השאלה הראשונה שמפנה בן שני למגיש "מבט" הנכנס, יעקב אילון, בכתבה שהכין עליו השבוע ב"עובדה" (קשת, ערוץ 2), היתה: "איך זה עובד בערוץ הראשון, רייטינג כבר קיבלת הבוקר?". אילון משיב שלא, ושני מתנדב להקריא לו את הנתונים: חדשות ערוץ 2 – 26.7%; חדשות 10 – 11.3%; "מבט" – 5.2%.

בשוט הבא, שני יושב מול אילה חסון, שנכנסה לא מזמן לתפקיד מנהלת חטיבת החדשות של הערוץ, וכשהיא מספרת לו שעד לאחרונה הנתונים היו "קשים אפילו יותר", הוא שואל: "מה יש יותר קשה מזה?".

פאוזה.

חסון מתעשתת ומשיבה: "המוות".

הציניות הנהדרת של חסון תוקעת סיכה בבועת החשיבות המופרזת והחֲרֵדָה ששני מייחס לרייטינג ומפוצצת אותה, כראוי לה. מי אמר שזה הקריטריון שהערוץ הציבורי נמדד בו? אפילו אם נשים לרגע בצד את טענות אנשי רשות השידור שנתוני הרייטינג מוטים לטובת הערוצים המסחריים, ונניח שאכן "רק" 5.2% באוכלוסייה (היהודית בלבד?) צופה במהדורת החדשות של ערוץ 1 – מה בדיוק הבעיה בזה?

האחיזה של ערוץ 1 בשוק קטנה ממילא; אז מדוע לשפוט אותו על-פי קריטריון שחורג למהות שלו מלכתחילה? התשובה היא: משום שזה מה ש"עובדה" מכירה

הערוצים המסחריים רואים צורך כלכלי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, והעובדה שכתוצאה מכך נותרת קבוצה של יותר מ-10% מכלל צופי החדשות המעדיפה לוותר על הפומפוזיות והדרמטיזציה הכה מאוסות של המהדורות המסחריות – נשמעת סבירה בהחלט מבחינה מספרית. לצורך העניין, זהו יחס גבוה אפילו יותר מזה של קוראי "הארץ" בין כלל קוראי העיתונים. אמנם, המהדורה היתה יכולה להיות טובה בהרבה, אבל מדוע כה מובן מאליו שהאידיאה שתכוון אליה תהיה של המהדורות המסחריות?

רק בסוף-השבוע האחרון התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבה שביטאה קולות החרדים מהאפשרות שאחוזי ההאזנה לגלגלצ יירדו, כיוון שהאוריינטציה של מנהלהּ הנכנס, נדב רביד, היא של מוזיקה אלטרנטיבית. הנחת המוצא של הכתבה היתה שלגלגלצ אסור להרשות לעצמה פגיעה ולו הקטנה ביותר בנתוני ההאזנה, כשאף גורם לא חשב אפילו לאתגר אותה בתהייה: מדוע תחנה שאין כמעט משמעות כלכלית לאחוזי ההאזנה בה, או לפחות לא אמורה להיות לה לפי החוק, מעמידה את הרייטינג לפני כל שיקול אחר?

ככל שהדברים נוגעים לערוץ 1, הם אף נכונים פי כמה. בניגוד לגלגלצ, שתפחה לממדי מפלצת ענק ושואפת לשמר את עוצמתה מכוחו של הרגל, האחיזה של ערוץ 1 בשוק קטנה ממילא; אז מדוע לשפוט אותו על-פי קריטריון שחורג למהות שלו מלכתחילה? התשובה היא: משום שזה מה ש"עובדה" מכירה. היא עצמה יציר של ערוץ 2 וטבלאות הרייטינג הן חומר הקריאה המועדף על קברניטיה בשעת ארוחת הבוקר. לכן לכל השאלות הללו לא היה רמז בכתבה של בן שני על רשות השידור.

הטאלנט והאנשים הטובים

שני התלווה, אם כן, ליעקב אילון "כל הדרך לירושלים", כדבריה של אילנה דיין בפתיח – אמירה שחשפה יותר משמץ מהלא-מודע של התוכנית. את הסיפור בחר כתב "עובדה" ליצוק לתוך שבלונה ערוץ-שתיימית קלאסית: גיבור שהוא סלף-מייד-מן מגיע למפעל הכושל כדי להרים אותו על הרגליים בכוח מקצוענותו והכריזמה שלו, ואילו שם ממתינים לו "האחרים" – אנשי הוועדים. קו עלילה מהסוג שאיין ראנד היתה עשויה לשרבט מתוך שינה.

הכתבה נעה בשני צירים. הראשון היה ביסוס מעמדו של המגיש כלב לבה של מהדורת החדשות, ובמשתמע, המושיע של הערוץ. "עובדה" לא היתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי ליצור מצג שכזה: הוא טבוע באופן ההסתכלות שלה על העולם – המייחס מסורתית משקל-יתר לדמות הגיבור – וכל סצינה שהיא מוציאה תחת ידה נושאת את חותמו.

כך חזר בכתבה שוב ושוב המונח "טאלנט", בשל היותו מעין ביטוי לשוני לחריגותו של אילון בנוף השידור הציבורי: "טאלנט ברוממה" נשמע לאנשי "עובדה" כמו אוקסימורון מצחיק. את הארכיון בבניין רשות השידור סימן שני כמקדש שבו תינתן התשובה אם הטאלנט ייזכר לדיראון, אם לאו: "זו התחנה הסופית של כל טאלנט. רק מי שהטביע חותם, יזכה שישלפו אותו לשימוש חוזר".

יעקב אילון מופתע לטובה מעובדי ערוץ 1, "עובדה", 29.12.14 (צילום מסך)

ציר העלילה השני היה – אין דרך אחרת לתאר זאת – דה-הומניזציה של עובדי הערוץ. אמנם דיין דיברה בפתיח על "האנשים הטובים" שמחכים לאילון ברוממה, ושני דיבר לקראת סוף הכתבה – שוב – על "אנשים טובים" ועל "אנשי מקצוע מעולים", אבל המצלמה הראתה משהו אחר. ההעמדה של הסצינות שבהן נפגש אילון עם קבוצת העובדים הראתה אותם כעדר שנע כגוש אחד, ללא שמות ובוודאי ללא טייטלים. מעין "אחרים" אולטימטיביים, לא מובנים ולא קרואים. המגמה אף החריפה בסצינה נוספת, שבה נראו העובדים עטים על כונס הנכסים של הערוץ בשאלות בנוגע לעתידם הכלכלי המדאיג-באמת והמעורר חרדות מובנות.

"עובדה" לא הסתפקה רק בסבטקסט מעליב: שני כינה את העובדים "שם נרדף לאפרוריות" (מה החטא בלהיות "אפרורי"? טכנאי הסאונד של "עובדה" נוצצים?). הוא גם הקפיד שלא לראיין אף אחד מהם. ייאמר מיד: אופן ההעסקה הנוכחי ברשות השידור בעייתי בהחלט, ואכן, אנשי הרשות עצמם, או לפחות כמה מהם, התחננו לרפורמה שתתקן את הכשלים. אולם זה בדיוק ההבדל בין ביקורת על מבנה ההעסקה ברשות לבין ביקורת על המועסקים, או אף חמור מזה, הלעגתם.

עוד מאותו הדבר

קווי המתאר של הקונפליקט המדומיין אילון-נגד-ועדים ששירטטה הכתבה ("זה יכול היה להיות מתכון לתוכנית ריאליטי אם זו לא היתה המציאות", התפייט שני) נדמים כשיקוף, או אולי אף נכון יותר, התקה, של הקונפליקט האידיאולוגי והפרקטי בין ערוץ 2 לערוץ 1.

שני הערוצים מגלמים קצוות קיצוניים של צורת העסקה ושל התנהלות (זכורים לי דבריו של מכר כי בראיון עבודה עם עורך "עובדה" הנוכחי נאמר לו שיצטרך להיות זמין 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ושבאופן כללי לא יהיה לו יום ולא לילה), והאמת היא שכלל לא ברור איזו עדיפה. מה שבטוח: הן תמונת ראי האחת של האחרת. שני שואל בתוכחה את המפיקה הראשית של חטיבת החדשות, סימה מואס, אם יש אנשים בערוץ שמקבלים משכורת גבוהה ממנה בלי שהם עובדים – אבל האם ההגדרה הזאת אינה קולעת במדויק גם לתפקודם של חברי הדירקטוריון בזכייניות ערוץ 2?

שיתוף הפעולה של אילון עם "עובדה" סייע בעקיפין בהשפלת חבריו החדשים לעבודה. יתר על כן, הוא כפה על ערוץ 1 התמודדות במגרש לא לו, כשהדיווח על תוצאותיה המכורות מראש עוות אף הוא על-ידי פריזמה אידיאולוגית

במקרה אחר שואל שני את יעקב אחימאיר מה דרוש לעיתונאי כדי להצליח בערוץ 1, וזה משיב בכנות: "צריך מרפקים, צריך לדעת להסתדר, צריך לדעת, לפעמים, להחניף לאדם הנכון. צריך להיות פוליטיקאי". הצופה עלול לקבל את הרושם שזו התנהלות הייחודית לשידור הציבורי, בעוד שהדעת נותנת שבערוץ 2, למשל, המצב אינו שונה בהרבה.

אם מקבלים את הפרשנות שלפיה הקונפליקט המומצא שהכתבה מציגה הוא מיקרוקוסמוס של יחסי טלוויזיה מסחרית–טלוויזיה ציבורית באופן כללי, הרי שמזדקרת לעין בעייתיות בולטת: בנמשל הנ"ל, אילון, שזה עתה הצטרף לרוממה, ניצב בצד של הטלוויזיה המסחרית. ואכן, לפי ההיגיון של הכתבה, זה המצב: אילון, שאינו נגוע עדיין בחוליי השידור הציבורי, מוצג כשגריר אותנטי של הטלוויזיה המסחרית בלב רוממה. חסד שניתן לו, בין היתר, בזכות הסכמתו לשתף עימה פעולה. כאן אפוא המקום לבקר אותו על כך.

שיתוף הפעולה של אילון סייע בעקיפין בהשפלת חבריו החדשים לעבודה – בדיוק מה שאילה שחסון הביעה חשש ממנו בגוף הכתבה ("יש משהו מכוער בלחבוט בערוץ 1"), וכך גם אורי לוי (ואמנם, ראש מחלקת התעודה, איתי לנדסברג-נבו, התרעם בסטטוס שכתב על מה שנתפס בעיניו כהצגה לא הוגנת של הערוץ). יתר על כן, הוא כפה על ערוץ 1 התמודדות במגרש לא לו, של "טאלנטים", "אבק כוכבים" ושאר פיקציות הוליוודיות ("אחרי הפרסומות: מהו הרגע שבו קריין חדשות הופך למר טלוויזיה?", התנסחה דיין באופייניות), כשהדיווח על תוצאותיה המכורות מראש עוות אף הוא על-ידי פריזמה אידיאולוגית.

עובדי ערוץ 10 בתקופה שבה יעקב אילון עבד בערוץ כמגיש חדשות, מפגינים מול משרדי הרשות השנייה בירושלים, 29.1.09 (צילום: קובי גדעון)

בסצינה בתחילת הכתבה נראה אחד מעובדי המינהלה של הרשות שואל את שני אם האדם שמתלווה אליו – קרי אילון – לא מערוץ 2 בכלל. גם כאן, זו הצגה שנועדה להראות את מידת התלישות לכאורה של אנשי רוממה, ומתוך בוז מסוים, אבל אפשר דווקא לקרוא בה משהו יפה: סירוב שווה נפש לקחת חלק בהבלי תעשיית הטלוויזיה על הפרצופים המזוהים איתה.

אני מציין את התמונה הזאת משום שאפשר גם לחלץ ממנה מסקנה אישית ביחס לאילון. אילון הוא אחד האנשים שסימלו בצורה המובהקת ביותר את הפיכתו של ערוץ 10 ל"עוד מאותו הדבר" במסגרת נסיונותיו להתחרות בערוץ 2, עת שהוחתם במשכורת מנופחת כדי להגיש את המהדורה המרכזית.

התוצאות שהביאה האסטרטגיה הזאת היו מרוחות בשבוע החולף בכל כותרות האתרים. ערוץ 10, כמתברר שוב ושוב ושוב, כשל בנסיונו להפוך לערוץ 2, ולא הותיר חותם על עובד רשות השידור בחניון רוממה, שלא זוכר היכן למקם את פרצופו של המגיש-כוכב שלו. לכן הגיוני היה לצפות מאילון שיתפכח מגישת האנקור-מן שעליו קם ונופל הכל, ולא יזרום איתה לאורך כתבה שלמה. מבזק: לא הוא האיש שיציל או יקבור את רוממה.