איור: יערה עשת

איור: יערה עשת

המחלוקת על יחסו של ריצ'ארד (דיק) צ'ייני, סגן הנשיא הנבחר של ארה"ב, לאמצעי התקשורת היתה בחודשים האחרונים לחלק בלתי נפרד מן הוויכוח הפוליטי האמריקאי, והיא מעלה שורה של סוגיות הנוגעות גם למתרחש אצלנו, במערכת היחסים בין צה"ל לעיתונות. המאמץ של גורמי צבא לשלוט במידע הזורם לציבור דרך אמצעי התקשורת, והחשש כי נעשה ניסיון למנוע פרסום לא רק של סודות צבאיים, אלא גם מידע מביך שאינו משרת את האינטרסים של בכירי הצבא, רלבנטי לא רק לזירה האמריקאית.

מנקודת ראותם של עיתונאים בכירים וחוקרי תקשורת, צ'ייני הוא האיש שבימי מבצע "סופה במדבר" "בלם, הכשיל או צמצם את זרימת המידע לציבור", כהגדרתו של בכיר ברשת סי.אן.אן. באפריל 1991, לאחר סיום הקרבות, שיגרו כמה עיתונאים בכירים מכתב חריף לצ'ייני, ובו האשימו כי אפשר לפנטגון "שליטה כמעט מלאה על העיתונות האמריקאית", תוך התעלמות בוטה מתפקידה של עיתונאות בלתי תלויה כחלק חיוני במשטר דמוקרטי.

אחת ההתקפות החריפות ביותר על צ'ייני נכללת במאמר ארוך, שפורסם באוקטובר האחרון בכתב-העת "אמריקן ג'ורנליזם ריביו", פרי עטה של ז'קלין שארקי, פרופסור לעיתונאות מאוניברסיטת אריזונה. שארקי חקרה את המגבלות שהטיל הצבא האמריקאי על אמצעי התקשורת, מן הפלישה לגרנדה בשנת 1983 ועד למלחמת המפרץ, ופרסמה על כך גם ספר שנקרא "תחת אש".

צ'ייני, כותבת שארקי, הודה בראיון לפני שנים אחדות, כי כאשר הגיע לפנטגון הבין שהסיקור העיתונאי בשעת מלחמה הוא בבחינת "בעיה שיש לפתור אותה". כל עיסוק בסוגיה הזו רווי במשקעים המרים של מלחמת וייטנם. באמריקה, ובכלל זה בצמרת הפנטגון, יש עדיין רבים הסבורים כי וושינגטון הפסידה את המלחמה לא בשדה הקרב אלא על מרקעי הטלוויזיה. וייטנם כבר הפכה מאז יעד מבוקש לטיולים ולהשקעות של המערב, אבל בצמרת הצבאית עדיין זוכרים את תחושת התסכול מאובדן התמיכה הציבורית באותה מלחמה - כאשר הטלוויזיה הביאה את צילומי הכפרים השרופים והחיילים המדממים לכל בית.

צ'ייני, כך מאשימים מבקריו, ביקש שלא לחזור על השגיאות של וייטנם, שבה יכלו כתבים לצאת עם מסוקים היישר אל שדות הקרב, לשמוע את קולות החיילים ולראות את המלחמה מקרוב. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היתה להחזיק את הכתבים קצר, למנוע מהם גישה חופשית, ולהבטיח זרימת מידע מבוקרת. בלשונו של צ'ייני, היה צורך "לנהל את מערכת היחסים" עם אמצעי התקשורת, "כך שהעיתונות לא תדפוק אותנו".

הפנטגון, תחת אחריותו של צ'ייני, הצליח ליישם זאת לראשונה בשנת 1989, בעת הפלישה האמריקאית לפנמה. הפנטגון לא אפשר לכתבים להגיע לאזור הקרבות בשעות הראשונות של התקיפה, וגם אחר-כך היתה לכתבים תחושה ברורה שאנשי הצבא מבקשים לשלוט במידע המועבר מן השטח, ואינם מניחים להם לנוע בחופשיות. רשת סי.אן.אן עקפה את מחסומי הצבא בכך שפתחה קו "טלפון אדום", וקראה לצופיה בפנמה להתקשר ולמסור מידע. התמונה שעלתה משיחות הטלפון הרבות שהגיעו לרשת הטלוויזיה היתה שונה מזו שהוצגה על-ידי מתדרכי הפנטגון.

נוכח הביקורת החריפה של עיתונאים וארגוני תקשורת, מינה הפנטגון בודק לפרשה. הדו"ח הביקורתי שהגיש הבודק, פרד הופמן, כתב פנטגון ותיק של סוכנות איי.פי ואחר-כך דובר משרד ההגנה, האשים את הגנרלים בעודף חשאיות בלתי מוצדקת, וחוסר התחשבות בצורך לספק מידע אמין ומעודכן לציבור האמריקאי. בעקבות דו"ח הופמן הוציא צ'ייני הנחיות, המחייבות את זרועות הצבא האמריקאי לסייע בהעברת מידע לתקשורת. "מידע לא יסווג או יישמר בדרך אחרת כדי להגן על הממשלה מפני ביקורת או מבוכה", קבע צ'ייני.

בפועל, מתברר, דבר לא השתנה. כאשר החלו כוחות אמריקאיים זורמים לסעודיה באוגוסט 1990, לאחר הפלישה העיראקית לכוויית, חלפו ימים עד שהותר לכתבים להצטרף לכוחות. כשהגיעו, גילו כי החיבוק המנומס של יח"צני הפנטגון מונע מהם כל פעילות עצמאית. על הכתבים נאסר לצאת לבדם לשטח. כל סיור בקרב הכוחות נעשה במסגרות של "פול". מאות כתבים נאלצו להמתין בבתי-המלון בסעודיה לדיווחי עמיתיהם מן ה"פול", ולתדרוכים היומיים של דוברי הפיקוד הצבאי.

לעיתונאים לא היתה ברירה, והם נאלצו לשתף פעולה עם מכונת התקשורת של הפנטגון: אנשי הצבא, לא העיתונאים, בחרו את יעדי הסיורים; הכתבים נדרשו לצאת לשטח אך ורק בליווי צמוד של קציני צבא; כל ראיון עם קצינים וחיילים התנהל תחת עינו הפקוחה של דובר צבאי; דיווחי ה"פול" - טקסט וצילומים - נדרשו לעבור "בדיקה בטחונית" לפני הפצתם. נהלים כאלה מקובלים זה שנים בצה"ל, אך כתבי המלחמה האמריקאית הורגלו ליד חופשית, במלחמת העולם השנייה כמו גם בווייטנם, ויכלו לשהות, ללא פיקוח של דוברים צמודים, עם חיילים בשטח.

רעיון "הבדיקה הבטחונית" המוקדמת של הכתבות, בבחינת צנזורה צבאית (שאיננה קיימת בארה"ב), קומם במיוחד את הכתבים ואת עורכיהם. הפנטגון טען שהכוונה לוודא שלא מועבר מידע צבאי מסווג. אבל בעיני ראשי ארגוני התקשורת האמריקאית הופעל הפיקוח ההדוק על-פי שיקולים של פוליטיקה ותעמולה, לא של בטחון שדה. העיתונאים מחו, וחלק מן הכללים רוככו, אך לא בוטלו.

חלק מן ההגבלות על תנועתם של כתבים וצלמים נומק בצורך לשמור על בטחונם ושלומם של העיתונאים. בוב סיימון, כתב רשת הטלוויזיה סי.בי.אס, יכול להעיד כי הטענה הזו לא היתה משוללת יסוד: הוא וצוותו נלכדו בשטח ההפקר בין סעודיה לכוויית בידי חייליו של סדאם חוסיין, ובילו ארבעים יום בכלא העיראקי. אבל העיתונאים היו מוכנים ליטול על עצמם סיכונים, ממש כפי שעשו בזירות לחימה אחרות בעולם, ובלבד שלא להיות מובלים ומונחים רק בידי יח"צני הצבא.

רוב הכתבים נאלצו לשתף פעולה עם כללי הפיקוד האמריקאי. בודדים מחו. כמה עיתונים פנו לבית-משפט בארה"ב, בדרישה שיורה לפנטגון לבטל את ההגבלות הפוגעות בחופש העיתונות ובזרימת המידע לציבור. והיו כמה כתבים שחמקו ויצאו לבד לשטח, משימה לא קלה במדינה כסעודיה. אחד מהם היה קולונל בדימוס דייוויד האקוורס, שהגיע לסקר את המלחמה בשליחות המגזין "ניוזוויק", ולא הסכים לקבל על עצמו את כללי ה"פול", שבהם הצבא מחליט לאן יגיעו הכתבים. "השיטה הזו שוללת ממני את היכולת להעריך באופן עצמאי את המצב", האשים. הוא ארגן לעצמו רכב ויצא לשטח עם צלם - אך ללא ליווי של דוברים צבאיים. ביחידות מצא חיילים שניאותו להתראיין, וכמה פעמים גם להסתיר אותו מפני קצינים שניהלו מצוד אחר עיתונאים שהצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של דובר הצבא. בחלוף עשור משוכנע האקוורס כי "הציבור האמריקאי לא קיבל את האמת על המלחמה".

מה הוסתר מעיני הציבור? בתדרוכים בוושינגטון ובסעודיה הוצגו פעם אחר פעם תצלומי הווידיאו של טילי הטומאהוק ופצצות מונחות. כך הצטיירה המלחמה, כפי שביקשו בפנטגון, לא רק כניצחון מרשים של טכנולוגיות יקרות, אלא גם כמהלך "נקי" נטול דם, כמעט כמו משחק וידיאו על צג המחשב. אולם בדיונים שנערכו לאחר מכן בוועדות של הקונגרס התברר כי רק 8.8 אחוזים מן התחמושת שנורתה היתה טילים ופצצות מונחות. הרוב המכריע של התחמושת היה מן הסוג הישן, שבה פגז אחד פוגע - ורבים מחטיאים. בתדרוכים דווח על "הצלחה של 98% בשיגורי הטומאהוק", אבל רק בדיעבד דווח לקונגרס כי הפנטגון התקשה לקבל מידע מדויק על שיעור הפגיעות המדויקות של הטילים.

גם טילי ה"פטריוט", שחלק מהם הוצבו בישראל כניסיון לתת מענה לטילי ה"סקאד" ששיגרו העיראקים, הוצגו על-ידי הצבא האמריקאי כהצלחה; רק בתום המלחמה נחשפו הליקויים, ביניהם התפזרות שברי הטילים מעל אזורים נרחבים, תוך גרימת נזקים רבים.

ככל שחלף הזמן מתום המלחמה התפרסם מידע נוסף, חלקו מביך ובעייתי לפנטגון. בראשית שנת 2000 פרסם סיימור הרש, התחקירן שזכה בפרס פוליצר בשנת 1970 על חשיפת הטבח שביצעה יחידה אמריקאית בכפר הווייטנמי מאי-לאי, תחקיר על פעולותיה של דיוויזיית החי"ר ה-24 במלחמת המפרץ. לטענתו, לאחר שהוכרז על הפסקת אש והכוחות העיראקיים נצטוו לסגת, הורה מפקד הדיוויזיה, גנרל בארי מק'קאפרי, לתקוף באופן חד-צדדי יחידות עיראקיות. מק'קאפרי, שפשט מאז את מדיו והיה למתאם-על של המאבק בסמים בממשל קלינטון, הכחיש בתוקף.

"התחקיר של הרש מצביע שוב על הכשל של הצנזורה שהטיל הפנטגון באותה מלחמה", כתב ל"ניו-יורק טיימס" שדר הטלוויזיה הוותיק וולטר קרונקייט. "המדיניות הגבילה בצורה חמורה את זכותם של כתבים וצלמים ללוות את כוחותינו בקרב, כפי שהותר בכל מלחמותינו הקודמות. מניעת הגישה שללה מן הציבור האמריקאי את היכולת לקבל מידע בלתי תלוי על המלחמה".

כאשר דיווח קרונקייט בשנת 1968 היישר משדות הקרב בווייטנם, והציג תמונה קשה וביקורתית, הבין הנשיא לינדון ג'ונסון ש"אם הפסדנו את קרונקייט - הפסדנו את אמריקה" ואת תמיכת הציבור במערכה. שלושה עשורים אחר-כך שב והאשים קרונקייט כי הפנטגון שלל במלחמת המפרץ מן העם האמריקאי, "המשגר את בניו ובנותיו לשדות הקרב, ומממן בכספו את המלחמה", את הזכות לקבל דיווח מלא ואמין.

גם התדרוכים היומיים לכתבים, שערכו קציני צבא בכירים מדי יום בסעודיה ובוושינגטון - ושהועברו בשידור ישיר לכל העולם - מצטיירים במבט לאחור כחלק ממדיניות השליטה המבוקרת בתקשורת. מי, למשל, קובע אילו סרטי ירי ופגיעה יוצגו לכתבים? בסופו של דבר, "ההצגה" כולה מבוימת ומנוהלת על-ידי דוברי הפנטגון. אבל לחלק ניכר מן הכתבים זו היתה הדרך הכמעט יחידה לקבל מידע, ללא יכולת לבדוק אותו. אם תרצו, מעין "האבסה קבוצתית" של מידע מבוקר.

מבחינת הפנטגון, התדרוכים בשידור חי סייעו להעביר את המידע הרצוי היישר לציבור, ללא סינון, עריכה או פרשנות של העיתונאים. לעתים, לאחר ההופעה המלוטשת של הגנרלים שהציגו הצלחות מרשימות בשדה הקרב, הצטיירו שאלות הכתבים כקטנוניות, מטופשות ו"לא פטריוטיות". לטענת כמה עיתונאים כינו בפנטגון את תוכנית הטיפול בכתבים, באמצעות התדרוכים ובאמצעים נוספים, "נשק קטלני". בפנטגון מכחישים בתוקף.

"ניהול המדיה" נוסח הפנטגון כלל גם את הטסתם לסעודיה של עיתונאים מערים קטנות ברחבי ארה"ב, שזכו לסיורים מאורגנים באתרי פעילות של הצבא האמריקאי. כ-150 כתבים וצלמים הובאו בדרך זו לאזור, והתוצאה הצדיקה את התקוות של יח"צני הפנטגון: הדיווחים היו חיוביים, אוהדים ונלהבים. כמעט כל הכתבים המקומיים היו נטולי ניסיון בנושאי צבא, בניגוד לסגל הקבוע של הכתבים המנוסים המסקרים את הפנטגון בקביעות.

צ'ייני עצמו סירב להגיב על מאמרה הביקורתי של שארקי. מי שהיה דוברו בימי המלחמה, ועתה כתב רשת אן.בי.סי, פיט ויליאמס, טען בתגובה כי תהיה זו טעות חמורה לטעון כאילו הפנטגון הצליח לגבש ולהפעיל תוכנית אחידה, משומנת היטב, כדי לבצע מניפולציה של דעת הקהל.

גם בין העיתונאים, לא הכל שותפים לביקורת הקשה על צ'ייני ועל דובריו. אחדים מודים כי לא פעם היתה זו "בורותם המקצועית" של חלק מעמיתיהם, שמנעה מהם לבחון בעין ביקורתית את המידע שקיבלו בסיורים מאורגנים ובעיקר בתדרוכים היומיים. אחרים לא הצליחו ליצור לעצמם מקורות מידע נוספים. כלשונה של מליסה הילי, שסיקרה את הפנטגון בתקופת המלחמה עבור "לוס-אנג'לס טיימס": "כנראה שחלק מן הכתבים ציפו שיגישו להם הכל על מגש של כסף".

גיליון 30, ינואר 2001