מהנעשה במרכז העולם

"הרוג נוסף ידליק פה אינתיפאדה", מתריעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר בישראל, המוקדשת זה היום השני ברציפות לאפשרות שהמחאה האלימה המתחוללת בחודשים האחרונים בשכונות ערביות בירושלים, בליווי תקיפות טרור, תתפשט ותקצין אף יותר. כתב "ידיעות אחרונות" אליאור לוי שוחח עם שני ערבים המוגדרים כ"ק' ונ', מהפעילים הבולטים בסילואן", שדבריהם מובאים בכותרת הראשית.

"אנחנו יושבים על סיר לחץ בין חמאס לבין מתנחלים שמשתלטים על בתים", אומרים לו הירושלמים האנונימיים בציטוט הנדפס בכותרת המשנה בשער. "מספיק עוד הרוג אחד בכפר או הריסה של בית כדי שתפרוץ אינתיפאדה שלישית". בידיעה עצמה אומר המרואיין ק' לכתב "ידיעות אחרונות" כי "כל זמן שכמות המתנחלים כאן גדלה, הפופולריות של חמאס כאן רק תגדל", ומוסיף: "אנשי חמאס מגיעים אל הילדים ואומרים להם: 'הנה הישראלים לוקחים לנו את האדמות שלנו', וככה הם משכנעים אותם שההתנגדות האלימה נגד ישראל היא הפתרון הטוב ביותר. ישראל נותנת סיבה לטרור לגדול".

כותרותיהם הראשיות של שני הטבלואידים הנוספים, "ישראל היום" ו"מעריב", מוקדשות להצהרה שהשמיע אתמול ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במושב הפתיחה של כנס החורף של הכנסת. "נתניהו: הבנייה בירושלים – התשובה הטבעית לאויבינו", נכתב על שער "מעריב". "ארה"ב: החלטת נתניהו לקדם בנייה בירושלים מנוגדת לשאיפה לשלום", מעדכנת כותרת במעלה שער "הארץ". עורכי "ישראל היום" הצליחו לתמצת את הקונפליקט לשלוש מלים: "הקרב על הבנייה".

נתניהו נואם במליאת הכנסת, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

איפה בדיוק מבקש נתניהו להאיץ את הבנייה, ובאיזה היקף? "ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לקדם בנייה של כאלף יחידות דיור בשכונות הר-חומה ורמת-שלמה", מדווחים מתי טוכפלד, אלי לאון ויוני הרש בידיעה קצרה הנדפסת בכפולה השלישית של "ישראל היום". כדי לעקוף את השימוש במונח השגור "הקו הירוק", כתבי "ישראל היום" מציינים כי שתי השכונות המדוברות שוכנות "מעבר לקו שחילק את העיר ב-67'".

"על רקע המתיחות: ראש הממשלה הפלסטיני ביקר בהר-הבית", מעדכנת כותרת על שער "מעריב". "מזרח ירושלים בירת פלסטין", מודיעה כותרתה של ידיעת תצלום קצרצרה הנדפסת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" – ציטוט מדברים שאמר הפוליטיקאי הפלסטיני רמי חמדאללה בעת גיחתו לירושלים. "עבור רוב האנשים, ירושלים היא פריפריה רחוקה. ארץ ספר שכדי להגיע אליה צריך דרכון. אבל בעינינו זה מרכז העולם", אומר לתמר רותם מ"גלריה" הכוריאוגרף הירושלמי אלעד שכטר, שקבוצת מחול בהנהלתו מארגנת מופעים בשוק מחנה-יהודה.

תקציב הביטחון

הכותרת הראשית של גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים מבשרת על הסלמה ביחסה של מערכת הביטחון לחלק שהוקצה לה בהצעת התקציב לשנת 2015. מוקדם יותר השנה, כשהסתמן באופן רגעי שתוספת תקציבית שדרש משרד הביטחון לא תינתן, איימו גורמים צבאיים מסוגים שונים בהשבתת אימונים, ביטול תרגילים וכיוצא באלה. כעת, כך עולה מדיווחם של כתבי "גלובס" עמירם ברקת ויובל אזולאי, במשרד הביטחון מאיימים בהשבתה כללית.

"משרד הביטחון שוב מאיים: נשבית הצבא בתחילת השנה", מרעימה הכותרת הראשית, הנדפסת מעל תצלום של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. "מערכת הביטחון שוב מאיימת 'להשבית את הצבא' ולעצור אימונים ופעילויות אחרות כבר בתחילת שנת 2015", נכתב בפתיח לידיעה, "זאת לאחר שלטענתם משרד האוצר העביר למערכת הביטחון ללא ידיעתה והסכמתה התחייבויות כספיות בהיקף של 4.6 מיליארד שקל שהאוצר היה אמור לממן בעצמו".

שר הביטחון משה יעלון עם חיילים. תל-אביב, 14.10.14 (צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)

מיהו אותו גורם הנקרא "מערכת הביטחון", שמאיים "להשבית את הצבא"? כתבי "גלובס" אינם מציינים, אך מהכותרת על השער ומקריאת הידיעה עולה שהגורם הדומיננטי המעלה ודוחף את עמדתה של אותה מערכת הוא השר יעלון, שהאשים השבוע את משרד האוצר ב"מעשה רמייה".

נראה שב"גלובס" לא התרשמו. "במסגרת הדיונים על תקציב המדינה ל-2015, מערכת הביטחון כבר קיבלה תוספת של 6 מיליארד שקל שאושרה ב-7 באוקטובר בתמיכת שר הביטחון", מזכירים ברקת ואזולאי. "תקציב הביטחון הוגדל ל-57 מיליארד שקל (לא כולל כספי הסיוע האמריקאי), כשלפי האוצר 4.3 מיליארד שקל מתוך התוספת יינתנו כהוצאה חד-פעמית ('קופסה'). החלטת הממשלה התקבלה בזעם במערכת הביטחון, שדרשה להגדיל את התקציב השנתי הקבוע ל-62 מיליארד שקל בהתאם למתווה ברודט, ותבעה גם תוספת שנתית של 8 מיליארד שקל בכל שנה, לתקופה של שלוש עד שש שנים, לצורך הצטיידות והיערכות לעימותים עתידיים".

עמירם ברקת חתום על מאמר פרשנות נלווה שבו הוא מייעץ לקוראים לא להאמין לאיש. "בוויכוח בין מערכת הביטחון לאוצר אי-אפשר להאמין לעובדות שמציגים שני הצדדים", הוא כותב בטורו, הנושא את הכותרת "הפראייר הלאומי או משרד שיש לו מדינה?". "המורכבות, הממדים ובעיקר מעטה החשאיות הופכים כל נתון וכל מספר שנזרקים לחלל האוויר לחלקיים, למעוותים ולמגמתיים – כל עוד לא הוכח אחרת", מוסיף ברקת, ומפרט.

"תקציב הביטחון כבר מתקרב ל-60 מיליארד שקל, אבל למעלה ממחצית מהסכום הזה מופנה לנושאים שאינם קשורים ללחימה – החל מפנסיה תקציבית, דרך אגף השיקום וכלה בתשלומי ארנונה, חשמל ומע"מ שהולכים ותופחים", הוא כותב בהמשך. "כמה כסף צריך צה"ל לצורך אימונים, רכישת נשק ותחמושת? האם הפסקת האימונים בכל מחלוקת תקציבית היא כורח או ספין? התשובה אינה מותרת בפרסום".

עוד כותרת ראשית

"וינשטיין בוחן את חוקיות ההפרדה באוטובוסים בשומרון", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ", ידיעת המשך לגילוי של הכתב חיים לוינסון מלפני יומיים.

יוקר המחיה

"גילה: 'חרם צרכנים – תופעה מבורכת'", מעדכנת כותרת לידיעה ב"גלובס", המוקדשת לדברים שאמר אתמול הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה, בוועדת הכספים של הכנסת. "חרם מאורגן הוא תופעה מבורכת שיכולה לרסן את העלאות המחירים", מצטטת הכתבת, לילך ויסמן, את דבריו של גילה. "חרמות מפעם לפעם לא מספיקים. הצרכן צריך ליישם את החרם הפרטי ביום-יום, להצביע ברגליים ולהשוות בין הצעות מתחרות".

דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים (צילום: פלאש 90)

"התאחדות התעשיינים נגד גילה: דורשת מנתניהו לפטר את הממונה על ההגבלים", מודיעה כותרת לידיעה מאת אורה קורן ב"דה-מרקר". טור נלווה מאת קורן מוקדש לרעיון שמאחורי חרם מחירים ככלי מיקוח צרכני, בלי לפסוח על היוזמה הבינלאומית להטלת חרם על ישראל בגין התנהלותה המדינית. "חרם צרכנים אינו פסול, הוא זכות לגיטימית של המנוצלים נגד המנצלים, החלשים נגד הדורסנים", כותבת קורן.

"גילה הוא הממונה על התחרותיות בישראל", כותבת ב"כלכליסט" נעמה סיקולר. "מתוקף התפקיד הזה עליו להסיר את המכשלות לתחרות בתחום המזון ובתחומים אחרים. אלא שבשלוש וחצי השנים שעברו מאז נכנס לתפקידו לא הצליח גילה לקדם שום מהלך משמעותי בנושא יוקר המחיה בישראל ולא הצליח להגביר את התחרותיות בתחום המזון. הקדנציה של גילה כממונה עומדת בסימן התעוררות צרכנית, אלא שהקשר שלו להתעוררות הזאת מתחיל ונגמר בכמה התבטאויות פומביות בכל פעם שהמחאה הרימה ראש". כותרת הדיווח החדשותי הנדפס לצד טורה של סיקולר היא "דייוויד גילה ממנה את הצרכנים לתפקיד המפקחים על המחירים".

עוד כותרות כלכליות

"לפיד שוקל להעלות את שכר המינימום", מודיעה הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הנדפסת לצד דיוקנו המזוקן של שר האוצר. לפיד שוחח עם כתב "ידיעות אחרונות" גד ליאור, ובין היתר מסר לו את הציטוט "התחלתי כבר בשקט לבדוק את המשמעות של צעד כזה".

על-פי דיווחו של ליאור, גובה ההעלאה הנשקלת הוא 200 שקל – מ-4,300 שקל לחודש ל-4,500 שקל. "חצי מהישראלים משתכרים פחות מ-5,493 שקל", מודיעה כותרת הידיעה הראשית של "כלכליסט", המבוססת על נתונים שפירסם אתמול המוסד לביטוח לאומי.

נלחמים על ביתם

אחרי תקופה ממושכת של הימנעות, ב"ישראל היום" שבים ומתגייסים. אתמול נפוצו דיווחים חדשותיים שלפיהם הצעת החוק להגבלת החלוקה החינמית של "ישראל היום" עשויה לעלות להצבעה בקריאה טרומית עוד השבוע. כמכת נגד, בחינמון החליטו לעלות על מדים ולצאת למלחמה על הבית. כרגיל ב"ישראל היום", מעל גבי דפי העיתון מצטיירת המלחמה הזאת כתערובת של היסטריה, דיס-אינפורמציה ונסיונות מעוררי חמלה להלבנת פני האויב.

"קבל עוד תמונה". שער "ישראל היום" (פרט), 28.10.14

"כך מנסה ח"כ איתן כבל לגזול מהקוראים את 'ישראל היום'", מודיעה כותרת שער גדולה, לבן על גבי אדום, התוקפת את יוזמת החקיקה דרך טיווח חבר-הכנסת המוביל אותה. הקוראים מופנים לכפולת העמודים הפותחת של החינמון; כותרתה הראשית, שבאופן חריג פונה אל הקוראים בגוף שני, ממשיכה את ההתססה: "רוצים לקחת לך את העיתון".

בחלק העליון של הכפולה נדפס מבחר כותרות עבר, מהסיבוב הקודם של המאבק בהצעת החוק: ביניהן בולט דיוקנו של הפרקליט המפורסם אלן דרשוביץ, שדעתו על החוק הוצגה לקוראים תוך הסוואת קשריו החבריים והכלכליים עם המו"ל שלדון אדלסון; ותמונתו של פרופ' ברק מדינה, שחוות דעת שחיבר על הצעת החוק תווכה לקוראים בלי שיצוין כי נוסחה עבור "ישראל היום", ותמורת תשלום.

הצעת החוק של ח"כ כבל, שנתפרה למידותיו של "ישראל היום", מבקשת לחייב את החינמון לגבות תשלום מקוראיו. כמה ממבקריו החריפים של "ישראל היום" (כולל באתר זה) ציינו בחודשים האחרונים כי מדובר בהצעת חוק בעייתית, ולא פסלו את האפשרות שלפיה ח"כ כבל ושאר החתומים עליה פועלים בשירותם של כלי תקשורת מתחרים (כבל עצמו הכחיש). לפיכך, ב"ישראל היום" יכולים היו להתייחס ליוזמה באופן ענייני ועדיין למצוא בה פגמים, ואולי גם לגייס לצורך זה קולות שבדרך כלל אינם מזוהים עם החינמון ומטרותיו; ואולם, גם הבוקר בחרו שם שלא לעשות כן.

כך למשל, לצד המסגור השגוי של ההצעה ככזו שנועדה להביא לסגירת החינמון, מואשם כבל בכותרת המשנה של הידיעה המרכזית כי בחר "לעקוף" (המרכאות במקור) את ועדת השרים לענייני חקיקה, שהיא הגוף הקובע באילו הצעות חוק פרטיות תתמוך הממשלה. אלא שח"כ כבל הוא חבר-כנסת בסיעת אופוזיציה, וממילא אינו מחויב להעביר את הצעותיו דרך הוועדה.

הידיעה עצמה, מאת גדעון אלון ומתי טוכפלד, מאוזנת באופן יחסי. לצד ציטוטים מתוך ההצעה (ש"אוסרת לחלק חינם את העיתון", כלשון הכתבים), מוזכר בה כי "משבר העיתונות המודפסת הוא בכל העולם, והסיבה העיקרית לו היא מעבר הקוראים לאינטרנט", וכי "המשבר בעיתונות המודפסת בישראל החל שנים ארוכות לפני ש'ישראל היום' ראה אור לראשונה, ב-2007".

הטענה הזו, החותמת את הידיעה, אינה שנויה במחלוקת. אלא שהשימוש בה מייצר תמונת מציאות חלקית, המתעלמת מתהליך שדווקא כן קשור ישירות להתנהלותו הכלכלית של "ישראל היום": לדעת אנשי פרסום, התנהלותו הכלכלית של "ישראל היום" האיצה את התפתחותו של אותו משבר; נתונים שנחשפו ב"העין השביעית" העלו כי יש ממש בטענה שלפיה ההתנהלות הזאת התאפיינה בשבירה מתמשכת של שוק הפרסום בעיתונות המודפסת.

כך או כך, על-פי הסטנדרטים הירודים של "ישראל היום", הידיעה של אלון וטוכפלד (בניכוי הכותרות) היא הבוקר החלק המאוזן ביותר במערכה התקשורתית של העורך עמוס רגב ופקודיו. בעמוד המקביל, שאותו תופס מאמר בחתימת מחולל ההשמצות גונן גינת, הדיס-אינפורמציה שבה ותופסת את מרכז הבימה.

אצל גינת חוזרת ההצעה של כבל להיות "הצעת החוק לסגירת 'ישראל היום'". מדוע יש בה פסול? גינת, שכבר הוכיח בורות בנוגע למודל הכלכלי שמאחורי "ישראל היום", אינו מרחיב יותר מדי על הנימוקים הכלכליים (תחרות חופשית), הדמוקרטיים (חופש הביטוי) או המשפטיים (חופש העיסוק) העשויים לעמוד לצד אלו המגנים את הצעת החוק; במקום זה הוא בוחר להתמקד באישיותו של ח"כ כבל, שאותו הוא מגדיר, באופן המזכיר סרקזם, "הוגה דעות, מהפכן ופורץ דרך".

הכפולה הפותחת של "ישראל היום", 28.10.14 (לחצו להגדלה)

כבל, מסביר גינת, הגיע בעבר למערכת "ישראל היום" ("אותו עיתון שעכשיו הוא מנסה לסגור") והציע לצוות העיתונאי לחבר תחקיר על יו"ר ההסתדרות דאז עופר עיני. לטענת גינת, באותה פגישה "שיבח" כבל את "ישראל היום" ו"הביע התפעלות מהישגיו".

"על זה צריך לחזור שוב", מדגיש גינת. "בשנת 2011, זמן לא רב לפני שהחל לגלגל את הצעת החוק נגד 'ישראל היום', איתן כבל, מגיש ההצעה לסתימת פיות ולסגירת 'ישראל היום' – ביקש את עזרתו של אותו עיתון" (בשולי הדברים יצוין כי הדיווח הראשון על הצעת החוק של כבל התפרסם שלוש שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2014).

גונן גינת (צילום מסך מתוך שידורי אולפן "ישראל היום")

בהמשך מציף הכותב בפני קוראיו ספקולציה נטולת היגיון פנימי: "בסופו של דבר קרה משהו אחר: ייתכן של'ידיעות אחרונות' נודע על כך שכבל הגיע לבניין מערכת 'ישראל היום', והם החליטו, אולי, שמדובר בטיפוס שיהיה קל לפתות".

כיכובו של כבל בכמה ידיעות קלות משקל שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" על רקע הליכי קידום הצעת החוק הוא מבחינת גינת הוכחה לקשר בינו לבין העיתון המתחרה. "לפיכך", כותב גינת, "כדי לנסות לפנות אל לבו של ח"כ כבל, הרינו מפרסמים בזאת לא צילום אחד שלו, ולא שניים, ולא שלושה – אלא חמישה. כן, חמישה צילומים של איתן כבל, שכל אחד ואחד מהם ראוי שיוגדל וייתלה כפוסטר על המרפסת, כמו שפעם היו תולים בימי העצמאות את הצילומים של הרמטכ"ל.

"וזה לא יסתיים בכך: אנחנו גם שוקלים חלוקת פוסטרים של כבל, מודפסים על נייר כרומו ריחני. אולי גם בתלת-מימד. מה יותר נאה מפוסטר של איתן כבל תלוי בכל בית בישראל?". מעל הטור אכן נדפסים חמישה תצלומים זהים של חבר-הכנסת, ותצלום נוסף, זהה גם הוא, נדפס על השער. במרכז הטור מופיע מספר הטלפון של לשכת חבר-הכנסת, ולצדו כתובת הדואר האלקטרוני שלו.

את העמוד הבא תופס טור פרשנות מאת דרור שטרום, בעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, הקובע בפתח דבריו כי "הצעת החוק היא חוליה שלישית בשרשרת נסיונות לסיכול ממוקד של התחרות בעיתונות היומית". בשונה מרוב העוסקים בהצעת החוק מעל דפי "ישראל היום", שטרום דווקא נדרש לתזרים ההכנסות של החינמון מפרסום, וטוען כי "אין כל אי-נורמליות בכך שעיתון אינו גובה כסף מהקורא, אך גובה אותו מהמפרסם".

הניתוח של שטרום לוקה בחסר, שכן הוא אינו מתייחס לנתונים שלפיהם העיתון שובר את השוק לא רק בתחום ההפצה, כי אם גם בתחום הפרסום. הגשת הטור על-ידי עורכי "ישראל היום", במה שנראה שכבר הפך להרגל, לוקה בחסר בכך שאינה כוללת גילוי נאות על כך ששטרום חיבר עבורם בעבר חוות דעת נגד הצעת חוק קודמת שנועדה להצר את צעדיו של החינמון. [עדכון: גם חוות הדעת הזו של שטרום נכתבה בהזמנת "ישראל היום"]

מסקנת ביניים

גם אם, כצפוי, ייכשלו ח"כ כבל ושותפיו בהעברת הצעת החוק הבעייתית שלהם, כבר כעת ניתן לקבוע כי הצליחו לעורר לפחות התפתחות חיובית אחת בעניין שלשמו התאגדו: המתקפה השוצפת של קברניטי "ישראל היום" על מתנגדיהם מסייעת לחשוף את המנגנונים המחשבתיים שמאחורי מעשה העריכה בחינמון התעמולתי, הכוללים התעלמות עקבית מעובדות לא נוחות והפצה של מידע חלקי ואף שגוי בקרב קהל הקוראים.

אם כך הם מסקרים את עצמם, עשוי לומר לעצמו הקורא, אין סיבה להאמין להם שכשהם ניגשים לסקר נושאים אחרים, הם עושים זאת באופן "הוגן ומאוזן".

ח"כ איתן כבל בכנסת, אתמול (צילום: יונתן זינדל)

אברמוביץ' וברק

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "געגועי לברק", כותב אמנון אברמוביץ' על מסקנותיו מהראיון שהעניק שר הביטחון הקודם של מדינת ישראל לאילה חסון ביום שישי האחרון בערוץ הראשון, אחרי חודשים אחדים של שתיקה תקשורתית. אברמוביץ', בקליפת אגוז, קורא לברק לשוב לפוליטיקה.

אמנון אברמוביץ' מסביר את הקנוניה במערכת הביטחון ב"אולפן שישי", בתוכנית שבה הוצג לראשונה המסמך המזויף (צילום מסך)

בגילוי הנאות שהוצמד לתחתית המאמר מזוהה אברמוביץ' כ"פרשן חדשות ערוץ 2", אך בלי שיוזכר כי הוא זה שחשף את המסמך המזויף שנודע בשעתו כ"מסמך גלנט", והעלה אל פני השטח את הפרשה שאחד מגלגוליה הוא העילה הרשמית לקיומו של הראיון העכשווי.

החשיפה ההיא, שבוצעה תוך ניתוח שגוי בתכלית של תוכן המסמך ושל הסביבה שבה נוסח (וחרף טענות שלפיהן מדובר במסמך מזויף, שהועברו למערכת עוד לפני הפרסום הראשוני), פגמה בתדמיתו הציבורית של ברק. בימים הראשונים שלאחר החשיפה נפוצה האמונה שברק או מקורביו היו קשורים לגיבוש המסמך המזויף. גם לאחר שהמשטרה קבעה שלשר הביטחון דאז לא היה חלק בניסוח המסמך, החקירה המתמשכת בעניינו אילצה אותו לחשוף לאור השמש פרטי מידע, מסמכים והתנהלות כללית שלא בהכרח היה רוצה לחשוף בפומבי.

טורו של אברמוביץ' מהבוקר הוא אפוא מעין בקשת מחילה, גם אם היא מוגשת לקוראים (ולמושא הכתיבה) כשהיא מצופה בשכבה עבה של מלח. "הראיון של אהוד ברק ב'יומן' בערוץ 1 הפיח בי געגוע אליו – געגוע טבול בסלחנות. למען האמת, יותר מהסלחנות המותרת למי שכיסה מקרוב את תפקודו כרמטכ"ל, כראש ממשלה וכשר ביטחון ואמור לזכור את הנזקים שחולל במדינה, בצבא, במשרד הביטחון ובמפלגת העבודה", כותב אברמוביץ' בפתח המאמר.

אהוד ברק נושא דברים ב"ועידת השלום" של עיתון "הארץ". תל-אביב, 8.7.14 (צילום: פלאש 90)

"ברק הוא אנליסט, ידען, דיבורו בהיר ושוטף, תפיסתו המדינית מאוזנת כפלס, בעל מודעות למגבלות הכוח הצבאי ולמידת התלות שלנו בארה"ב", נכתב בהמשך. "יש לו הומור מפותח והומור עצמי מפותח עוד יותר. הוא יודע להעריך בדיחה או שנינה טובה, גם ובעיקר כשהיא עליו. אפשר לצחוק איתו על אופיו ותכונותיו, על הילוכו, על הליכותיו ועל נשותיו. אי-אפשר לצחוק איתו, אף לא ברמז, ואסור להתקרב אצלו למתחם אחד: איך עשה כל-כך הרבה כסף כל-כך מהר".

העיסוק בענייניו הכספיים האישיים של השר לשעבר, גורס אברמוביץ', הוא שהפך את ברק ל"אובססיבי" ברדיפתו אחר מחנה אשכנזי. "הוא מאמין, אולי בצדק ואולי לא, אינני יודע, שגבי אשכנזי, רעייתו וחבריהם התחקו אחר הנתיב העסקי שלו, אחרי מקורות עושרו, אחר אופן פעולת 'המגרפה' שלו", כותב הפרשן הבכיר, ומייחס לברק "קדחתנות כפייתית" ודבקות ב"טענות מופרכות" ו"הזויות", שלדבריו התבררו ככאלה בשתי חקירות משטרתיות ובבדיקה של מבקר המדינה.

"דו"ח מבקר המדינה חשף ממצאים קשים באשר לתפקודו של ברק כשר הביטחון והציב סימני שאלה על פעולותיו ואמינותו: פעל בניגוד למסר הנורמטיבי של צה"ל; פעל בניגוד להוראות פיקוד עליון; התעלם מרמטכ"ל מכהן; שיבש את עבודת הצבא כשעיכב במשך תקופה ארוכה מינוי מאות קצינים בכירים; גרסאותיו מעוררות תמיהה וכיוצא באלה", כותב עוד אברמוביץ', המזכיר גם מצגת מכפישה שכוונה נגד ברק ושחלקים ממנה הוקרנו בראיון ב"יומן". "מאחר שאני העיתונאי היחיד המוזכר במצגת כמגן עליו ומאתרג אותו, מותר לי לקבוע שהיא כרונולוגית ועובדתית, אמנם פשטנית ודמגוגית, אך אין בה רשע חריג".

מתוך המצגת המכפישה נגד אהוד ברק, כפי שהוצגה בתוכנית "יומן". בתצלום שברקע נראה לוחם שייטת ישראלי שהוכנע על סיפון הספינה מאבי-מרמרה. ערוץ 1, 24.10.14 (צילום מסך)

ובכל זאת, הוא קורא לו לחזור. "על-פי אמות המידה של בני אור, וגם לשיטת בעלי סף דרישות נמוך יותר, היה צריך ברק להיות מקוטלג כאבא של בני חושך, או לפחות כבכיר הבנים במשפחת חושך. שאלה: אז למה אתה מייחל שיחזור? תשובה: הרמה בפוליטיקה כה נמוכה היום, כה ירודה, ורמה נמוכה היא לטעמי שחיתות בפני עצמה – אז עדיף שיחזור". טיעונו של הפרשן הבכיר לוקה באותה בעיה שהוא מייחס למערכת הפוליטית בישראל.

עושים לביתם

בעמ' 16 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ידיעה נוספת המקדמת מיזם הנערך על-ידי גורמים חוץ-מערכתיים שלהם שיתוף פעולה כלכלי עם העיתון. תחת הכותרת "חזרו להגיד תודה" מדווח הכתב בדרום מתי סיבר על "פרויקט 'אמץ לוחם', המשותף לאגודה למען החייל, לקרן-לידידות ול'ידיעות אחרונות'". את הקרן-לידידות מייצג, כרגיל, נשיא הארגון הפילנתרופי הרב יחיאל אקשטיין, שתצלומו "צובע עם חיילים" הוא האלמנט הגרפי המוביל בידיעה.

מדור התוכן השיווקי היומי של משרד החינוך, שנעדר בימים האחרונים מהכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות", מוסיף להעדר גם היום.

ענייני תקשורת

תחרות כסכנה לעיתונות. בכתבת השער של המוסף "הערב", מוסר כתב "גלובס" לי-אור אברבך פרטים נוספים על היוזמה לפיצול ערוץ 2 ועל השלכותיה האפשריות על חברת החדשות. "הטענה היא שלא חייבת להיות חברת חדשות אחת עם כוח כל-כך דומיננטי, אולי יש מקום לפזר את הקולות בין גופים שונים", מעלה אברבך תהייה פלורליסטית.

"יכול להיות שזו אחת הכוונות ביסוד החוק של ארדן – שרוצים להחליש את חברת החדשות וליצור עוד גופי חדשות מוחלשים", משיבה לו תמי רווה. רווה, יו"ר דירקטוריון חברת החדשות, מייצגת בגוף זה את מדינת ישראל – שהיא, ראוי לעתים להזכיר, הבעלים של 40% ממניותיה של חברת החדשות הטלוויזיונית המובילה בישראל.

איש תקשורת אנונימי, שדבריו חותמים את כתבתו של אברבך, ממשיך את קו המחשבה שהתוותה רווה והופך את עקרונות השוק החופשי על קודקודם. "ברור שככל שיש יותר מתחרים", הוא אומר, "כך רמת העיתונות דווקא יורדת ונהיית שטחית יותר ויותר. אפשר לראות את זה גם היום בשוק הישראלי וגם בעולם".

בין השורות, אמנם על דרך השלילה, צצה אפשרות מעוררת עניין: כיצד תיראה מפת התקשורת אם אחד הערוצים החדשים שיוקמו כתוצאה מהרפורמה יהיה "ערוץ 'ישראל היום'"? שר התקשורת ארדן, מציין כתב "גלובס", הרגיע וטען שכרגע זו אינה אופציה.

"משקפיים יהודיים ערכיים". שרון גל (צילום: משה שי)

רגולציה. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי מועצת הכבלים והלוויין שוקלת לחייב את החברות הוט ויס "להשקיע יותר בהפקות מקור". "אם אכן יועלה שיעור ההשקעה בהפקות מקור [מ-8%] ל-9%", כותב טוקר, "Hot תיאלץ להשקיע 20 מיליון שקל נוספים בהפקות מקור, ואילו Yes תחויב לשלם 12 מיליון נוספים". כתב "דה-מרקר" מציין כי בחברת יס סירבו להגיב לדברים; מהמתחרה הוט מסרו לו כי "החברה אינה מכירה כוונה שכזו, ואנו מקווים שלדברים אין יסוד".

בידיעה נוספת מדווח טוקר כי מועצת הכבלים והלוויין "בודקת את התכנים בערוץ המורשת". "ערוץ המורשת הוא אחד מהערוצים הייעודיים שזכאי לשדר פרסומות, והוא אמור להתמקד בשידורי מורשת יהודית. אלא שבערוץ, לצד תוכניות של שולי רנד או יהורם גאון, יש לא מעט תוכניות אקטואליה – למשל של המגישים שרון גל, אטילה שומפלבי ומגזין כלכלי עם לינוי בר-גפן", נכתב בידיעה.

יו"ר הערוץ, מרדכי שקלאר, דוחה את היוזמה בתוקף. "הערוץ מיועד לכלל החברה, דתיים וחילונים כאחד. המכרז מאפשר שידור תכנים מכל ז'אנר – כל עוד זה נעשה דרך משקפיים יהודיים ערכיים. אנו מתנגדים בכל תוקף לתפיסה הרואה את העיסוק בתרבות היהודית כעולם שמתחיל ונגמר באיטליז, במקווה או בד' אמות של הלכה בלבד". על-פי תפיסתו של שקלאר, גם שידור של משחקי כדורסל נכנס תחת ההגדרה המרחיבה של "תרבות יהודית".

פרס לפינקוס. עורכי מדור התרבות של "ישראל היום" מעדכנים את קוראיהם כי המאייר והסופר ירמי פינקוס זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על-שם רבקה ומיכאל בן-יצחק, על איוריו לספר "מר גוזמאי הבדאי". ציונים לשבח, נכתב בידיעה הלא חתומה, הוענקו למאיירות אורית ברגמן, נטלי וקסמן-שנקר, שמרית אלקנתי ושחף מנאפוב. עילת הפרסום היא טקס הענקת הפרסים, שייערך השבוע.