכת של "המודיע". "ערכאה של יהודים שאינה דנה כדת תורתנו הקד' ואינה ממנה שופטיה כדת תורה"ק – אין כל נפקותא אם שופטיה דתיים או חרדים באורחות חייהם הפרטיות – אם לאו".

טרור, כותרות ראשיות

"מבצע נרחב בבלגיה נגד פעילי ג'יהאד שתיכננו פיגועים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בלגיה נלחמת בטרור: 2 ג'יהאדיסטים חוסלו", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "משטרת בלגיה: 'מנענו פיגוע בנוסח 'שארלי הבדו'", נכתב מעל לכותרת הראשית של "מעריב". "הטרור הגיע לבלגיה", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן".

תגובות לסיקור הטרור

"קל יותר לייצר תמונה של שחור-לבן, טוב ורע. מעוות אמנם, אבל קליט", כותב איל שגיא ביזאוי, מחזיק התיק המזרחי ב"גלריה" עם המדור "רלבנט", על סיקור העולם המוסלמי בקשר לטבח הטרוריסטי ב"שרלי הבדו" וההיפר הכשר בפריז. "'הכנתי לכם לקט תגובות מהעולם הערבי', אומר אחד מכתבינו לעניינים של ערבים באחד מערוצי התקשורת, באייטם שהוקדש לפיגועים המחרידים. ה'לקט' כולל שתי תגובות, שתיהן ממצרים, שתיהן של אנשי האחים-המוסלמים: האחד מציג את מעשה הנבלה כמעין נקמה מאוחרת על הטרור הצרפתי באלג'יריה, שגבה את חייהם של מיליון מוסלמים; השני מבהיר כי מי ששם ללעג את הנביא מוחמד – זהו דינו! 'מדובר במלחמת תרבויות המתנהלת על אדמת אירופה', מסכם כתבנו ותורם את תרומתו הצנועה, אך הלא-מבוטלת מבחינת דעת הקהל הישראלית, להצגת המקרה הטרגי כמאבק בין 'בני החושך' המוסלמים ל'בני האור' המערביים.

"בקפיצת שלט קלה אל ערוצי הטלוויזיה הערביים מצטיירת תמונה מורכבת יותר, סבוכה, מלאה בנימי נימים של ניואנסים ורגישויות. במיוחד ביום שבו התאספו מיליונים בכיכר הרפובליק לעצרת הזדהות, יום ראשון השבוע. פתאום אפשר לראות כל-כך הרבה מוסלמים בהפגנת התמיכה. דגלים של תוניסיה, אלג'יריה, סוריה, מצרים, כורדיסטן, דגלם של האמזירים (הברברים מצפון אפריקה), לבנון, פלסטין, טורקיה. פתאום נראים שלטים בערבית: 'אנא שארלי', 'אסלאם, נצרות ויהדות – כולנו שארלי', 'האסלאם נגד קיצוניות' ואפילו 'אנא יהודי'. פתאום מופיעות תמונות שבהן נערים נושאים במקרה אחד את דגל אלג'יריה ואת דגל ישראל יחד, ובמקרה אחר את דגל פלסטין ודגל ישראל, דבר שלא היה עולה על הדעת קודם לכן.

"פתאום ניתן לשמוע ראיון עם רב יהודי-תוניסאי, הקורא לשיתוף פעולה בין קהילות היהודים והמוסלמים החיים בצרפת; ראיונות עם מוסלמים המציינים שהפיגוע נגד הקהילה היהודית הוא פעולה אנטישמית שאין לה דבר וחצי דבר עם בעיית פלסטין; ראיונות עם מוסלמים שמגיעים לבית-הכנסת הגדול כדי להביע הזדהות; וחכמי דת מוסלמים שהגיעו לעצרת ומגנים את האירוע. ביניהם זה שאומר שחופש הביטוי אין פירושו שאפשר לקלל את מה שקדוש בעיני האחר, ואסור שהקריקטורות על הנביא מוחמד יהיו לסמל של חופש ביטוי, אך מוסיף כי לשפוך דיו ולשפוך דם אלה דברים שונים לגמרי, ואין שום ציור בעולם ששווה לשפוך דם בעבורו. אבל אלו לא אוזכרו בלקט התגובות".

בהמשך הטור כותב ביזאוי על דברים שנשא זמר אלג'יראי-קבילי: "בדומה לדברים שאמרו האמנים הסורים בעצרת ההזדהות, בדבריו אלה ביקש מנקלאת להזכיר לעולם שמי שמשלמים את המחיר הכבד ביותר על הטרור של האסלאמיסטים הקיצוניים הם בראש וראשונה המוסלמים. אלו שמתים יום-יום, במאות ובאלפים, ואיש לא עומד דקה דומייה לזכרם. גם לא שנייה. בדבריו אלה הראה מנקלאת כי לא מדובר במלחמת תרבויות; שכן מי שנלחם יום-יום, כבר שנים, למען חופש הביטוי הם המוסלמים שחיים בארצותיהם, ולא אלה שחיים במערב וחופש הביטוי מובן מאליו בעבורם.

"הניסיון להציג את ההתרחשויות כמלחמה בין בני אור לבני חושך הוא גס, מטשטש, מחטיא את המטרה ובעיקר משרת את הקיצוניים ומזין את האינטרסים שלהם. כך גם הצגת לקט התגובות מהעולם הערבי. אין ספק שאפשר למצוא בו לא מעט ביטויים מזעזעים ומכעיסים, אך לצדם גם יש קשת רחבה של דעות אחרות, מעניינות, מעוררות מחשבה, מרתקות, לפעמים מרגשות מאוד ובעיקר עדינות. כאלה שמתייחסות לדקויות. ועדינות חסרה כל-כך במקרים שכאלה. אפשר לעצור לרגע. לא להעביר חוטר בקנה ולהשהות את חידוד העיפרון. לעצור לרגע ולנסות להקשיב".

"תגובת התקשורת על הטבח קרובה יותר לתמונת עולמו של נשיא ארה"ב מאשר לזו של נתניהו", כותב אמנון לורד ב"מקור ראשון", "זאת משום שהכלי שנקרא התקשורת הישראלית נתון בחלקיו הגדולים לשליטת הבית-הלבן".

עלייה וקוץ בה

"הצרפתים בדרך. ישראל מוכנה?", שואלת כותרת "דה-מרקר". "מבוגרים, אמידים ואוהבים את החיים הטובים. העולים החדשים מצרפת, שמספרם גדל בעקביות וצפוי להגיע השנה לשיא עם התגברות גילויי האנטישמיות באירופה, שונים מכל מה שהכרנו. האם המדינה ערוכה לקליטתם?", שואלת כותרת המשנה.

"הקריאה הממשלתית ליהודי צרפת לעלות ארצה מתעלמת מההתנהלות הלא אחראית של המדינה, שמנעה בעבר את הגעתם של רבבות עולים. הסיבות: מאבקים פוליטיים, ביורוקרטיה מתישה וטיפול כושל. כך התמוססה תוכנית 'צרפת תחילה'. מעקב 'מקור ראשון'", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של צביקה קליין ב"יומן". "עלייה לישראל לא צריכה להיות בגלל הטרור", נכתב בכותרת כתבה אחרת במוסף, ראיון עם שגריר צרפת בישראל.

"בעקבות מסע התעמולה שמנהלים גורמים ממשלתיים למען עליית יהודי צרפת", נכתב בכותרת על שער "הפלס" החרדי, "גורמים בקהילה התורנית בצרפת מזהירים: 'עלייה לישראל ללא הכנה ראויה – סיכון חמור לקלקול רוחני'".

המוספים המדיניים של שני המתחרים המרים – "יתד נאמן" ו"הפלס", שפרש ממנו – מציגים בשעריהם אסוציאציה ויזואלית דומה לדיון על יהודי צרפת

אתנחתא קומית

גם טורו של יותם זמרי, בעמודים הראשונים של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", מתייחס לעלייה מצרפת: הוא מונה "סיבות טובות לעלות לישראל". לדוגמה: "יוקר מחיה – יקר פה, אבל אתם משלמים באירו. אז לא כל-כך יקר פה" (או "כדורגל", "אוכל", "מוזיקה" וכן הלאה). לא כל טקסט בעיתון חייב להיות כבד-ראש, אי-אפשר בלי הומור ויש מקום גם לחומרי מילוי אווריריים. אבל גם טור במשקל נוצה צריך לשמור על קשר כלשהו עם המציאות – בוודאי אם הוא מתיימר להיות טור הומוריסטי במשקל נוצה המקדם תפיסת עולם שמרנית (משימה שגדולה גם על כותבים מוכשרים הרבה יותר מזמרי, שקנה את תהילתו ככותב סטטוסים מרובי לייקים בפייסבוק), ובכך מאבד את היכולת לטעון כי מדובר למעשה בסאטירה משוננת (בטח לא כשהטור מסתיים בשמאלץ ציוני כשר למהדרין).

"במאזני חרט", המדור הסאטירי של "המודיע"

מוזר שעורכים של מוסף המתיימר להיות מוצר דגל (עם כתבות מרתקות כמו זו של מאיה פולק על פעיל זכויות האדם הפלסטיני באסם עיד או הרטרוספקטיבה של יואב שורק על תנועת מנהיגות-יהודית) של עיתון המציג עצמו כעיתון איכות מתפארים בטקסט מהסוג הזה בקדמת הבמה שלהם. העובדה שמדורי הפאלפ ברוב המוספים המתחרים מביכים עוד יותר אינה תירוץ מספק. לציבור הלאומי-שמרני מגיע יותר, וב"מקור ראשון" מסוגלים ליותר: המדור הסאטירי "בריחת המוחות" (נועה אנג'ל, נועם פתחי וגדעון דוקוב) מנצח בקלות את המתחרים ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"המודיע".

דיפ אין דה שיט

"כשהבנתי שנוחי מעורב, ידעתי שאני 'דיפ אין דה שיט'" הוא הציטוט של עדי שלג, עד המדינה במשפט דנקנר, בפינת הציטוט הקבועה בפתח המוסף "G" של "גלובס". לצדה נכתב: "כל מלה נוספת מיותרת". על אף שהדימוי וההקשר במשפט המצוטט אכן מסכמים יפה ובמהודק את תופעת נוחי דנקנר ומה שהיא ייצגה (ומייצגת) בכלכלה הישראלית, נדמה שיש עדיין מקום לכמה מלים נוספות, ואת אלו מספקים רותם שטרקמן ויסמין גואטה בכתבה אינפורמטיבית ב"דה-מרקר", המצליחה בכוונתה להנהיר לקורא את נבכי ופיתולי המשפט הפלילי שדנקנר מככב בו כעת כנאשם מס' 1.

הכלכלה הישנה

שער מוסף "כלכליסט", 15.1.15

את מוסף "כלכליסט" פותחת כתבה מרגשת ומעוררת השראה של אמיר זיו, העורך, על "הדייג החשוב בעולם", שכמובן לא מי יודע מה אוהב את הים וגר בשיכון בתל-אביב, ושמספר לזיו על מסעותיו בעולם ומספק שיעור מאלף ועצוב בכלכלה, מאבקים מעמדיים, שוויון ודיכוי.

גם הכתבה הבאה במוסף, של שי אספריל, מעניינת ומצליחה לשפוך אור על פיסה חשוכה במרכז המפה הכלכלית בישראל ("אם מישהו היה זורק אותנו אל 1994, כמה חודשים לאחר שערוץ 2 הוקם, היינו מגלים כי חלק גדול מהפרסומות באותה התקופה התמקדו במוצרים בינלאומיים שהצרכן הישראלי לא נהג לרכוש קודם לכן. מפיצי המוצרים הללו בישראל החלו אז בהחדרה מסיבית שלהם לשוק המקומי והצליחו בכישרון רב לגרום להתמכרות של הציבור הישראלי למותגים בינלאומיים. אבל כמו מכור שמכיר רק את המוצר עצמו ואת המקום שבו אפשר לרכוש אותו, כך גם הצרכן הישראלי לא התעניין בכל אנשי האמצע, שלא רק גוזרים עליו קופון קבוע מראש, אלא בעצם קובעים כמה הוא יוציא מהכיס").

ואחרי כל זה – וב"זה" הכוונה לעיתונות מזווית הראייה והאינטרס של הציבור – את השער תופס דיוקן של אשה עשירה מדי, המפנה לכתבה מהסוג הישן, המתארת עולם שגיבוריו הם מנהלים מיליונרים וישויות תאגידיות, שאת החלל ביניהם ממלאים מאבקי כוח חלולים, אסטרטגיות עסקיות חלולות ובעיקר המון אוויר חם. כתבות מהסוג שאפשר להחליף בהן את כל השמות או למחוק אותם כליל, וחוויית הקריאה לא היתה משתנה באופן מהותי. כי למי אכפת, לעזאזל, מה עובר על מאריסה מאייר?

אבירים וסנדלרים

"גם לאבירים בימי הביניים היה עצוב כשהמציאו את האקדח וכבר לא היה בהם צורך. מה שחשוב זו היעילות ולא הרומנטיקה. כשטייסי הקרב היו מועילים זה היה מקצוע חשוב, היום זה לא חשוב בכלל", מצטטת שרה ליבוביץ-דר את טייס הקרב הוותיק יפתח ספקטור בכתבת השער של מוסף סוף-השבוע של "מעריב", המוקדשת לקליטתם של מטוסים חדישים בחיל האוויר – אך ממוסגרת ומתמקדת, באופן מעניין וחתרני, דווקא בהיעלמותם הצפויה של טייסי הקרב האנושיים והחלפתם במטוסים ללא טייסים.

"אין יותר סנדלרים", אומר לליבוביץ-דר גם עודד מרום, טייס קרב מפורסם אחר, המזכיר את מוראות המלחמה וההרג, גם כשזה נעשה מרחוק בלחיצת כפתור. "חיי אדם של טייסים ייחסכו מפני שלא יהיו טייסים, אבל חייהם של המופצצים לא ייחסכו. במקום טייס קרב שיפציץ אותם, מל"ט יפציץ אותם. הדרך היחידה להימנע מהרג של בני-אדם היא לא לעשות מלחמות".

סימנייה

במוסף "הארץ" מגיש עורך העיתון, אלוף בן, כתבה על המתרחש מאחורי הקלעים של הסכסוך המשפטי בין איראן לישראל סביב צינור הנפט, סכסוך שבשלו הוטל איפול ממשלתי על חברת קצא"א, שעולה לכותרות מדי גרימת אסון סביבתי נוסף.

ענייני תקשורת

עיתונות בשירות הלקוח. יהודה שרוני מראיין ב"סופשהבוע" של "מעריב" את סמי פרג', בעל צלמנייה ("הוא הקדים את מדורי הרכילות, ריטש תמונות לפני כולם", מתהדרת, משום-מה, כותרת המשנה). הנה ציטוט מאלף של פרג' שמביא שרוני, שגם הוא, בדרכו, מומחה לריטוש: "יכולנו לתקן את האף או לשנות את זווית המשקפיים. זה התחיל עם חרדים שחיפשו שידוכים. כדי לייפות את החתנים או הכלות מחקנו בצילומים, לבקשת השדכנים, את החצ'קונים. הבעיות התחילו כשהמשודכים נפגשו וראו את ש'הסחורה' במציאות שונה".

רשת. "ידיעות אחרונות" שוב נקלע לסבך אינטרסים: הקרבה ארוכת השנים לזכיינית ערוץ 2 רשת (שהיתה בעבר בבעלותו של מוזס, שנאלץ למכור את מניותיה בשל חוק הבעלויות הצולבות), שקהתה אולי עם עזיבתו של רפי גינת, הופכת כעת לעוינות גלויה עם ההתקרבות של הבעלים העיקרי, אודי אנג'ל, לבנימין נתניהו – שנוא הנפש העיקרי של "ידיעות" ומי שאחראי (כראש ממשלה ושר תקשורת) על עתידה הרגולטורי של הזכיינית. התוצאה: כתבה במוסף "7 לילות" עם השליח המיוחד רז שכניק, שקובע (בלי לספק הוכחה) כי ברשת הורידו את התוכנית הקומית "מצב האומה" בשל לחץ של נתניהו:

"גורמים המקורבים ללשכת רה"מ הביעו אי-שביעות רצון מ'מצב האומה' כבר לפני כשנתיים, למרות שהוא עצמו התארח בתוכנית לפני מספר חודשים. בכירים בתעשיית הטלוויזיה מספרים כי מסרים ברוח דומה הועברו בתקופה האחרונה גם לראשי רשת, וכי בזכיינית חששו מאוד מלחצים פוליטיים שיגיעו בקרוב, ולכן העדיפו מראש לוותר על התוכנית", כותב שכניק (כאמור, בלי לספק תימוכין כלשהם).

הכתבה של שכניק אינה ירייה בודדת, אלא חלק ממטח. מבקר הטלוויזיה המוצלח של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, ממשיך גם היום לעקוב אחר החסדים הקטנים שמעניקים ברשת לנתניהו. היום הוא מסב את תשומת הלב לחזרתה למסך של תוכנית בהגשתו של עו"ד יוסי כהן, ממקורביו של הזוג נתניהו. "'שאלה משפטית' היא תוכנית זניחה עם רייטינג אפסי ועלות מינימלית. אבל היא פלטפורמה נוספת שמעניקה לשלטון דריסת רגל ללא גילוי נאות ועם מראית עין שצורחת לשמים", כותב שיף. "כש'מצב האומה' עוזבת, ו'שאלה משפטית' נכנסת, כל אחת וחשיבותה, המסר די ברור. 'אל תשכחי אותנו כשתהיי שרה', נפרד כהן מגמליאל. ברשת לא יכלו לנסח את זה טוב יותר".

הקמפיין הנוכחי של "ידיעות" רק מדגיש את ההפסד של החברה הישראלית מכך שמדובר בעיתון מושחת. בניגוד ל"ישראל היום", שלא היה מצליח למצוא בחושך גם את הישבן של עצמו (ישבנים מסוימים אחרים – כן), ב"ידיעות אחרונות" יש מסורת עיתונאית ויכולות מקצועיות מוכחות, אלא שהן מתבזבזות על השגת "ראיונות הישגיים" במקרה הטוב ("אנג'י שלנו", מתרגשת ההפניה המרכזית למוספי העיתון על עמוד השער מעוד ראיון עבש עם אנג'לינה ג'ולי, שכל אחד מכם היה יכול לכתוב גם מתוך מצב של תרדמת), וחיסולי חשבונות במקרה הרע.

כך יוצא שמפעם לפעם, פקעת האינטרסים מביאה לכך שהעיתון מפנה את חציו למטרה ראויה, והקוראים זוכים להיחשף, למשל, לאופן שבו ערוץ 2 מתנחל בכיסו של ראש הממשלה. בשאר הזמן, איך כתב שיף? "ידיעות אחרונות" הוא פלטפורמה נוספת שמעניקה לשלטון דריסת רגל ללא גילוי נאות ועם מראית עין שצורחת לשמים – רק שהשלטון הוא שלטון המו"ל, לא ראש הממשלה. קחו למשל את שרון גל.

שרון גל. האופן שבו מטפלים ב"ידיעות אחרונות" בשרון גל, ובכן, "צורח לשמים". ב-2013 כתב עליו שכניק – אותו שכניק – ביקורת שלילית במיוחד ב"7 לילות". כשהחשדות והשמועות התעבו, התפרסמה כתבת תחקיר תוקפנית באותו מוסף. אלא שאחר-כך שינה העיתון את טעמו. ההחלטה על האופן שבו מכסים את הדמות הפופולרית כאילו הופקעה, והחל מסע רהביליטציה של גל, שזכה מאז מהעיתון למסע חיבוקים ולטיפות שמגיע לשיאו היום, בכתבת שער מפומפמת במוסף הדגל של העיתון. גל, כמובן, הוא לא הסיפור. הוא רק טאלנט שהוכן ליום פקודה, שהגיע עת התפקד למפלגתו של אביגדור ליברמן, המקורב האולטימטיבי הנוכחי של "ידיעות". וכך גל, שרק לפני שנה תואר בפרוטרוט ב"7 לילות" כדמות פרברטית ואלימה, נעטף בשושנים על שער "7 ימים".

שרון גל על שער "7 לילות", 31.5.13

גם יוסי שריד נדרש לגל. בטור המקבל מקום של כבוד בפתח מוסף "הארץ" הוא מספר על מפגש שלו עם גל כשהוא היה שר חינוך וגל כתב "הארץ" בצפון. הסיפור מעט מוזר ודי משעמם, אבל יש בו עניין לציבור כי הוא מציג את גל, חבר-כנסת בפוטנציה, כשקרן כרוני. גל, בתגובה בדף הפייסבוק שלו, לא כותב שהוא אינו זוכר את המקרה, אלא שהוא כלל לא התרחש כפי ששריד תיאר אותו.

פורמט (1). מוסף "ספרים" שוב משנה את ממדיו, לפורמט גדול יותר. כלומר – קטן יותר מטבלואיד, קטן הרבה יותר מהברודשיט של הקונטרס הראשי, אבל גדול יותר מפורמט הממחטה הקודם, קריא ומאפשר פרישה סבירה של תמונות. זה שינוי משמח משום שאם הוא אינו מעיד על שינוי בחוסנו הכלכלי של העיתון, עניין משמח בפני עצמו, הרי שהוא מעיד על נטישת הגישה המתרגמת את הקושי הכלכלי לשינויים במוצר באופן ליניארי. ובמלים אחרות: מוסף ממחטה אינו פשרה חכמה, אלא הפסד במערכה.

פורמט (2). בשבוע שעבר כתב כאן אורן פרסיקו על הסיקור של חילופי הגברי החשודים במוזיאון חיפה: "עד לאחרונה היה בישראל מוסף תרבות יומי עם אפשרות לשלוח עיתונאית כמו ליטמן להכין כתבה מקיפה על המצב הנוכחי במוזיאון חיפה והכוחות השולטים בו, אולם לאחרונה הפך 'גלריה' למוסף ממוקד חדשות, עם מעט מקום לכתבות. הסיכוי שכתבה כזו תתפרסם במוסף החדש נמוך יותר". היום מפצים על כך עם כתבה של גליה יהב ב"גלריה שישי", שנערך בנפרד מהמוסף היומי ומושקעות בו, כנראה, תשומות גדולות יותר.