העיתונאי הידוע תום פרידמן סיקר את מלחמת האזרחים בלבנון בראשית שנות ה-80, בתקופה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה (מבצע "שלום הגליל", שהחל ב- 6 ביוני 1982). הוא חווה מצוקה מקצועית ונתן לה ביטוי בדיעבד, בספרו "מביירות לירושלים": לחץ מטריד שהפעילו עליו, כמו על שאר הכתבים הזרים שסיקרו את המתרחש בלבנון באותה תקופה, פעילי אש"ף כדי שיציג את האירועים באור נוח להם. לפי תיאורו של פרידמן, רוב העיתונאים נאלצו להיענות, במידה זו אחרת, לתכתיבי אש"ף. גם הוא מצא את עצמו, פה ושם, מעגל פינות בתיאוריו, וככל שהתעלם מהנחיות שלוחיו של ערפאת, כך חש עצמו מאוים יותר ויותר. עד שמערכת ה"ניו-יורק טיימס" הורתה לו לחזור הביתה לניו-יורק, לבל יסכן את חייו.

הווידוי של פרידמן, שלכאורה הידהדה בו גם נימה של ביקורת על יושרתם המקצועית של עמיתיו בביירות, רלבנטי לרסיסי הדיווחים שפורסמו בימים האחרונים על התנהלותם של הכתבים והצלמים הזרים המסקרים את המתרחש בעזה. המתנע לפרסומים האלה היתה כתבת טלוויזיה של עיתונאי הודי שתיעד מחלון חדרו במלון כיצד צוות קטן של אנשי חמאס מכין לשיגור רקטה בלב האזור האורבני של עזה.

הכתבה, ששודרה בהפסקת האש הראשונה, איששה לכאורה את הטיעון הישראלי שסיבת הפגיעה הנרחבת באוכלוסייה האזרחית בעזה היא בחירתו של חמאס לפעול מתוכה. בעקבות השידור הופיעו בתקשורת הישראלית כמה כתבות על האופן שבו מסוקרת המלחמה מתוך עזה, וביסודן עמדה הטענה שהדיווח מוטה באופן מובהק נגד ישראל ושמקור ההטיה בלחץ, שלא לומר טרור, שמטיל חמאס על הכתבים.

הדיווחים הללו לא הצליחו לקנות אחיזה של ממש במרחב התקשורתי, לא המסורתי וגם לא המקוון. מספר ההמחשות שהוצגו להוכחת הטענה היה מצומצם ואמינותן נותרה בסימן שאלה. אנשיל פפר ב"הארץ" ניסה לדובב עיתונאים זרים שהגיעו לישראל מעזה, אך הצליח להביא רק קומץ של ציטטות, כולן אנונימיות, ואף הן הציגו תמונת מצב מורכבת: במקרה שהעיתונאים המצוטטים חוו הגבלות כלשהן בעבודתם, הן נבעו משיקולי בטחון שדה של חמאס ולא ממדיניות תקשורתית מוכתבת. ככלל, אנשי חמאס לא נראו בשטח משום שהם פועלים מתוך בונקרים תת-קרקעיים. זו גם הסיבה שהתצלומים והסיקור הטלוויזיוני על המתרחש בעזה מתמקדים בחורבן שהמיט צה"ל על המרחב האזרחי, ולא בפעילותו הצבאית של חמאס.

ב"ג'רוזלם פוסט" צוטט עיתונאי שציין שני מקרים שבהם אוים הן על-ידי איש חמאס והן על-ידי קצין צה"ל בגלל צילומים שביצע בשטחים אסורים. ב"כלכליסט" הובאו דבריה של כתבת רדיו אמריקאית שלשאלה אם קיבלה הנחיות מחמאס בנוגע לשאלות מה ואיך לדווח, השיבה: "לא, אף על פי שחמאס באמת איים על אנשים ועל עיתונאים. היו כמה אנשים שלקחו להם את הציוד. אבל אני נרתעת מהאמירה הנפוצה הזאת כאילו חמאס שולט במידע שיוצא מעזה. היא מובילה אנשים למסקנה שאי-אפשר להאמין לשום מידע שמגיע מעזה, וזה פשוט לא נכון. לשני הצדדים יש מערכת צנזורה פעילה מאוד". הראיון ב"כלכליסט" נעשה עם הכתבת במקביל לדברים שפירסמה בשמה באתר התחנה שלה, אך לבקשת הממונים עליה, שמה נמחק לאחר מכן מהפרסום באתר העיתון הישראלי.

נוכח בכך גם איש "העין השביעית", אורן פרסיקו, שניסה לפנות לעיתונאים ולמערכות כלי תקשורת זרים הפועלים בעזה ונתקל בסירוב גורף לשתף אותו במידע

מערכת ההסברה הישראלית קפצה על ההזדמנות וניסתה למנף את המקבץ הדל של העדויות על המגבלות המוטלות על חופש הפעולה של הכתבים הזרים בעזה, אך התוצאות לא היו מרשימות. מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית, ניצן חן, טען אמנם כי בידיו שפע של ראיות לכך ואף תיאר בהתרגשות את המצוקה של אחד הכתבים הזרים שיצא מישראל לעזה, כאשר חש שחייו בסכנה בגלל התעמרות אנשי חמאס, אך גם הגרסה הזו לא הותירה את רישומה: חן לא סיפק המחשות של ממש וגם הוא נמנע מלמסור שמות או פרטים מזהים של עיתונאים שלדבריו חלקו איתו את האיומים על חייהם. גם אתר הביקורת הימני "פרספקטיבה" של הארגון קאמרה לא הצליח לספק שורה משכנעת של עדויות על הלחץ שמפעיל חמאס בעזה על הכתבים הזרים.

זו תוצאה צפויה. בזירות לחימה, בוודאי כאלו שבהן מעורבים ארגוני טרור, עיתונאים מוצאים את עצמם לא פעם כשלא רק תפקודם, אלא גם עצם חייהם תלויים בשיתוף פעולה עם הכוחות הלוחמים. אין לזלזל אפוא בתחושת הפחד שמשדרים הכתבים הזרים בעזה, גם כשהם עוברים לישראל, מהסתבכות בעימותים או באי-הבנות עם אנשי חמאס. נוכח בכך גם איש "העין השביעית" אורן פרסיקו, שניסה לפנות לעיתונאים ולמערכות כלי תקשורת זרים הפועלים בעזה ונתקל בסירוב גורף לשתף אותו במידע וברשמים שיש בידיהם על מידת יכולתם למלא כהלכה את שליחותם העיתונאית.

מה שמחזיר אותנו לזכרונותיו של תום פרידמן. היתה דרושה תקופת צינון בין להט המאורעות עצמם לבין התעשתותם של העיתונאים הזרים בלבנון של שנות ה-80 כדי שהתנהלותם הברוטלית של אנשי אש"ף כלפי התקשורת תפרוץ החוצה. במלחמת עזה הנוכחית תקופת הצינון מתקצרת מאוד. כבר עתה יש עדות מסייעת אחת, משכנעת מאוד, על המצוקה המקצועית של הכתבים הזרים המסקרים את המתרחש ברצועה. אגודת הכתבים הזרים, ארגון שאין לו מוניטין של מי שמגלה אהדה מיוחדת לישראל, פירסמה גילוי-דעת נוקב נגד הטרדות ואיומים המופנים מצד חמאס כלפי כתבים זרים המסקרים את המתרחש בעזה. האגודה קבעה שחמאס ונציגיו נקטו שיטות "לא מסורתיות, בוטות, כוחניות ובלתי פוסקות" נגד עיתונאי חוץ שסיקרו את העימות הנוכחי.

כשם שאי-אפשר לבוא בטענות לכתבים הזרים המסקרים את המלחמה בעזה על התחשבותם באיומים המופנים כלפיהם, כך לא נכון לפטור אותם בלא כלום על כניעתם המוחלטת לכללי המשחק שמכתיב חמאס. המינימום הנדרש מהם הוא להצהיר בכל אחד מהדיווחים, התצלומים והכתבות שהם משדרים מעזה שהוא מושפע מהוראות התנהלות שקובע חמאס.