בגיליון ינואר של "העין השביעית" התפרסמו כמה תגובות נזעמות על הביקורת שמתח נחום ברנע על גדעון לוי בעניין הדברים שכתב האחרון לאחר הלינץ' ברמאללה. מבלי להיכנס לפולמוס בעניין תפיסת עולמו של לוי ותרומתו לשיח הציבורי בישראל, נדמה לי שלפחות בעניין הכתבה "האחרון שראה את החיילים בחיים" (מוסף "הארץ", 20.10.00), לא צריך להיות נחום ברנע כדי להיווכח שהראיון הזה אינו עומד באמות המידה העיתונאיות הבסיסיות ביותר.

המאמר שתואר בכותרת המשנה כ"שיחה עם מפקד משטרת רמאללה" לא היה אלא מונולוג רצוף של קולונל א-שיח', הרוחץ בנקיון כפיו מן הלינץ' ואומר כי מצפונו שקט: שוטריו לא השתתפו בטבח ואף ניסו להציל את שני החיילים הישראלים. אם ניסה גדעון לוי להקשות על בן-שיחו בשאלות ובתמיהות המתבקשות מן התמונות שראה העולם כולו, אין לכך ביטוי בטקסט. לגדעון לוי היה פשוט לא נעים להפריע למרואיין בשאלות ("את שטף דיבורו קשה היה להפסיק").

היכן כל אותן שאלות פשוטות שכל עיתונאי מתחיל היה נדרש לשאול? למשל, מדוע מלכתחילה לא הורו השוטרים הפלסטינים במחסום לחיילים לשוב על עקבותיהם, כשהוברר מיד שטעו בדרכם, ותחת זאת הובילו אותם לעין כל אל בניין המשטרה בלב העיר? ומיהם אותם שוטרים חבושי קסדות, הנראים ממהרים החוצה להצטרף אל ההמון הצופה להנאתו ברוצחים מבעד לחלון (שכמה מהם לובשים מדים)? ועוד שאלה: הקולונל מבטיח ש"כל אדם שהיתה לו מעורבות ברצח – ייענש". מדוע לא עצר איש? קשה לו לאתר את מי שעשו את הלינץ' מול עיניו.

אלו, כאמור, רק כמה מן התמיהות הרבות שעלו מסיפורו של קצין המשטרה (וזה עוד לפני הפרטים והעדויות שמתפרסמים בימים אלה ומחזקים את החשד ששוטרים פלסטינים, ואף קצינים, נטלו חלק פעיל בלינץ'). אבל גם אם נניח שכל מלה בנאומו של הקולונל היא אמת לאמיתה, אין בזה כדי להפחית במאומה מן האחריות שלו ושל המשטרה הפלסטינית כולה לרצח הישראלים שהיו במשמורתם. אז מה בדיוק רוצה גדעון לוי? שנאמין לקולונל כי הוא "מצטער בכל לבו" על מה שקרה? מה היה גדעון לוי אומר על קצין משטרה ישראלי שהיה "מצטער בכל לבו" אילו טבחו ישראלים בפלסטינים בתחנת המשטרה שלו?

ועוד עניין: קשה שלא לשים לב לכך שגדעון לוי משתדל מאוד שלא להשתמש במלה הפשוטה "רצח" (חוץ מפעם אחת). את החיילים "הרגו" באכזריות. הוא נוסע אל רמאללה ב"מסלול מותם". "אולי מכאן עברו שני החיילים החמושים (כאילו אזכור היותם של שני החיילים חמושים יש בו כדי להצדיק במשהו את חמת הזעם שאחזה בהמון; ר"נ) בדרכם אל מותם". "בדרכם אל מותם""?! זה לא מזכיר קצת את הפלסטינים ש"מצאו את מותם" בימי האינתיפאדה ההיא? האם גם גדעון לוי נזקק,  בשירות הצד האחר, למכבסת המלים ההיא?

חוץ מ"גרסתו" למעשה הלינץ', מכביר הקולונל מלים על המצוקה והתסכול ברחוב הפלסטיני. זהו אותו "אבל" מוכר שתמיד מצטרף לדברי גינוי שאינם ממש גינוי. מי שלא מסוגל לגנות מעשים כאלה, הופכי- קרביים, בלי להוסיף אחר-כך "הסברים" ונסיבות מקלות – מוטב שישתוק.

יותר מכל, חבל שהמאמר הזה, שלא הושקעה בו עבודה עיתונאית של ממש, מופיע במסגרת המדור "אזור הדמדומים", אותה שליחות סיזיפית שגדעון לוי שוקד עליה במשך שנים. אם זו הדרך שבה לוי גובה עדויות מבני שיחו בשטחים, מדוע שניתן בהם אמון מוחלט?

הכותב הוא עורך ומגיש חדשות בקול-ישראל

גיליון 31, מרץ 2001