ב-3 באפריל 1957, בדיוק לפני 57 שנה, נערך טקס חנוכת בית העיתונאים בתל-אביב. הייתי אז בראשית דרכי העיתונאית, ונפעמתי ממראה עיני. אורחי הכבוד היו נשיא המדינה יצחק בן-צבי וראש הממשלה דוד בן-גוריון. במונחי התקופה היה זה בניין מפואר, מקדש מעט של עולם התקשורת. אל התקשורת הכתובה – למעשה לא היתה זולתה – התייחסו בכבוד. עורכי העיתונים נהנו ממעמד-על. לכל מפלגה היה יומון, והיומונים המובילים היו שני עיתוני הערב "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ועיתון הבוקר "הארץ", שלושה עיתונים מסחריים. שאיפתם של העיתונאים שבחרו בקריירה עיתונאית היתה להימנות עם צוותו של אחד מהשלושה.
בית העיתונאים נשא את שמו של נחום סוקולוב, לימים יורשו של בנימין זאב הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית, אבל הוא היה בראש וראשונה עיתונאי עברי כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, ומאחוריו שובל ארוך של פעילות עיתונאית מרשימה, ממניחי היסוד של העיתונות העברית הציונית.
על הבית ועל תכניו ניצחו בהתאמה שני אישים, משה רון (דנציגרקרון) ויוסף הפטמן. היסודות הראשונים הונחו ב-1939, בדירה צרה בבית-משרדים בשדרות רוטשילד 27. משהתברר הצורך במקום נרחב, העניקה עיריית תל-אביב את המגרש, וד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ניצח על גיוס תרומות ברחבי העולם היהודי לבנייתו. ב-1953 הונחה אבן הפינה וכעבור ארבע שנים ניצב הבית, שתוכנן על-ידי הארכיטקטית שולמית נדלר.
נחום סוקולוב, 1929 (צילום: קלוגר זולטן, לע"מ)
בכוונת מכוון אני משתמש במונח בית ולא בניין, כי הוא היה יותר מסתם תערובת של מלט ולבנים. הוא היה בית. רגלינו הוליכונו לשם אפילו בלי מודע. בשעריו נכנסו העורכים הראשיים של העיתונים, כתבים ופרשנים (אז היו יותר כתבים מפרשנים), וכתבים צעירים שביקשו לחוש אווירה של מיומנים. לכל תחום היה תא נפרד, וחבריו בחרו ביושב-ראש. כל תא נהג לארח אנשי מקצוע בתחומו, להחליף דעות והשקפות. על הפעילות במרחבי הבית/האגודה, על הנעשה בתקשורת לסוגיה, על נושאי אתיקה מקצועית וגבולות הצנזורה, על עיתונות מפלגתית מול עיתונות לא תלויה, על יחסי-ציבור ועיתונות, על האזנות סתר, על מעמדם של חוזים אישיים לעומת הסכמי עבודה קיבוציים, על סיקורי מלחמות, רשימה ארוכה-ארוכה שגדשה את אלפי עמודיהם של ספרי השנה, כמעט מדי שנה, של האגודה.
הראשון שבהם ראה אור בשנת 1941 והאחרון, מה חבל, בשנת 2000. יחדיו, 52 כרכים. אלפי עמודיהם משקפים את ההיסטוריה האמיתית של התקשורת בישראל. לא רק מידע רב ומגוון, אלא גם הבעות דעה אישיות. חז"ל אמרו כי אדם קרוב אצל עצמו, ואכן לא אחת אני נדרש על-ידי חוקרי הזמן לרשימה שבה תיעדתי את פרק הזמן שבו שימשתי יועצו לענייני תקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין. אלה מבקשים לדעת מה מתחולל אצל עיתונאי שעבר אל העבר האחר של המתרס העיתונאי.
חברים קיימו את שמחותיהם המשפחתיות בחצר הבית, ואת שירותי האירוח סיפק בית-קפה/מזנון/מסעדה, שהיה חלק בלתי נפרד מהמתחם. היתה תחושה נפלאה לכל הבא בשערי הבית, כאילו נכנס לליבתו של עולם.
אחת לשנה נערך מפגש שהיה לאירוע לאומי, מסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, בכ"ט בנובמבר, לציון יום השנה להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ראש הממשלה היה מתייצב בפני נבחרת העיתונות ומשיב לשאלותיה. זו היתה תחושת חג. מהבחינה הציונית התאריך היה סמלי, משום שהרצל בחזונו ביקש שמדינה יהודית תוקם על-פי משפט העמים, וזה מה שקרה (אם כי באופן אישי אני סבור שבן-גוריון היה מוביל להקמתה גם בלי החלטת או"ם).
דוד בן גוריון בישיבת ועדת העורכים בבית סוקולוב, 16.6.1970 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
הבה ואזכיר כי עורכי העיתונים נמנו אף הם עם הדור המקביל של ראשי הממשלה, ואחד מהם, ד"ר הרצל רוזנבלום, עורכי, מורי ורבי, אף נמנה עם חותמי מגילת העצמאות. אגב, הרצל היה עיתונאי, סוקולוב היה עיתונאי, כמה וכמה מראשי ממשלותינו, ודומני שגם אישים אחרים, הגדירו את מקצועם כעיתונאים. בתודעה הכללית היה זה מקצוע שששו להתגאות בו.
על הבית, אגודת העיתונאים, בעברו חומת מגן אמיתית, עברו תמורות. מה שהיה איננו עוד. בעצם, אחרי שהאבות המייסדים רון, הפטמן, רוזנבלום, מוזס, קרליבך ושוקן הלכו לעולמם, באו תמורות. הח"מ, שליווה את האגודה/הבית במיקומו הנוכחי מאז היותו עיתונאי צעיר, ומרום שנותיו משקיף היום על הנעשה בין קירות הבית, רואה מציאות אחרת. בווריאציה על פסוק מקראי, במקרה ממגילת "איכה", ניתן לומר: מהבית הזה יצא כל הדרו. אלא שההדר יצא במנות, לאורך שנים, ולא ניתן להאשים בכך את ועד האגודה הנוכחי. קודם כל עלינו, הוותיקים, להכות על חטא על חזינו שלנו. הרוב בתוכנו פנה עורף למקצוע אחרי צאתו לגמלאות, והמעטים ניסו לגרום לשינוי מתוך תחושה שהישיבה תחת הגפן והתאנה היא אשליה. אבל באסיפה הכללית שנתקיימה ב-28 במאי 2014 ספגנו נוק-אאוט מוחץ.
אף שנמניתי עם חותמי מה שכונה "מכתב העשרה", אין לי טענות אל ועד האגודה הנוכחי. הוועד הנוכחי נבחר באורח לגיטימי ופועל על-פי תפיסת עולמם של חבריו. חתמתי על המכתב כי ביקשתי לזעזע. אבל קרה דבר והיפוכו. מה שאירע במהלך האסיפה עורר בי צמרמורת קשה. בין החברים הוחלפו חרפות וגידופים קשים. הבנתי שמעבר לנושאי המחלוקת המהותיים, יש איבה ושנאה קשות מנשוא. ואין לי אלא לשוב אל המקרא, ועל-פי אחד הפסוקים לשאול, מי ירפא (ר' שוואית) לך אגודת (אין) עיתונאים? היש לצפות לרוח גדולה כי תבוא מאי-שם ותשיב עטרה ליושנה? אשרי המאמין.
מר "מעריב"
דברי הספד קצרים לעמית יקר, מהיושבים ראשונה במלכות הבית הזה, משה שמואל מייזלס. משה נמנה עם אלו שפקדו את הבית כמעט מדי יום. טביעות אצבעותיו היו טבועות עמוק בהילתו של "מעריב" בימי הזוהר שלו, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". כאשר החילותי בעבודתי העיתונאית ככתב לענייני מפלגות בעיתון "חרות" וחיפשתי סיוע אצל חברים שכבר שמשו בתפקיד זה, משה סייע בידי בחפץ לב ובנדיבות רבה, ואת אשר היה לי לומר עליו פרשתי השבוע בעיתונו "מעריב", והדברים הם על קצה המזלג. חוקרי התקופות הפוליטיות הסוערות ביותר במדינת ישראל ימצאו בכתבותיו מידע מעולה, מדויק ואמין, וכך גם בספרו "מבן-גוריון עד פרס".
משה, "מר 'מעריב'", יהי זכרך ברוך.