כסף

כספם של המתמודדים לתפקיד נשיא מדינת ישראל, כולם אמידים עד עשירים, עומד הבוקר במרכז הסיקור החדשותי של כל העיתונים. ארבעה מחמשת המתמודדים שנותרו – ראובן ריבלין, דליה איציק, דליה דורנר ודן שכטמן – בחרו לחלוק עם הציבור הרחב מידע ברמות שונות של פירוט על שווי רכושם. זאת, בעקבות חשדות שהתגלו לשחיתות סביב מימון רכישת ביתו של המתמודד הפורש בנימין בן-אליעזר.

אברהם נניקשווילי (צילום: יוסי זליגר)

החלטתם של ארבעת אישי הציבור להנגיש מידע מפורט על עצמם נועדה להזים שמועות וספקולציות בנוגע לאופן שבו צברו את רכושם. אקט ההסתרה של בן-אליעזר, שהעצים את הבעייתיות המיוחסת להלוואה מפוקפקת שקיבל מבעל הון, התניע תופעה נדירה במושגים ישראליים – שקיפות מרצון. חשיפת המידע הפיננסי של המועמדים היא, מבחינתם, מעין תעודת יושר.

באופן טבעי, המועמד היחיד שסירב לחשוף את היקף הונו, מאיר שטרית, עומד הבוקר במרכז הביקורת. הונם של שטרית ושל רעייתו, אשת יחסי-הציבור רות שטרית, נאמד לפני שנים אחדות בלמעלה מ-50 מיליון שקל.

"דה-מרקר", היומון הכלכלי המוביל את הגישה הביקורתית כלפי בעלי הון, מציב את סירובו של שטרית במרכז השער. עמדתו החריגה של המתמודד העשיר מבין החמישה מובלטת: "רוב המתמודדים פירסמו הצהרות הון – מאיר שטרית מסרב", נכתב בכותרת הראשית (במתחרה "כלכליסט" החלטתו של שטרית כלל אינה מוזכרת).

"בישראל אין היום מקום לנושאי תפקידים בכירים שאינם מוכנים לחשוף את שווי נכסיהם", כותבים רותם שטרקמן ושרון שפורר במאמר שתמציתו נדפסת על השער. בכפולת העמודים הפותחת של "דה-מרקר" משרטט שוקי שדה את מפות האינטרסים של שלושת הפוליטיקאים המקצועיים מבין חמשת המועמדים.

בהמשך הסיקור משבצים עורכי "דה-מרקר" טור מאת איילה חסון, המתגייסת לקמפיין המחוברים של הכלכלון הירוק. "המחוברים חושבים שרק פוליטיקאים זכאים לשבת במשכן", כותבת חסון, החותמת את מאמרה במסקנה מרחיקת לכת: "הסופר ג'ון מקסוול קוטזי כותב בספרו 'מחכים לברברים': 'כשהחוק נאכף באופן סלקטיבי, זאת עדות למאפיה'. בוודאי כשהשקיפות מוחלת באופן סלקטיבי. יחי הנשיא, תחי מדינת ישראל".

ב"הארץ" מוקדשת הפניית שער בולטת לחקירת החשדות נגד בן-אליעזר. "החקירה הגבירה לחץ על יתר המועמדים, שפירסמו פרטים על הונם", נכתב בכותרת המשנה. יניב קובוביץ, רויטל חובל ויהונתן ליס מספרים לקוראיהם כי כמה מפרטי הסכם ההלוואה בין בן-אליעזר לאברהם נניקשווילי, שנחשפו אתמול בחדשות ערוץ 2, חיזקו את הסברה שלפיה אין מדובר בהלוואה סטנדרטית. "חקירת המשטרה מתמקדת בשלב זה בחשד שההלוואה שנתן נניקשווילי לבן-אליעזר פיקטיבית, והיא נועדה להסתיר כספי שוחד", נכתב בהמשך.

"כולם מושחתים. זה מה שרבים בציבור חוזרים ואומרים", כתבה סטלה קורין-ליבר בגליון "גלובס" מאמש, במאמר שתמציתו נדפסה על השער. "לאור העובדה שיש לנו ראש ממשלה שהורשע בלקיחת שוחד, נשיא בכלא, שר אוצר שרק יצא ממנו ושורה ארוכה של חברי-כנסת ושרים שסרחו, ולאור העובדה שלכל אחד מהפוליטיקאים המועמדים היום לנשיאות יש איזו גיבנת הקשורה לכסף – זו אמירה סבירה. אבל, במציאות זה ממש לא כך. לא כולם מושחתים. ממש לא. מי שאומר את זה מכתים את הפוליטיקאים הישרים. [...] לכן הטיפול המסיבי והדרסטי חייב להתחיל ברמה הפוליטית. שידווחו, שיפחדו, שיבינו שהסיכון שייתפסו גדול מדי. לכן כל מה שקורה בשנים האלה, כל מה שנחשף – זה רק לטובה. רק תחילת הניקוי".

דליה איציק ועיתונאים בכנסת, 27.5.14 (צילום: הדס פרוש)

ב"ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלו מתואר הבוקר ב"דה-מרקר" כאחד ממקורביה של המועמדת דליה איציק, מעדיפים להתמקד ברכילותי על פני המהותי: הכותרת הראשית של הטבלואיד היא "הצהרת הון"; מי שיבקש להבין על מה המהומה יתרשם כי פירוט רכושם של המועמדים הוא לב העניין, ולא בהכרח ההסברים בנוגע לאופן שבו נצבר. "הדירה שלי, האוטו שלי, החסכונות שלי", נכתב בפונט זוויתי, על רקע אדום דמוי משיחת מברשת, מתחת לדיוקנותיהם של המועמדים. דיוקנה המחמיא של דליה איציק נדפס במרכז.

את המסגור של "ידיעות אחרונות", המבליט את המידע ומצניע את הקונטקסט של חשיפתו, משלים טור מאת בן-דרור ימיני, המתבסס על דחליל: "לא כל מתעשר הוא נוכל". אמנם לא כל מתעשר הוא נוכל, אלא שלא בכך עסקינן. "אנחנו בעידן של ניקוי אורוות וצריך לברך על כך, אבל צריך גם להיזהר", כותב ימיני, המזהיר מפני "ציד מכשפות". "יש רבים שעשו את הונם מעבודה קשה ומהתנהלות נכונה. יש רבים שהתעשרו והעשירו ולא דבק בהם רבב. הון אינו סימן לשחיתות. לפעמים הוא סימן לכישרון".

אחד הביסוסים שמוצא ימיני לדבריו הוא אמונה שלטענתו מאפיינת זרם נוצרי. "הקלוויניזם ראה בעושר סימן לברכה אלוהית. סימן משמים לעבודה קשה שהצלחה בצדה", כותב ימיני, ומזכיר כי גם ביהדות "אין שלילה של העושר, ככל שהוא הושג בדרכים הוגנות". כדוגמה מביא פובליציסט הרכש הטרי של "ידיעות אחרונות" את התעשיין סטף ורטהיימר, ומציין כי "יש עוד אלפים כמותו".

פסקת הסיום של מאמר המגננה של ימיני מדרדרת את התיזה למחוזות האבסורד: "בקצב הזה, מי יודע, ייתכן שמועמדים לתפקידים בכירים יצטרכו לעבור בדיקות של משטרת הצניעות. להומלסים תהיה נקודת התחלה לא רעה. הרי זה ברור שהם לא מושחתים".

בנימין בן-אליעזר עם חברי-הכנסת מש"ס אריה דרעי ואריאל אטיאס, 17.4.14 (צילום: פלאש 90)

קלמן ליבסקינד, עד לאחרונה עמית של ימיני, מצביע ב"מעריב" על פרשת בן-אליעזר כעל סממן של תקופה שהולכת ומסתיימת. "פיצוץ הפרשה הזאת, דווקא כשהוא בא סמוך כל-כך להרשעתו של אהוד אולמרט, מסמן את תחילתו של עידן חדש", כותב ליבסקינד. "זהו, תמה תקופת הפואדים. לא משום שפוליטיקאים שהיו רקובים אתמול יחזרו מחר בתשובה. אלא משום שהם יצטרכו להיות מתאבדים שיעים כדי להיות ממומנים על-ידי אנשי עסקים ועוד להעז להתמודד על איזשהו תפקיד.

"זהו, נגמר. השתנו כללי המשחק. נגמרה הסובלנות כלפי מי שמזהמים את הציבוריות שלנו ונגמרה גם הסובלנות כלפי מי שסובלניים אליהם. ובהזדמנות זו כדאי להפסיק להקשיב למי שמתלוננים שאי-אפשר ככה יותר, שמספיק עם הפרשיות ושלא ניתן כבר להתמודד פה על שום תפקיד בלי שמישהו יחפש שלדים בארון שלך. גם משום שחייבים לזכור שיש בינינו אנשים ישרים שבארון שלהם אין שום שלדים, וגם משום שאין דבר נפלא יותר מהאביב הזה, שבו המרחב הציבורי שלנו מבקש אחרי הרבה שנים של עשן מחניק ומזוהם לנשום סוף-סוף קצת אוויר נקי".

"ישראל היום"

העדרו של מועמד מובהק לנשיאות מטעם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מקל על אנשי העיתון המשמש שופר אישי שלו להתבטא בסוגיה באופן חופשי יחסית. עורכי "ישראל היום" הולכים אחרי "ידיעות אחרונות" ומבליטים בחלק הדיווחי של הסיקור את המידע הגולמי שחשפו ארבעת המועמדים (סירובו של המועמד שטרית לחשוף את היקף רכושו מובלט בשער ובכפולה הפותחת באמצעות סטמפות אדומות).

שני מאמרים המתפרסמים בחינמון עוסקים במירוץ לנשיאות וברכושם של המועמדים. דן מרגלית, הפרשן הבכיר, משבח את המועמדים שהחליטו לחשוף את נתוני הונם. כדאי לזכור עמדה זו המתפרסמת ב"ישראל היום", לקראת הפעם הבאה שנתניהו יתבקש לחשוף פרטים פיננסיים כלשהם הקשורים להתנהלותו האישית או הציבורית. מרגלית עומד על הדמיון בין הצהרותיו של בן-אליעזר (כי קיבל הלוואה) להצהרותיהם של אישי ציבור שהורשעו בפלילים, ומסביר כי גם אם ינוקה מכל חשד, בן-אליעזר אינו כשיר לשמש נשיא.

מתי טוכפלד, הכתב הפוליטי, קובע גם הוא כי המועמד של מפלגת העבודה אינו ראוי, גם אם יתברר שאינו מושחת. טוכפלד, שאינו מתרשם מ"הצהרות ההון והפתיחות המפתיעה" שאימצו רוב המועמדים, מגדיר בהמשך מאמרו את ראובן ריבלין כ"מועמדו של נתניהו לתפקיד" – הגדרה שתישמע מגוחכת לכל מי שעקב אחר נסיונותיו של נתניהו למצוא מועמד מטעמו, שהסתיימו בתמיכה רפה בפוליטיקאי שעימו הוא מסוכסך.

הכסף של שטרית

מאיר שטרית, 19.5.14 (צילום: פלאש 90)

על-פי מפת הקשרים של "דה-מרקר", אחד ממקורביו הבולטים של מאיר שטרית הוא אלי עזור, מו"ל "ג'רוזלם פוסט", שרכש לאחרונה את מותג העיתונות "מעריב". אף על פי כן, סירובו של שטרית לחשוף פרטים על הונו אינו מוסתר הבוקר ב"מעריב", ומוזכר בהבלטה בכותרת המשנה של הפניית השער.

עם זאת, נראה שעורכי העיתון בכל זאת בחרו שלא להקשות על שטרית, ולמעשה העניקו לו הזדמנות להסיט מעצמו את האש. אריק בנדר, הכתב הפוליטי הוותיק של "מעריב", שוחח אתמול עם שטרית. אם שוחח עימו על סירובו לחשוף את הצהרת ההון שלו, הדברים אינם מובאים בדיווח המתבסס על שיחתם (הנימוק של שטרית לסירוב, המופיע בידיעה אחרת, מיוחס ל"לשכתו של שטרית"). במקום זה מצהיר שטרית כי יש "לחקור את כל המועמדים בפוליגרף" – לא בגלל אי-אילו חשדות לאי-סדרים כספיים, אלא בגלל "הסיכולים הממוקדים".

שטרית, שהמורשת הפוליטית המרכזית שלו תהיה כנראה קידומו של מאגר נתונים ביומטריים שנוי במחלוקת, מתנדב כעת להיות הראשון שייבדק בפוליגרף. "אם יתברר שלאחד המועמדים יש יד בדבר, זה חמור ביותר, זה דבר המעורר בי שאט נפש", מצוטט שטרית.

שקיפות (1)

ב"כלכליסט" כותב שאול אמסטרדמסקי על נבחרי ציבור נוספים שאינם ששים לחלוק מידע עם שולחיהם. "רבני היישובים: אנו לא צריכים לדווח מה אנו עושים בעבודה", נכתב בכותרת הידיעה, המוקדשת לעתירה שהגישו עשרות רבנים נגד משרד הדתות בטענה לפגיעה בהסכם הקיבוצי שלהם.

"אף שאין לרבנים הגדרת תפקיד רשמית – ולמעשה, רק בעקבות פסיקת בג"ץ הוכרע מה בדיוק טיב היחסים בין המדינה לבינם (הם אינם מוגדרים כעובדי מדינה, אלא כנבחרי ציבור) – הם אינם מדווחים מה הם עושים", כותב אמסטרדמסקי.

באינפוגרפיקה המשולבת בידיעה מוצב שכרם החודשי של כמה מהרבנים החתומים על העתירה (12–14 אלף שקל) מול שכרם של כמה רבנים שהעדיפו לוותר על מעורבות בהליך (40–63 אלף שקל). "הרבנים בעלי השכר הגבוה לא הצטרפו לתביעה, כנראה בשל חוסר רצון שמשכורותיהם יועמדו לדיון ציבורי", מוסבר לקוראים.

עושים לביתם

שלושה עמודים מערכתיים מופקעים הבוקר ממוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" לצורך קידום תחרות "המורה של המדינה" שמקיימים העיתון, הסתדרות המורים ומפעל הפיס (על הטקסטים חתום אמיר קמינר).

מפעילי עמוד הפייסבוק של איגוד תעשיות המזון ממליצים על תוכן שיווקי ב"ממון", 9.6.14 (לחצו להגדלה)

ב"ממון", המוסף הכלכלי של העיתון, מתפרסם פרק נוסף בסדרה "מפעל חייהם", המוקדשת להצפה מחמיאה של מידע על תעשיינים. והיום: מאפיית אנג'ל. "המדור מתפרסם כחלק משיתוף פעולה עם איגוד תעשיות המזון בישראל", נכתב בתחתית הידיעה; לקוראים לא מוסבר שהמונח "שיתוף פעולה" משמעו תשלום עבור שילוב מסרים פרסומיים במידע חדשותי, ושהיקף הסכם התוכן השיווקי של "ידיעות אחרונות" ואיגוד תעשיות המזון נאמד במיליוני שקלים.

איגוד תעשיות המזון הוא אחד הארגונים החוסים תחת התאחדות-התעשיינים בישראל. כתבת "ידיעות אחרונות" החתומה על מדור התוכן השיווקי, נווית זומר, חתומה הבוקר גם על ידיעה קצרה העוסקת בארגון-אח של איגוד תעשיות המזון – איגוד תעשיות האלקטרוניקה. כותרתה של הידיעה, הנדפסת גם היא ב"ממון", היא "התעשיינים: 'שער הדולר הורג אותנו, גם הבנקים בארץ הם לא טלית שכולה תכלת'".

את הידיעה, המוקדשת לביקורת שיש לראשי איגוד תעשיות האלקטרוניקה על תנאי השוק ולמעשה מקדמת את עמדתם בקונטקסט חף מביקורת, ניתן לקרוא כפשוטה. ניתן גם לקרוא אותה אחרת: כטקסט עיתונאי פשוט מבחינת מבנהו אך מורכב מבחינת האינטרסים שמאחוריו, שעליו חתום עיתונאי שהסכים לחתום גם על מידע שיווקי מטעם גוף שהוא מסקר; גוף ששילם לעיתון כסף עבור הטמעת המידע הזה בתוכן המערכתי באופן המטשטש את טיבו הפרסומי.

שקיפות (2)

גוף נוסף ששילם ל"ידיעות אחרונות" עבור שילוב תכנים המשרתים אותו בחלקים העיתונאיים של העיתון הוא הקרן הקיימת לישראל. הדי שיתוף הפעולה בין העיתון לקק"ל נמשכים גם היום, בדמותה של מודעה המעדכנת את הקוראים בזהותם של זוכי תחרות "גיבורי הסביבה", יממה לאחר שכבשו את שער "24 שעות" וחמישה עמודי מערכת במוסף. אף על פי כן, בעיתון ממשיכים היום בסיקור הביקורתי של גוף זה, על רקע היוזמה להחיל עליו עקרונות של שקיפות ולפתוח אותו לביקורת מטעם מבקר המדינה.

על-פי ידיעה המתפרסמת בקונטרס החדשות של העיתון, "קק"ל הציעה דיל" – אך זה נדחה על-ידי שרת המשפטים ציפי לבני, המקדמת את יוזמת השקיפות. כתבת המשפט טובה צימוקי מציינת כי ראשי הקרן הקיימת הציעו לאפשר למבקר המדינה לעסוק בענייניהם, אולם אך ורק בהסתמך על חומר שיימסר לו מידיהם ולפי שיקול דעתם. במערכת "ידיעות אחרונות" יכלו לדווח על ההצעה הזאת באופן שיציג את הלקוח הנדיב באור חיובי, אך בכל זאת בחרו שלא לעשות כן. עמדתה של לבני, מהפוליטיקאיות המקורבות לעיתון, שלפיה אין זו הצעה מספקת, חותמת את הידיעה.

שקיפות (3)

בעמוד הדעות המערכתי של "הארץ" כותב אורי משגב על מדיניות העמימות הגרעינית של מדינת ישראל. משגב מבקש לקשור בין העמימות שהוטלה על עצם קיומו של הארסנל הגרעיני המיוחס לישראל ובין זו שהוטלה על הכספים המוקצים לחימוש מהסוג הזה – שתי העמימויות, הוא טוען, מזינות זו את זו.

"איך אפשר לנהל דיון בלי מידע?", תוהה משגב. "כאשר כבר מתעורר פה ושם דיון כזה, הוא מתמקד בשאלה ערכית: האם ראוי שישראל תחזיק מאגר של נשק גרעיני, בעודה נאבקת למנוע ממדינות אחרות להגיע לפצצה. אבל זה דיון התוחם את עצמו מראש למגרש הפילוסופי, וממילא נתפס כנחלת יפי נפש פציפיסטים בשוליים הקיצוניים של השמאל. הדיון האמיתי, האמור להעסיק כל אזרח אחראי ומעורב במדינה, הוא דיון של כמות-עלות-תועלת. ראוי היה לשאול לאו דווקא אם ישראל זקוקה לפצצת אטום, אלא לכמה פצצות היא זקוקה.

"[...] אין מדובר רק באופציה למחדל כלכלי היסטורי. הבעיה היא בהווה. בהתבסס על פרסומים בארץ ובחו"ל, אם לפני עשור הפסיקה ישראל, בשעה טובה, לייצר פצצות חדשות, האם ייתכן שרק מערך האחסון, התחזוקה והכוננות עולים 4.5 מיליארד שקלים בשנה? ואם אכן הופסק הייצור, מדוע צפויה בשנה הבאה קפיצה של כ-13 אחוז בעלויות? האם מרמז הדבר שמתחת לאף של החברה הישראלית, תחת כנפי המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) וחרדת 'קודש הקודשים', צמחה לה עוד מפלצת טורפנית של בזבוז תקציבי, משכורות מנופחות ופנסיות בשמים?".

ענייני תקשורת

הגרמנים. ב"כלכליסט" מדווחת רחלי בינדמן כי קבוצת המדיה הגרמנית אקסל שפרינגר, שרכשה באחרונה את אתר הלוחות הישראלי "יד2", הגישה הצעה לרכישת קבוצת זאפ (דפי-זהב לשעבר) לפי שווי של 130–140 מיליון שקל.

סטימצקי. ב"דה-מרקר" מדווחת עדי דברת-מזריץ כי קבוצת "ידיעות אחרונות" שבה להתמודד על רכישת רשת הספרים סטימצקי, בעקבות העיכובים שחלו בקידום העסקה בין קרן מרקסטון לקבוצת כתר-קרביץ.

הרשות השנייה. נתי טוקר ב"דה-מרקר" ואופיר דור ב"כלכליסט" כותבים על הקרע המסתמן בין מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד ליו"ר אילן אבישר. מהידיעה של טוקר מתחוורת מגמה: חיכוכים דומים התגלעו לאחרונה גם ברשות השידור ובמועצת הכבלים והלוויין.

האותיות הקטנות. "הסוף לעסקאות: חוק המחבלים אושר", מודיעה כותרתה של ידיעה חדשותית ב"ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר וטובה צימוקי). בכותרת המשנה מופיע פירוט קצר על משמעות הצעת החוק, שקידומה מוגדר כ"הישג לבנט": "לאחר שורה של דחיות, הממשלה הצביעה בעד החוק שאוסר על מתן חנינה למחבלים".

למעשה, הצעת החוק – שבניגוד למה שמשתמע מהקביעה הנחרצת של "ידיעות אחרונות", טרם הועלתה להצבעה בכנסת – אינה מבקשת לקבוע איסור גורף על מתן חנינה למחבלים. היא צפויה לאפשר לשופטים, אם וכאשר תאושר בלשונה המקורית, לקבוע כי "במידה ומתקיימים טעמים מיוחדים", ניתן יהיה לגזור על מחבלים שהורשעו ברצח "עונש מלא של מאסר עולם ללא אפשרות להקלה בעונשו או קבלת חנינה מאת נשיא המדינה". מידע זה, המופיע בנוסחים שונים ב"ישראל היום", ב"הארץ" וב"מקור ראשון", אינו נדפס הבוקר ב"ידיעות אחרונות".