הכותרת במדור "מדע וסביבה" באתר "הארץ" (3.9.12) קבעה בזו הלשון: "מחקר: טראומה בגיל ההתבגרות מחסנת מפני דיכאון ונטיות אובדניות". כותרת מוצלחת: הנושא מעניין מאוד. בפסקה הראשונה בכתבה מדווח כתב הבריאות של "הארץ", דן אבן, כי "חשיפה לאירועים טראומטיים בתקופת הילדות מגדילה את הסיכון לפתח דיכאון ונטייה אובדנית, אולם חשיפה לאירועים דומים בגיל ההתבגרות דווקא מחסנת מפני התופעות הללו ומחשלת את נפשו של האדם". אכן, מעניין מאוד!
אלא שהפאנץ' הגיע במשפט הבא: המחקר שעליו מדובר נערך לא על "נפשו של האדם", אלא על חולדות. אבן הבהיר אמנם שהחולדות הן "החיות הדומות ביותר לבני-האדם מבחינת ההתנהגות החברתית ומבנה המוח אחרי הקופים", אבל הקורא הסביר ודאי תהה בלבו כיצד ניתן להסיק על השפעותיהן של טראומות בגיל ההתבגרות אצל בני-אדם ממחקר שנערך על בעלי חיים שונים בתכלית. האם מדובר בבדיחה? בפרודיה? ברוח שטות שקפצה פתאום על הכתב, על העורך, או שמא על החוקרים עצמם?
גרפיטי, לונדון (צילום: כריס פ' דאן, רישיון cc-by-nc-sa)
מי שהמשיך בקריאה ודאי התבלבל עוד יותר. בפסקה הבאה סיפר הכתב כי "המחקר כלל חולדות בריאות ודכאוניות בנות 22 יום, בגיל המשיק לגיל הילדות האנושי, וחולדות בריאות ודכאוניות בנות 44 יום, המשיק לגיל ההתבגרות האנושי. ארבע הקבוצות נחשפו לאירוע מלחיץ וטראומטי: הועמדו על עמוד גבוה, הוצבו לזמן קצר בכלוב שלא יכלו לזוז בו או הושארו ללילה שלם בכלוב עם נסורת רטובה".
חולדות דכאוניות? מה זה בכלל "חולדות דכאוניות"? ממתי חולדות סובלות מדיכאון? ובכן, אין מדובר בדיכאון של ממש, על כל פנים לא במובן האנושי של המלה, אלא ב"חולדות שגודלו לפי מודל המחקה מחלת דיכאון". ומהו, ודאי תרצו לדעת, "מודל המחקה מחלת דיכאון"? כאן עסקינן בחולדות אשר "סבלו מהפרעות שינה, חוסר תיאבון לסוכרים וייאוש מהיר במשימות שונות כמו שחייה במים".
בנקודה זו ודאי יתהה הקורא, כיצד ניתן להשוות בין חוסר תיאבון לסוכרים אצל חולדות ובין דיכאון אצל בני אנוש? כיצד ניתן לגזור גזירה שווה בין חולדות בנות 44 ימים ובין גיל ההתבגרות האנושי? וכיצד ניתן להשוות בין טראומות אנושיות לבין חולדה השוהה במשך הלילה בכלוב עם נסורת רטובה?
האמת היא שאי-אפשר. מדבריו של הכתב ומדבריהם של עורכי המחקר (פרופ' גיל זלצמן, מנהל חטיבת הילדים והנוער בבית-החולים גהה ופסיכיאטר בשירותי בריאות כללית ואוניברסיטת תל-אביב, ופרופ' אהרון ולר מהמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן) אמנם משתמע שההשוואה תקֵפה והגיונית, אבל טעות בידם. מי שמבקש להבין את מקורה של הטעות – מלת המפתח כאן היא "מודל".
השימוש במודלים מסוגים שונים רווח מאוד במדע, ובמחקרים רבים משתמשים החוקרים במודלים כדי ללמוד באמצעותם על מגוון רחב של תופעות מורכבות. הדיכאון (האנושי) הוא תופעה מורכבת מאוד, המושפעת ממגוון גדול מאוד של גורמים – חברתיים, תרבותיים, אישיותיים, גופניים וגנטיים. עריכת ניסויים בתחום זה היא אפוא מלאכה קשה (משום שקשה מאוד לבודד את הגורמים השונים זה מזה), ומסיבה זו משתמשים חוקרים רבים במודלים – בין היתר במודלים המבוססים על אנלוגיה בין בעלי חיים, למשל חולדות או קופים, לבין בני-האדם.
לשימוש במודלים מעין אלה היו כבר הצלחות רבות, למשל בפיתוח תרופות נוגדות דיכאון (מסוג SSRI, כגון הפרוזאק והציפרלקס, שכמותן קיבלו המשתתפים במבוך העכברים האנושי של בית "האח הגדול"). הצלחות אלו נובעות מכך שהאנלוגיה בין החולדות לבין בני-האדם היתה לגיטימית במקרים הללו, משום שהמנגנונים הביולוגיים האחראיים על ייצור הסרוטונין (מוליך עצבי המיוצר במוח ומשפיע על מצבי רוח) מתקיימים הן אצל בני-אדם והן אצל חולדות, ומתפקדים בשני המינים באופן דומה.
אבל ראוי לציין שהמודל – כל מודל – אינו מייצג את התופעה הנחקרת באופן מלא. מטבעו של המודל שהוא מייצג רק ממדים או מאפיינים מסוימים של התופעה, וחסר מאפיינים אחרים שלה (כפי שמודל אדריכלי של בניין כולל רק כמה ממאפייניו של המבנה ולא את כולם), ומסיבה זו יכולים להיות אינספור מודלים של תופעה כלשהי, שכל אחד מהם מייצג רק אחדים ממאפייניה. זה בסדר גמור, כל עוד החוקר זוכר שאין הוא בוחן את התופעה באופן ישיר, אלא רק מודל שלה – לא יותר ולא פחות – שאם לא כן, הוא עלול להסיק מסקנות מוטעות הנובעות מאנלוגיות שגויות בין המודל לבין התופעה המיוצגת על-ידיו.
וזה, לדעתי, בדיוק מה שקרה כאן: לפי המתואר בכתבה ובכותרותיה, בהנחה הסבירה שהן נאמנות למחקר ולמסקנותיו, הכתב והחוקרים שכחו שחולדות אינן בני-אדם, וש"דיכאון" אצל חולדות אינו זהה לדיכאון אצל בני-אדם (גם אם בשני המקרים יש לסרוטונין ולכימיקלים נוספים השפעות דומות), וכן ש"גיל ההתבגרות" אצל חולדות אינו דומה (מרוב הבחינות) לגיל ההתבגרות האנושי.
הדיכאון האנושי אינו נובע מאותם משתנים הגורמים ל"דיכאון" אצל חולדות, וגיל ההתבגרות האנושי גם הוא כולל תופעות רבות שאינן נכללות בעולמן הנפשי של החולדות (חולדות ב"גיל ההתבגרות" אינן מאזינות למוזיקה של ניק דרייק או של מרילין מנסון, אינן עסוקות במרד נעורים נגד הוריהן, ואינן נאלצות לאזן בין חיי חברה מסובכים ובין לימודים בבית-ספר תיכון וחרדות שונות בנוגע לעתידן).
המסקנה שאליה הגיעו אפוא החוקרים והכתב, ש"טראומה בגיל ההתבגרות מחסנת מפני דיכאון ונטיות אובדניות", היא, לדעתי, מסקנה חסרת בסיס, לפחות ככל שמדובר בדיכאון ובנטיות אובדניות אצל בני-אדם. כדי להסיק מסקנה כזאת, יש צורך לחקור בני-אדם בסביבתם הטבעית, ולוותר על הרעיון שחולדות – כלומר מודל מוגבל בהיקפו – יוכלו לספק תשובות אמיתיות על תופעות מורכבות כדיכאון וכטראומות.
מי אשם במסקנה הנחפזת? כנראה שכולם אשמים במידת מה. אשם העורך שנתן את הכותרת לכתבה; אשמים החוקרים שמיהרו לקפוץ למסקנות אבסורדיות ולדווח עליהן לעיתונות (עוד לפני שדיווחו עליהן לקהילה המדעית עצמה), ואשם גם הכתב שלא הקפיד לשאול את השאלות הנכונות ולהטיל ספק בדבריו של החוקר שרואיין לכתבה.
התוצאה, בסופו של דבר, היא כתבה נוספת (שרבות כמותה ניתן למצוא בעיתונות היומית) המציגה את המדע כחוכא ואיטלולא, והיוצרת את הרושם שכך מתנהל מחקר מדעי תקין וטוב. משום כך צריך לומר מפורשות: זה לא תקין, וזה לא מדע טוב. כמעט שאין צורך לומר (אבל נאמר בכל זאת): זאת גם אינה עיתונות טובה.
מפרופ' ולר לא התקבלה תגובה והוא הפנה את "העין השביעית" לפרופ' זלצמן. הלה טרם הגיב לבקשת התגובה.