שלוש עשרה דקות ושלושים שניות הוקדשו ב"אולפן שישי" האחרון (ערוץ 2) לאשת שר האוצר ליהיא לפיד, אך ורק בשל העובדה שהיא אשת שר האוצר. אמנם לפיד היתה בעברה צלמת עיתונות, אבל כפי שנאמר בכתבה עצמה, "כבר 14 שנה שהיא לא נגעה במצלמה", וממילא התואר "צלמת עיתונות" אינו "מצדיק" אייטם על-פי הקריטריונים של "אולפן שישי" (לראיה, אפשר לחשוב על כמה צלמות יותר מוצלחות מלפיד שמעולם לא זכו בכבוד הזה). האם היא הופיעה ב"אולפן" בזכות הטור השבועי שהיא כותבת זה יותר מעשור ברשת המקומונים השייכת לעיתון שבו עבד בעלה? גם לא. הן השם של הטור והן השם של המקומון לא הוזכרו בכתבה, רמז לכך שזו אינה העובדה המעניינת ביותר על אודות ליהיא לפיד.

חדשות ערוץ 2 מעניקות לדרמה הפעוטה של חיי היומיום של אשת שר האוצר – טוקבקים לא נעימים, מבטים ברחוב – משקל גדול יותר מאשר לדרמה של המציאות הכלכלית של כלל אזרחי ישראל

אם להאמין ל"אולפן", הסיבה לכאורה שבגללה לפיד הופיעה שם היא פרויקט שצילמה למען העלאת המודעות לאלימות נגד נשים. אפשר רק להניח שאחד השיקולים המרכזיים של מארגניו בבחירה בצלמת החלודה מלכתחילה היה הערך היחצני הגלום בה, כזה שאפשר יהיה לפדותו בבוא היום כאייטם באחת המהדורות המרכזיות. לבסוף – הפתעה, הפתעה – המהדורה ש"קנתה" את האייטם היא גם זו שבעלה של לפיד שימש עד לא מכבר כמגיש שלה. זהו עולם קטן אחרי הכל.

מובן שגם הפרויקט הנדון, חשוב ועתיר כוונות טובות ככל שהוא, אינו מצדיק אייטם במונחים של "אולפן שישי". רחוק מכך. הסיפור פה הוא זהות הצלמת, או ליתר דיוק, זהות האדם שהיא נשואה לו. אם זו לא היתה אשתו של יאיר לפיד שניצבת במרכז הפרויקט הזה, לא היה אייטם.

זו קביעה טריוויאלית לכאורה, אבל הצפייה בכתבה הטעינה אותה בפן אבסורדי, היות שהיא כלל לא עסקה בשר האוצר. כלומר, על אף ששר האוצר הוא-הוא סיבתה, לא היתה בה שום התייחסות אמיתית לכך: לא לתפקוד שלו, לא לתפיסה הכלכלית שלו, לא לרציונל מאחורי מהלכיו ועוד. אשתו של שר האוצר אינה, אולי, המועמדת הטבעית לדסקס עניינים שכאלה, אבל אם היא כבר שם, מדוע שלא תישאל? לא מן הנמנע שכמה מן התשובות לשאלות הללו משתקפות בשיחות היומיום של הזוג.

ההתייחסויות שבכל זאת היו בכתבה להיותו של לפיד שר אוצר נגעו, כפי שאפשר לנחש, לפן האישי-רכילותי של העניין. לרגשות כאלה ואחרים. אשתו התלוננה על טוקבקים מרושעים, סיפרה על קשיים הכרוכים במעמד החדש וגוללה אנקדוטה הממחישה את השפעתו עליה. הכתבה היתה בנויה מסדרת מפגשים של לפיד עם דמויות שונות. היה זה המפגש עם כתבת קול-ישראל כרמלה מנשה שחילץ מלפיד את ההתייחסויות הנ"ל, כביכול בעל-כורחה ותוך הפגנת חוסר חשק מסוים.

מנשה אמרה ללפיד שאורח חייה החדש "באמת מעניין אותה", ולפיד הטיחה בה בתגובה: "טוב, כי את עיתונאית". רוצָה לומר: כי את העיתונאית היחידה שהשתרבבה בטעות לכתבה הזאת, שאפילו היוצרת שלה אינה ראויה לתואר; אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שלא טרחה לשאול בעצמה אף שאלה? (העיתונאי אסף לבנון העיר בעמוד הפייסבוק של מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, שיוצרת הכתבה, רוני קיי, ביימה את הסדרה "חדר מלחמה" שכתב יאיר לפיד והיתה מבמאי הקמפיין של מפלגתו יש-עתיד בבחירות. במאית הבית, בקיצור).

ליהיא לפיד ושרה נתניהו, "אולפן שישי", 28.11.14

מנשה הפטירה בתגובה להאשמה, "אחרת לא תהיה כתבה", וסימנה בכך את התנאי לקיומו של האייטם: ללא ליטרת הרכילות, הוא לא יתאפשר. פשוט וקל. אגב, בהמשך, כשלפיד נפגשה עם שרה נתניהו לשיחה נוטפת ממתיק מלאכותי, היא כבר נראתה להוטה למדי לדבר על נושאים אישיים, מפליגה בטרוניות ומענות.

גם במפגש הזה לא נשאלו שאלות ביקורתיות בשלל הנושאים הבוערים שבהם מעורבת רעיית ראש הממשלה, כולל – כפי שהעיר שיף בטורו – כאלה שדוסקסו באותה המהדורה רק שבוע קודם לכן. מהדורות החדשות של הטלוויזיה המסחרית לוקות באמנזיה מרצון, משום שלו היה להן זיכרון, גם הצופים בהן היו מפתחים כזה, ומשם הדברים היו עלולים להידרדר בקלות לטיפוח תודעה ביקורתית – הפונקציה האחרונה שמהדורת החדשות המסחרית מעוניינת בה.

סלב דרך נישואים

אופי הסיקור שהמהדורה הפעילה כלפי משפחת לפיד, המעדיף את הנבירה באישי-רגשי על פני הפוליטי, מוכר לנו היטב מתחום אחר: של סלבס. ואכן, מן המפורסמות היא שיאיר לפיד הוא הכי סלב בין הפוליטיקאים והכי פוליטיקאי בין הסלבים. בהתאמה לכך, מאז שנכנס לחיים הציבוריים, הסיקור שהוא זוכה לו משורטט רוב הזמן על-פי קווי מתאר של רוקסטאר. "אני לא מתגעגע לרגע לחיים הקודמים שלי", היתה לשון ההפניה לראיון חג גדול עימו לאחרונה "בידיעות אחרונות".

טענותיה של לפיד אמנם היו כלליות ומעורפלות, ללא נמען מוגדר, אבל לטעמי כל ישראלי רשאי לראות את עצמו פגוע מהן. לאו דווקא בשל תוכנן, אלא בגלל המבנים החברתיים שמאפשרים אותן

אפשר להתייחס בשעשוע מסוים להיברידיות הזאת של לפיד, להיותו גרסת-המציאות-העולה-על-כל-דמיון של זליג. אבל היתה זו דווקא הכתבה הנידונה על אשתו שהסגירה היבט מכעיס של העניין. ליהיא לפיד קיבלה במסגרתה זמן מסך יקר לשטוח את טענותיה נגד חלקים מסוימים מהציבור. הן אמנם היו כלליות ומעורפלות, ללא נמען מוגדר (איזה "ציבור"? ככל הנראה מתנגדיו של בעלה), אבל לטעמי כל ישראלי רשאי לראות את עצמו פגוע מהן. לאו דווקא בשל תוכנן, אלא בגלל המבנים החברתיים שמאפשרים אותן.

אשתו של לפיד היא סלב מעצם היותה אשתו של לפיד, קרי בלי שהיתה צריכה לעשות שום דבר בשביל זה; כסלב, היא זוכה לזמן מסך שאדם מן היישוב יכול רק לחלום עליו (אם הוא מעוניין בו); ובמסגרת זמן המסך הנ"ל היא רשאית לקטר על קשייה בחיים ולהתגולל על המבקרים של בעלה. כלומר, לדרמה הפעוטה של חיי היומיום שלה – טוקבקים לא נעימים, מבטים ברחוב וכולי – ניתן משקל גדול יותר מאשר לדרמה של המציאות הכלכלית של כלל אזרחי ישראל. לקושי שלהם להתקיים בכבוד.

האחרונים, שמתמודדים בפועל עם המצב הכלכלי, נאלצים להשלים עם מציאות שבה למצוקה שלהם אין כמעט פתחון-פה בפריים-טיים, וכשכבר יש, הוא ניתן בדיוק במינון שלא יאיים על הסדר הקיים. על ליהיא לפיד לא מופעלים מנגנוני פיקוח כאלה, או שמא נכון יותר לומר שחלק מתפקידם של אותם מנגנוני פיקוח הוא להציב אותה – בשר מבשרם – בלב הפריים-טיים, תחת להראות בו תוכן אמיתי. היא חלק מהם, סוציולוגית ונפשית, והם חלק ממנה. הופעה בטלוויזיה, אחרי הכל, היא עניין מעמדי.