שחיתות

"הפרקליטות לא תחתום על הסכם עם שולה זקן", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" (רויטל חובל), היחידה מבין כותרותיהם הראשיות של ארבעת היומונים המרכזיים שאינה מוקדשת לטפיחה על שכמם של לוחמי ישראל האמיצים, שסיכלו שלשום העברת נשק מסוכן לידי האויבים.

בין הנימוקים להחלטה מוזכרת העובדה שאשת סודו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לא הביאה ראיות חיצוניות שיתמכו בווידויים שמסרה בחקירתה האחרונה, רגע לפני הכרעת הדין במשפט השחיתות שזכה לכינוי "הולילנד". "יש להוסיף שהגרסה שמסרה זקן במשטרה תואמת את הראיות שכבר עלו במשפט, כך שהערך המשפטי של גרסתה אינו רב", כותבת חובל.

בכפולה הפותחת של "הארץ" מסכמת כתבת המשפט ארבע שנים לכהונתו של עו"ד יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, שלא היה מעורב בתיק "הולילנד" עקב יחסי חברות עם האישיות בעלת הפרופיל הציבורי הגבוה מבין הנאשמים.

"היועץ נוטה להתרחק מתיקים פליליים, גם (אולי בעיקר) מאלה שמעורבים בהם אישי ציבור. התפנית הדרמטית שמתרחשת בימים אלה בתיק הולילנד, פרשת שחיתות מהגדולות שידעה המדינה, בה מציעה שולה זקן לשמש עדת מדינה, מתחוללת מעל לראשו של היועץ", כותבת חובל (ההודעה על אי-חתימת ההסכם, נמסר בידיעה הראשית, התקבלה סמוך לחצות).

"וינשטיין, שהתחיל בחודש שעבר את השנה החמישית לכהונתו (אחת לפני האחרונה), הוא חבר של הנאשם הבכיר בפרשה, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ולכן נגזר עליו לשמור מרחק. גם עורך-הדין של אולמרט, אלי זהר, הוא חבר של וינשטיין. וינשטיין אף העביר אליו את ירושת התיקים ממשרדו הפרטי עם מינויו ליועץ.

"באחרונה בילה עו"ד זהר שעות צפופות עם וינשטיין, היות שהוא מייצג את הרב יאשיהו פינטו, שנחשד במתן שוחד לקצין בכיר במשטרה וסיפר כי נתן טובות הנאה לקצין אחר, ניצב מנשה ארביב. זהר אמר לווינשטיין כי המידע שבידיו ירעיד את אמות הספים במדינה. הוא מצא אוזן קשבת אצל היועץ, בניגוד לעמדת פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, שחשב שאין מקום למגעים כאלה. בפרקליטות התבוננו במגעים בדאגה, שמא יירקם כאן דיל מסוכן. פרקליטים ואנשי משטרה בדימוס אומרים כי לא זכור להם מקרה דומה, בו התנהל משא-ומתן בין היועץ המשפטי לממשלה לבין סניגור שהוא חברו הקרוב. לא ברור מדוע הוא מתערב – החלטות כאלה מתקבלות בדרך כלל בין פרקליט המדינה ופרקליט המחוז".

בהמשך מזכירה חובל את סדרת הראיונות שערך רביב דרוקר עם שישה יועצים משפטיים לממשלה בדימוס. אהרן ברק, היא מזכירה, סיפר על חקירת פרשת חשבון הדולרים של בני-הזוג רבין; יצחק זמיר סיפר על ההתעקשות להעמיד לדין את בכירי השב"כ שלקחו חלק בפרשת קו 300; מני מזוז סיפר על החקירות שנוהלו נגד אולמרט, קצב, הירשזון ורמון; יוסף חריש, שנתפס כיועץ חלש, סיפר כיצד החליט להעמיד לדין את דרעי "על אפו ועל חמתו של רבין".

"צפייה בראיונות מעלה את השאלה מה יספר וינשטיין בבוא היום, במה הוא יתפאר", מחדדת חובל, ומציעה תשובה כפי שנמסרה לה מפי גורמים אנונימיים בלשכתו: קיצוץ הסחבת ו"השמירה על טוהר המינויים". "עמיתיו הסניגורים מביעים פליאה על שבתקופתו לא נפתחה חקירה פלילית נגד איש ציבור רם דרג, מלבד הרב יונה מצגר, שהיה מוכר היטב למשטרה גם קודם לכן".

חובל מוסיפה ומגוללת את הישגיו הצנועים של וינשטיין, לצד שלל תזכורות בנוגע לתמיכתו בחוק לכליאת מבקשי מקלט, שנפסל בבג"ץ; כשלונו או אי-רצונו לחסום הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות; כמה סיטואציות שהן סתם מביכות; עיכוב חקירת פרשת "ביביטורס"; התנהלות נקודתית שהוא עצמו הגדיר כ"תקלה"; עוד אחת שהוא מגדיר כ"טעות", אך אף על פי כן מגן עליה בבג"ץ, ועוד ועוד.

תחום שבו, על-פי חובל, היועץ המשפטי דווקא מרהיב עוז, הוא זה הקשור לתדמיתו הציבורית. "מדי יום מתפרסמות הודעות רבות לעיתונות, המדבררות את עמדת היועץ בתיקים שוליים, שברוב המקרים הוא אינו מעורב בהם", היא כותבת. "מקורות במשרד המשפטים מספרים על רצון עז מצד עוזריו של וינשטיין לדברר פעילות ועשייה של היועץ, אך לדבריהם, במעט מאוד נושאים וינשטיין באמת מתעניין וצולל לעומקם".

לפני קרוב לשנה פירסמה חובל יחד עם גידי וייץ כתבת פרופיל מקיפה על וינשטיין לרגל שלוש שנים לכניסתו לתפקיד. הכתבה ההיא, חרף גישתה הביקורתית והעדויות העגומות שהובאו בה, נחתמה בדוק של תקווה: "מספיק חרוז אחד טוב כדי להכניס משורר לגן-עדן", הזכירו וייץ וחובל (בעקבות נתן זך). כעת, בתום ארבע שנים לכהונתו של וינשטיין, נראה שב"הארץ" הגיעו למסקנה שהתשובה לאפשרות התיאורטית תישאר שלילית.

אף על פי כן, אם יצלח וינשטיין את הכתבה הארוכה המוקדשת לחביטה בו, יגלה שהוכמן בה גם פתח מילוט. "מקורות במשרד המשפטים אומרים כי בצנרת המשטרה מתנהלות כיום חקירות רגישות ביותר לגבי אישים בכירים, שווינשטיין אישר את פתיחתן והוא יצטרך להכריע את גורלן. 'זה יהיה המבחן האמיתי שלו', הם אומרים".

זוז קצת, מסבירים

"בחיאת זוז טיפה", "אתה מסתיר", "שומר מקום לבוגי", "אתה דורך לי על הרגל", "בואו נעשה סלפי", "חכו לי" (מהנעשה על סיפון אוניית הנשק קלוז-סי, על-פי קריקטורת יום שישי של ערן וולקובסקי, "הארץ").

האיראנים

תפיסתה של אונייה שבאמצעותה ניסו ככל הנראה גורמים אסלאמיים להעביר נשק ותחמושת לרצועת עזה הנצורה ממשיכה לפרנס את כותרותיהם הראשיות של הטבלואידים (שלרגל יום השישי רואים אור בפורמט רחב ידיים).

"כשהכל עובד כמו שצריך, מישהו ב'ידיעות אחרונות' תולש את שיערותיו מרוב זעם. אפילו לכוחותינו הם לא מסוגלים לפרגן", כותב גונן גינת, מבכירי החינמון "ישראל היום", במאמר שתמציתו מופיעה על השער (במאמר עצמו הוא מכנה את אנשי העיתון המתחרה "קליינע מענטשן" – "אנשים קטנים" ביידיש – ומנמק זאת בתהייה שנכללה בטור מאת סימה קדמון, המזכירה לגינת איראנים ואנשי חמאס, ולפיה ייתכן שהאופן שבו פורסם דבר המבצע סיכן את החיילים שלקחו בו חלק).

כאילו כדי להמחיש למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על פרגון, מוקדשת הכותרת הראשית בעיתונו של גינת למחמאה לגוף שעל-פי עורכי "ישראל היום" אחראי להישג הצבאי. "אמ"ן הרכיב את הפאזל המודיעיני במשך חודשים", מודיעה הכותרת הראשית של היומון הפרו-ממסדי, שגם היום מוקדש לפרט זעיר מסדר היום החדשותי שמשמעותו מנופחת מסיבות שאותן העורכים אינם חולקים עם קוראיהם.

האם אכן ב"ידיעות אחרונות" לא יודעים לפרגן למערכת הביטחון המצוינת של מדינת ישראל? היה גם מי שעיין אתמול בעיתון בעל הנטיות המיליטריסטיות המובהקות וקיבל רושם שונה בתכלית. הבוקר ממשיכים ב"ידיעות אחרונות" להלל את מערכת הביטחון על שעשתה את המוטל עליה. "אמרנו לקפטן: אנחנו לא פיראטים, אנחנו צבא ההגנה לישראל", נכתב בכותרת הראשית ההוליוודית של העיתון – ציטוט של "גורם בכיר בחיל הים" המתפרסם על רקע תצלום של לוחם קומנדו בפעולה ("צילום: דובר צה"ל").

בתוככי העיתון מוקדשת ידיעה נרחבת מאת יוסי יהושוע לתיאור ההשתלטות על האונייה מפי גורמים שלקחו בה חלק, לצד הרחבה נוספת פרי עטו על "נערי כוכבי" (שבלעדיהם כל זה לא היה קורה) וראיונות צבע קצרים עם חייל שמספר כי אשתו לא ידעה על המבצע (ראובן וייס) ועם אמא לחייל המספרת כי גם היא לא ידעה על המבצע (גואל בנו). הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, מספק לסיקור טור פרשנות שגם הוא מוקדש להשתלטות המוצלחת. סיקור נוסף במוסף הפוליטי השבועי, "המוסף לשבת", נעשה גם הוא במגמה משבחת ("לוחמי השייטת הדגימו שלשום עד לאן יכולה להגיע זרועם הארוכה", נכתב על השער).

ב"ישראל היום" לא נשארים חייבים. את הסיפורים שב"ידיעות אחרונות" מטביעים בגיוועץ' של משפחתיות ברוטב שרירים, בחינמון המתחרה מטביעים בקציפה מתקתקה של יוהרה, בתיבול קורט בריא של אמרנו-לכם ואינספור תצלומי דובר-צה"ל. "מבצע 'חשיפה מלאה' לא נועד רק להוכיח כי האיראנים מפעילים רשת מסועפת של ארגוני טרור. גופי המודיעין החשובים בעולם מכירים היטב את המידע האמין שישראל מספקת להם על נושאי הלפידים של משמרות המהפכה", כותב בכפולה הפותחת הפרשן לענייני הכל חיים שיין, שאינו שוכח לשבח את האיש שבזכותו הכל קרה: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

עם או בלי משים טוען שיין כי גם הפעם היה ראש הממשלה "הראשון שזיהה את" – אותו סופרלטיב נלעג שהדביק נתניהו לעצמו בתום אסון אנושי וסביבתי מהבולטים שאירעו בישראל בשנים האחרונות, שאירע במשמרת שלו ואיים לפגוע בתדמיתו. "רה"מ נתניהו היה המנהיג הראשון בעולם שהפנים את סכנת התחמשותה של איראן בגרעין", הוא כותב, ומציין כי בזכות "מאמצים בלתי פוסקים" הצליח ראש הממשלה שלנו להחדיר את הסוגיה ל"מרכז סדר היום העולמי".

כמענה לתהייה שזיכתה את סימה קדמון בהשוואה לאויבי ישראל מתפרסמת בעיתון ידיעה מאת לילך שובל שכותרתה "בכיר בחיל הים על עיתוי הפרסום: 'כאשר מדובר באונייה אזרחית, אי-אפשר לחכות'". "האם היה ראוי לפרסם את הלכידה של אוניית הנשק לפני שעגנה באילת? על-פי קצין בכיר בחיל הים, שהשתתף בהשתלטות, השאלה לא באמת רלבנטית", כותבת שובל בפתיח הידיעה.

"מהשנייה שעלינו מול הקפטן בערוץ הבינלאומי, לא היה אפשרי שהאירוע לא יהיה גלוי", אומר הקצין, אם כי אינו מפרט במה נבדלת בהקשר זה אונייה אזרחית מאונייה צבאית. להמשך דבריו מסתנן בטעות דימוי שבדרך כלל נשמר, אם להמשיך את קו המחשבה של גונן גינת, לתיאור אנשים מסוגה של סימה קדמון: את כלי השיט הישראליים שאיגפו את האונייה הוא ממשיל לטלפיים, הנסגרות לאט-לאט, בשיטתיות, על הצד השני.

"רואים רחוק, פושטים עמוק" היא הכותרת הראשית של המוסף הפוליטי של החינמון הפוליטי, המוקדשת, כמו ב"ידיעות אחרונות", למבצע הצבאי. "שום דבר אינו מובן מאליו בפעולה צבאית, במיוחד כשהיא נעשית 1,500 ק"מ מהבית", נכתב בכותרת המשנה, המזכירה בתוכנה ובנימתה נאומים של אנשי צבא או עלונים מטעם. "במבצע לכידת האונייה נושאת הטילים מאיראן הוכיחו כוחותינו את מלוא יכולותיהם. לוחמי השייטת היו חוד החנית, אבל לפעולה קדמו הכנה ממושכת, עבודת מודיעין מרשימה, תכנון, פיקוד ושליטה. כן, וגם לאנשי הקבע ולגאוני המחשבים, אלה שמותחי הביקורת על תקציב הביטחון חבטו בהם – היה תפקיד נכבד". לטובת מי מהקוראים שלא הבין נחתמת ההפניה במלים "ההצלחה אינה מקרית".

"הלוחמה בים גירתה תמיד את הדמיון האנושי", מתפייט במדורו הקבוע, המתפרש על פני הכפולה הפותחת של המוסף, דן מרגלית, הפרשן הבכיר של העיתון שעורכו הראשי ידוע בחיבתו העזה להיסטוריה של הלוחמה הימית. "ההיסטוריה רוויה בשמות אקטיום וטרפלגר והאדמירל הוריישו נלסון ומלחמת הצוללות ב-1915 והמסע הבריטי לפוקלנד", כותב עוד מרגלית. "גם באתוס הישראלי, 'ודן למה יגור אוניות'? ואקסודוס ו'עננים על ראשינו הרוח איתן', עם אוניית המעפילים חנה סנש, וגם ימים שחורים כהטבעת המשחתת אילת ואובדן הצוללת דקר".

על המבצע הזה כבר נאמר הכל, כותב מרגלית, אך מוצא לנכון לתרום לדיון גם את המשפטים הבאים, הנדמים כתמצות של דף מסרים, ולא כמו פרשנות למאורע חדשותי: "גאווה", "ביטחון אישי", "ביטחון לאומי", "ערעור השלווה אצל האויב בנתיבים הרחוקים מחופי הארץ" ו"זרוע ארוכה".

המונח האחרון הוא גם כותרתו של הטור שעליו חתום הפרשן הצבאי של העיתון, יואב לימור, הממחזר גם הוא את המסרים שהשמיעו ביממות האחרונות מארגני ודוברי המבצע. לימור גורס כי "פרצופה האמיתי של איראן נחשף", ומאשים את "דעת הקהל העולמית" בכך שהעדיפה לעסוק השבוע בנעשה באוקראינה ולא בניתוץ האקסיומה שלפיה פניו של הממשל האיראני החדש לשלום.

לילך שובל, הכתבת הצבאית, חתומה על טור הנפתח בניתוח של המבצע ההסברתי שבו לקחו חלק היא ועיתונה. "שלא באשמתה, לא הצליחה חטיבת דובר צה"ל לשקף לציבור בתמונות את אנשי קהיליית המודיעין שעשו לילות כימים תוך שהם אוספים בדלי ושברי מידע ומרכיבים אותם לפאזל אחד שלם", כותבת שובל, ומפרטת בעצמה מה בדיוק עשו אנשי קהיליית המודיעין כדי לתרום להצלחת המבצע. מה שכשל דובר צה"ל לעשות עושה עבורו "ישראל היום".

המשך יבוא

בטורו השבועי ב"מוספשבת" כותב שלום ירושלמי כי סעודיה, שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, "מחזיקה לנו את הוצאות המערכה האדירה שאנחנו מנהלים נגד איראן".

בשנים האחרונות דיווחה התקשורת הישראלית והעולמית על האופן שבו האינטרס הישראלי במזרח-התיכון משתלב עם זה הסעודי, ונרשמו גם עדויות לחמימות מרוחקת בין שני המשטרים החולקים ידידה מערבית מעבר לאוקיאנוס. נדמה שעד כה לא נטען כי סעודיה מממנת משימה רשמית של מדינת ישראל, וירושלמי, המפטיר זאת במה שנראה כמו אמירת אגב, אינו מרחיב או מסביר אם מדובר בנתיב כסף ישיר או עקיף. אם בכלל.

מהנעשה בארץ

"עשרות אלפים במזרח ירושלים מנותקים ממים כבר ארבעה ימים", מודיעה כותרתה של ידיעה מאת ניר חסון, הזוכה להפניה בשער "הארץ". בחברת המים העירונית, הגיחון, מסרו לכתב "הארץ" את התגובה הבאה: "המים מהגיחון זורמים כרגיל לשכונות שמעבר לחומת ההפרדה (מחנה פליטים שועפאט, שכונת השלום וראס-חמיס), אך תשתיות המים, הביוב והניקוז בשכונות אינן מתאימות להיקף האוכלוסייה". ברשות המים, הגוף שלפי חברת הגיחון אחראי על פיתוח ותחזוקת התשתיות, לא מסרו ל"הארץ" תגובה.

"המשרד לבטחון הפנים התגאה בהצלחת המבצע שיזם לאיסוף כלי נשק מהציבור, במטרה להפחית את האלימות. אולם חצי שנה לאחר מכן, המשטרה מפרסמת מכרז למכירת אלפי האקדחים שנאספו לסוחרי נשק – ללא פיקוח כלשהו באשר לשימוש שייעשה בהם", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מאת יניב קובוביץ, הזוכה גם היא להפניה משער העיתון.

התגובה שנמסרה מהמשטרה – גוף שעד לאחרונה סירב למסור תגובות ל"הארץ", בנימוקים לא ענייניים – לא כללה התייחסות עניינית לסתירה בין הרצון להיאבק באלימות באמצעות צמצום תפוצתם של כלי נשק ובין ההחלטה להחזיר את כלי הנשק שנאספו לרחובות כדי לכסות את "תקורות הטיפול בכלי הנשק ומכירתם".

ידיעה אחרת מאת קובוביץ מוקדשת לתקרית דקירה קטלנית שאירעה אתמול במשחטה ("מפעל בשר") בעמק חפר. על-פי דיווחו, אחד מעובדי המשחטה דקר למוות את עמיתו ונמלט. התקרית, שמן הסתם היתה זוכה לסיקור נרחב בעיתונים אילולא היו הקורבן והחשוד ערבים, אינה מוזכרת באף עיתון שאינו "הארץ".

הרשת

"שמו האמיתי של סאטושי נקמוטו הוא, בפשטות, סאטושי נקמוטו. כך הסתתר בגלוי ממציא הביטקוין במשך יותר מחמש שנים, עד שנחשף אתמול בכתבה של ליאה מקגראת-גודמן באתר החדשות 'ניוזוויק'", כותב עידו קינן ב"הארץ", ומפרט כי על-פי 'ניוזוויק', נקמוטו הוא אמריקאי בן 64, יליד יפן, "נצר לשושלת סמוראים", המתגורר בקליפורניה.

"משיחות של גודמן עם משפחתו של נקמוטו עולה שהוא אדם מאוד חכם, נתון למצבי רוח ושומר על פרטיותו באובססיביות", כותב קינן. "אחיו ארתור נקמוטו קרא לו 'אחי הפיזיקאי המדהים'. מאידך הוא אמר לה: 'אחי הוא מניאק (Asshole)', וכי 'את לא תצליחי להגיע אליו. הוא יכחיש הכל. הוא לעולם לא יודה שהקים את ביטקוין'. בתו איילין אמרה: 'הוא לא לגמרי אדם נורמלי'".

אלא שגודמן הצליחה גם הצליחה להגיע לנקמוטו, שאמר לה: "אני כבר לא מעורב בזה ואני לא יכול לדבר על זה". את כתבתה המלאה על האיש שהקים את מה שמסתמן בימים אלה כתרמית מסועפת או לכל הפחות כמערכת כלכלית עכורה עם אינספור פרצות, ניתן לקרוא כאן.

הטור שכותב קינן ב"גלריה" עם ג'וני זילבר, "עברייני רשת", מוקדש השבוע ל"כוחות המאיימים כיום על העקרונות שעליהם מבוססת רשת האינטרנט" (הכותבים ודאי מרטו הבוקר כמה קווצות משיערותיהם לנוכח השימוש במונח "רשת האינטרנט" בכותרת המשנה). בין התופעות המכרסמות כיום בחופש הגלישה מונים השניים את הפגיעה הזוחלת ב"ניטרליות הרשת", את הפער שנוצר בין אוכלוסיות שלהן גישה לרשת וכאלה שאינן זוכות לגישה שכזו, גופים מסחריים וממשלות הפועלים במרץ לצנזור תכנים – נקודתי או גורף – ובכלל זה גם ממשלת ישראל.

"בזירה המשפטית, לעומת זאת, ניכר חוסר אונים בנוגע לצנזורת רשת", כותבים קינן וזילבר. "שופטים, כמו אלוהים, רגילים לברוא מציאות באמצעות מלים – הם כותבים פסקי דין, והעולם הפיזי הפרוע מתיישר לפיהם. האינטרנט משבשת את סדרי העולם הללו, כשאופייה הגלובלי והמבוזר מקשה לכפות עליה כללים של עולם ישן". ואולם, כפי שניתן ללמוד מסיפורי הביטקוין, וכפי שעולה גם מהטור – קשה אינו בהכרח בלתי אפשרי.

הסינים

טורו השבועי של סבר פלוצקר, הפותח את גליון שישי של המוסף "ממון", מוקדש היום בחלקו הגדול לקמפיין למניעת מכירת חברת תנובה ל"סינים", הזוכה בשבועות האחרונים לבימה ב"ידיעות אחרונות". פלוצקר מראיין את ח"כ אבישי ברוורמן, ראש ועדת הכלכלה של הכנסת, על המהלכים שבהם לקח חלק בחודשים האחרונים – ובכלל זה על המאבק לבלימת "הסינים" (השם המקוצר שניתן להגדרה הכללית "חברת מזון סינית ממשלתית").

"האם הוועדה שלך, ועדת הכלכלה, יכולה להשפיע על העסקה המתבשלת למכירת תנובה לחברת מזון ממשלתית סינית?", שואל פלוצקר את ברוורמן. "נכון לעכשיו, ועדת הכלכלה לא יכולה למנוע מכירה של חברה ישראלית בבעלות פרטית למשקיעים מחו"ל", משיב הח"כ. "אבל אנחנו לא לגמרי חסרי אונים. בעצה אחת עם פרופסורים לכלכלה וניהול עסקים אני מגבש בדחיפות חקיקה שלפיה כל מכירה של חברה ישראלית גדולה – מעל 500 עובדים – או של חברה שזכתה לסיוע ממשלתי משמעותי, תלווה בבדיקה של ועדה ציבורית שבסמכותה לקבוע אם המכירה מנוגדת לאינטרס הציבורי, ובמקרה כזה תיאסר העסקה".

לדברי ברוורמן, הוא נמנה עם אלה המתנגדים באופן נחרץ לעסקה האפשרית. בהמשך דבריו מספר ברוורמן כי פנה באופן אישי למאיר שמיר (המחזיק למעלה מ-20% ממניות תנובה, מציין פלוצקר), "ואני פונה אליו גם מעל דפי 'ידיעות אחרונות': מאיר, מנע את מכירת תנובה לסינים". כתחליף מציע ברוורמן לבעלי תנובה להנפיק אותה בבורסה הישראלית.

קידום מכירות

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מופיעה ביקורת משתפכת על הופעה של הזמר/שחקן/רקדן האמריקאי ג'סטין טימברלייק. המבקר החתום על הרשימה, עדי גולד, מדווח לקוראיו כי מי שירכוש כרטיס להופעה של טימברלייק יזכה ליהנות מ"אחד הדברים היותר מוצלחים שקורים עכשיו בפופ העולמי", שהוא גם "חוויה טוטאלית" שתכליתה "לפנק, לפנק, לפנק". הרפרטואר של הזמר, כותב גולד, כולל "שרשרת אינסופית של להיטים", שאותם מבצעת "להקה מצוינת", שבין שיר לשיר מאפשרת לטימברלייק לשאת "דברי קישור חינניים" ולהביא לידי ביטוי את "הערך המוסף הבלעדי שלו כאמן פופ לדור שכבר ראה הכל".

בסיום רשימת הביקורת נוטפת הסכרין מציין גולד כי הזמר דנן עתיד להגיע לישראל בקרוב, ונוקב בתאריך המדויק ובלוקיישן. בצד הימני העליון של הידיעה, על רקע תמונתו של טימברלייק, מיידעים עורכי "ידיעות אחרונות" את הקוראים כי ההופעה היא למעשה שיתוף פעולה של קבוצת התקשורת עם מפיקי המופע, ומפנים אותם לאתר העיתון ולמודעה גדולה בעמ' 14, ובה מידע על מחירי הכרטיסים ועל הדרכים לרכישתם.

שיתוף הפעולה המסחרי המוצהר, הז'רגון השיווקי הבוטה, ההתמסרות הטוטאלית – וכל זאת לפני שנזכרים שהמוזיקאי המהולל הוא למעשה פלקט – כל אלו אינם צריכים להפתיע את מי שעוקב אחרי המגמה השולטת ב"ידיעות אחרונות" בשנים האחרונות, שתכליתה שילוב הולך וגובר של מסרים פרסומיים בתוכן העיתונאי.

העיסוק במגמה הזאת, המאפיינת במיוחד את הקדנציה של העורך הראשי רון ירון, מזניח בדרך כלל את ההשלכות שיש לכך על האנשים הנדרשים (ומסכימים) להוציא אותה אל הפועל, העיתונאים, שבוודאי היו מעדיפים לכתוב על דברים אחרים או תוך דגשים אחרים.

עדי גולד, בעבר תרבותניק רב-ידע ומבקר רוק חריף, הוא אולי גם באמת ובתמים מעריץ שרוף של ג'סטין טימברלייק. או זה, או שהיום הוא למעשה מודה, באמצעות מלל קידום המכירות השטחי שעליו הוא חתום, כי החליט להצטרף לשורותיהם של עיתונאים עמיתים רבים שהפסיקו להתנגד והתמסרו למכבש של "ידיעות אחרונות". גם הוא, כך נראה, ויתר.

סימנייה

"העובדה שלואין דייוויס, גיבור סרטם של האחים כהן, הוא אמן בינוני מאוד, היא עדות נפלאה לגדולתם הקולנועית של צמד היוצרים" (הפניה לרשימה מאת בן שלו, "גלריה").

רשות השידור לנתניהו

אתמול הודיע שר התקשורת גלעד ארדן כי יפעל בכל כוחו לביטול אגרת הטלוויזיה ולסגירת המחלקה המסואבת שהופקדה על מלאכת הגבייה. את ביטול האגרה ילווה, לפי ארדן, מימוש המלצות דו"ח ועדת לנדס, שפורסם אתמול באופן רשמי. האגרה, נוסף להיותה בשנים האחרונות מס שנוא שאין תמורה של ממש בצדו, היא הכלי שבאמצעותו היה אמור להימנע מצב שבו הממשלה מממנת באופן ישיר את הטלוויזיה הציבורית, וכך, אולי, מקבלת אפשרות להשפיע על תכניה.

הגוף החדש שיוקם במקום רשות השידור – כמובן, במקרה שההמלצה בנידון תיכלל בהצעת החוק, ואם הצעת החוק אכן תעבור בממשלה ובכנסת – ימומן בין היתר ישירות מתקציב המדינה, באופן העלול להגביר את דריסת הרגל של הפוליטיקאים בגוף האמור להתנהל במנותק מהם. ב"ידיעות אחרונות", העיתון שעד לאחרונה כמעט שלא עסק בענייני תקשורת ושהיה האחרון להצטרף לעיסוק בקריסתה המסתמנת של רשות השידור, מקדישים להתפתחות את כפולת העמודים השנייה.

"האגרה תבוטל", מודיעים עורכי "ידיעות אחרונות" לקוראיהם על השער, לצד הפניה לדיווח וטור פרשנות מאת רז שכניק, הלוקח את הזרקור שהופנה לשר ארדן ומכוון אותו אל עבר האיש שאליו אוהבים ב"ידיעות אחרונות" להפנות זרקורים. תחת הכותרת "המבחן של נתניהו" כותב שכניק כי ראש הממשלה תומך ביוזמה שעליה הודיעו שר התקשורת ושר האוצר שלו, ומדגיש כי מדובר בחדשות מפתיעות. "ולמה מפתיע שנתניהו תומך במהלך כל-כך חשוב ונכון? כי ראש הממשלה התרגל לשלוט בכלי תקשורת שעושים את דברו, מעבירים את מסריו ללא פילטר ומתחרים ביניהם מי ירעיף עליו ועל רעייתו יותר חנופה", כותב שכניק.

"ויתור על אחד השופרות הללו אינו עניין קל, גם אם אותו שופר כבר מזמן לא רלבנטי וזוכה לתהודה קלושה בלבד. אז אם אכן נתניהו תומך במהלך, צריך להוריד בפניו את הכובע", הוא מוסיף, וממהר להסתייג גם מהמחמאה החמוצה: "אבל – וזה אבל גדול – צריך יהיה לבחון את נתניהו ברגע האמת, שכן בסופו של דבר הוא יהיה שם לבד עם האצבע על השאלטר – מהלך שאף פוליטיקאי לפניו לא העז לעשות. האם נתניהו לא ייסוג ברגע האחרון? בכלל לא בטוח".

ב"ישראל היום", שם נדחק הדיווח על דבריו של ארדן לעמ' 15, לא ממהרים לחפש את הזווית של ראש הממשלה. כתב הבידור של החינמון, ערן סויסה, חתום על דיווח בסיסי על הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים ועל כמה מהתגובות לתוכנית שהציג שר התקשורת. לצד דיווחו מתפרסמות תמונותיהם של ארבעה ישראלים שנשאלו מה דעתם על הכוונה לבטל את האגרה (ארבעתם תומכים).

בחלקו התחתון של העמוד מתפרסם טור פרשנות מאת דרור אידר, המשבח את ארדן, מנאץ את רשות השידור וקורא ליישום מהיר ומלא של המלצות הדו"ח. את ראש הממשלה – הגורם הכמעט בלעדי שבו תלוי כעת יישום ההמלצות – פרשן התקשורת זוכה פרס אגודת "לדעת" אינו מזכיר ולו במלה.

ראש הממשלה שובר שתיקה

קוראי "ישראל היום" מתבשרים הבוקר כי ביום ראשון הקרוב יתפרסם בעיתון ראיון שערך שלמה צזנה עם ראש הממשלה, נתניהו. לקוראים לא מוסבר כי הרקע לקיום הראיון הוא כתבה ביקורתית של עמית סגל ששודרה בערוץ 2 וקמפיין אינטרנטי שהוביל בעקבותיה אתר אינטרנט עצמאי, "הפלוג". נתניהו, התברר, נמנע מלהתראיין לכלי תקשורת ישראליים זה למעלה משנה, וזאת חרף נטייתו להתראיין לעתים קרובות לכלי תקשורת זרים.

היום מעדכנת טל שניידר באתר "הפלוג" כי נתניהו העניק ראיונות גם לערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, קול-ישראל ורדיו א-שמס, ואולי גם לכלי תקשורת נוספים.

חופש הביטוי

"סעיפים בתקנון המגבילים את חופש הביטוי, קורסים של חסידי חב"ד וחזון שגורם למרצים לחוש אי-נוחות מול סטודנטים שאינם יהודים. האם אוניברסיטת אריאל בשומרון מציבה סולם ערכים שמקדם אג'נדה פוליטית על חשבון המטרות האקדמיות?", נכתב בכותרת המשנה לכתבת תחקיר מאת רעות וילף וכרמית ספיר-ויץ, המתפרסמת ב"מוספשבת" של "מעריב". במוסד להשכלה גבוהה, שהתקנון שלו מגביל את חופש הביטוי בין כתליו, מכחישים.

שאריות של אופטימיות

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" נדפסת היום פרסומת עצמית הקוראת לציבור לרכוש מינוי לעיתון, בטענה ש"עיתון 'מעריב' הוא הרבה יותר סוף-שבוע". הנוסח העילג של סיסמת קידום המכירות, שנהגתה לפני שהגיש המו"ל לבית-המשפט בקשה להקפאת הליכים, מסווה באופן מוצלח את העובדה שבקרוב – אלא אם כן יתברר ששלמה בן-צבי שוב הגזים – "מעריב" יהיה דווקא לא הרבה יותר מעיתון סוף-שבוע. מבחינה סטטיסטית, בהעדר אתר אינטרנט ומהדורה יומית (או, למצער, עם מהדורה יומית חינמית ומקוצצת), "מעריב" אכן יהיה הרבה יותר סוף-שבוע.